מצוה מענינת ומיוחדת, מוזכרת בפרשתנו. התורה מצוה אותנו לתקוע בחצוצרות, לפני יציאה למלחמה ובשעת צרה: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות, ונזכרתם לפני ידוד אלהיכם, ונושעתם מאיביכם" (במדבר י, ט).
הרמב"ם מנה מצוה זו בתוך תרי"ג המצות (מצות עשה נ"ט), ובהלכותיו:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו" (תעניות א, א).
אנו אכן מוצאים, שבמלחמות ישראל הריע העם והשתמש בחצוצרות. בפרשת מטות נקרא, שפנחס הכהן יצא למלחמה במדין "וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו" (במדבר לא, ו). כך גם במלחמה, שערך המלך אבים עם ירבעם (דבהי"ב יג, יד). על שער טיטוס ברומא רואים תחריט של החצוצרות, שהרומאים בזזו מבית מקדשנו.
טעמים רבים, נאמרו למצוה זו. הרמב"ם (תעניות א, ב) כתב, שהתקיעה בחצוצרות באה לבטא יסוד באמונה. אנו מאמינים שצרות ומלחמות אינם מגיעות במקרה, אלא כתוצאה ממעשינו הרעים. כשאנו זועקים לה' ומריעים בחצוצרות, אנו מבטאים את אמונתנו שתיקון המעשים יביא לביטול הרעה.
בספר החינוך (שפ"ד) הוסיף, שלחצוצרה יש קול מעורר ומרגש. כך יתעורר האדם לתשובה, ויסיר הבלי העולם מלבו.
מאחר ומצוה זו מפורשת בתורה, מדוע איננו נוהגים בה היום?
תמיהה גדולה זו, נשאלה כבר בדורות שלפנינו. כבר לפני כ 400 שנה, המגן אברהם (או"ח תקעו, א) כותב: "ואני תמה, למה אין אנו נוהגים לתקוע בעת צרה?". גם החיד"א בספר "מחזיק ברכה", התקשה בשאלה זו.
ה"נתיב חיים" וה"פרי מגדים" (על השו"ע), ענו:
1. מצות התקיעה היא רק בארץ ישראל, כנאמר בתורה "וכי תבואו מלחמה בארצכם".
2. . תוקעים רק בצרה המשותפת לכלל העם, ולא להילה פרטית.
תשובות אלו אכן מסבירות, מדוע במשך שנות הגלות לא הריעו בחצוצרות. רוב העם היה בגולה, וקהילת ארץ ישראל היתה קהילה קטנה ובודדה. בימינו המצב השתנה בתכלית, ואנו שמחים לראות בתקומתה המחודשת של מדינת ישראל. אמנם לצערינו רוב העם היהודי עדיין אינו בארץ, אך ברור שצרתה של מדינת ישראל היא היום צרתו של כל יהודי. עבור כל אחד מאתנו זהו עוגן ההצלה, וכולנו מקושרים אליה. אין ספק שהיום, כשיש חלילה מצב מלחמה בארץ, כל יהודי מרגיש ושותף לצרה. מדוע אם כן, אין אנו תוקעים היום בחצוצרות?
פוסקים רבים בדורנו, ניסו לתרץ תמיהה זו. הנצי"ב בפירושו לתורה (במדבר י, ט) ביאר, שמצות התקיעה חלה רק לפני ארון הברית או הציץ של הכהן הגדול. כשאין חפצי קודש אלו אתנו, בטלה המצוה. בשו"ת "ציץ אליעזר" (יא, טז) כתב, שהמצוה תחודש רק כשנוכל לתקוע בבית המקדש.
גם לשיטות אלו עדיין תמוה, מדוע לא נתקע לפחות בשופר בעת צרה (ראה תחומין ד' עמ' 135).
למרות כל הבעיות שעדיין לא נפתרו, ישנה בעיה אחת שבדורנו זכינו לפותרה. הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח קסט), העיר על בעיה אחרת. מצות התקיעה, אינה יכולה להתקיים בכל חצוצרה שהיא. יש לעשות חצוצרה המיוחדת רק לצורך המקדש, ואינה מיועדת לשום שימוש אחר.
בדורנו זכינו, וקם בירושלים העתיקה "מכון המקדש". אנו הרי מאמינים, שבית מקדשנו יכול להיבנות בכל יום. בודאי נרצה מיד להתחיל בעבודת המקדש, אבל הענין אינו פשוט: צריך לבנות כלים, לארוג בגדי כהונה. כיון שצפיתנו התמידית לבנית המקדש בכל רגע היא אמיתית ועמוקה, עלינו להתחיל ולהכין את מה שאפשר. ברגע שנוכל לבנות את בית המקדש, נוכל מיד לחדש את עבודת ה'. כל אחד מוזמן, בביקורו הבא בעיר העתיקה בירושלים, לבקר ב"מכון המקדש". לראות את הכלים והבגדים, ההולכים ונשלמים. חצוצרות כסף אמיתי, כשרות לתקיעה, כבר מוכנות. הבה נקוה, שנזכה להשתמש בהם במהרה!
================================
הרב משה ברגמן הוא שליח מישראל בקהילה הדתית הציונית סאן פאולו .
הרמב"ם מנה מצוה זו בתוך תרי"ג המצות (מצות עשה נ"ט), ובהלכותיו:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו" (תעניות א, א).
אנו אכן מוצאים, שבמלחמות ישראל הריע העם והשתמש בחצוצרות. בפרשת מטות נקרא, שפנחס הכהן יצא למלחמה במדין "וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו" (במדבר לא, ו). כך גם במלחמה, שערך המלך אבים עם ירבעם (דבהי"ב יג, יד). על שער טיטוס ברומא רואים תחריט של החצוצרות, שהרומאים בזזו מבית מקדשנו.
טעמים רבים, נאמרו למצוה זו. הרמב"ם (תעניות א, ב) כתב, שהתקיעה בחצוצרות באה לבטא יסוד באמונה. אנו מאמינים שצרות ומלחמות אינם מגיעות במקרה, אלא כתוצאה ממעשינו הרעים. כשאנו זועקים לה' ומריעים בחצוצרות, אנו מבטאים את אמונתנו שתיקון המעשים יביא לביטול הרעה.
בספר החינוך (שפ"ד) הוסיף, שלחצוצרה יש קול מעורר ומרגש. כך יתעורר האדם לתשובה, ויסיר הבלי העולם מלבו.
מאחר ומצוה זו מפורשת בתורה, מדוע איננו נוהגים בה היום?
תמיהה גדולה זו, נשאלה כבר בדורות שלפנינו. כבר לפני כ 400 שנה, המגן אברהם (או"ח תקעו, א) כותב: "ואני תמה, למה אין אנו נוהגים לתקוע בעת צרה?". גם החיד"א בספר "מחזיק ברכה", התקשה בשאלה זו.
ה"נתיב חיים" וה"פרי מגדים" (על השו"ע), ענו:
1. מצות התקיעה היא רק בארץ ישראל, כנאמר בתורה "וכי תבואו מלחמה בארצכם".
2. . תוקעים רק בצרה המשותפת לכלל העם, ולא להילה פרטית.
תשובות אלו אכן מסבירות, מדוע במשך שנות הגלות לא הריעו בחצוצרות. רוב העם היה בגולה, וקהילת ארץ ישראל היתה קהילה קטנה ובודדה. בימינו המצב השתנה בתכלית, ואנו שמחים לראות בתקומתה המחודשת של מדינת ישראל. אמנם לצערינו רוב העם היהודי עדיין אינו בארץ, אך ברור שצרתה של מדינת ישראל היא היום צרתו של כל יהודי. עבור כל אחד מאתנו זהו עוגן ההצלה, וכולנו מקושרים אליה. אין ספק שהיום, כשיש חלילה מצב מלחמה בארץ, כל יהודי מרגיש ושותף לצרה. מדוע אם כן, אין אנו תוקעים היום בחצוצרות?
פוסקים רבים בדורנו, ניסו לתרץ תמיהה זו. הנצי"ב בפירושו לתורה (במדבר י, ט) ביאר, שמצות התקיעה חלה רק לפני ארון הברית או הציץ של הכהן הגדול. כשאין חפצי קודש אלו אתנו, בטלה המצוה. בשו"ת "ציץ אליעזר" (יא, טז) כתב, שהמצוה תחודש רק כשנוכל לתקוע בבית המקדש.
גם לשיטות אלו עדיין תמוה, מדוע לא נתקע לפחות בשופר בעת צרה (ראה תחומין ד' עמ' 135).
למרות כל הבעיות שעדיין לא נפתרו, ישנה בעיה אחת שבדורנו זכינו לפותרה. הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח קסט), העיר על בעיה אחרת. מצות התקיעה, אינה יכולה להתקיים בכל חצוצרה שהיא. יש לעשות חצוצרה המיוחדת רק לצורך המקדש, ואינה מיועדת לשום שימוש אחר.
בדורנו זכינו, וקם בירושלים העתיקה "מכון המקדש". אנו הרי מאמינים, שבית מקדשנו יכול להיבנות בכל יום. בודאי נרצה מיד להתחיל בעבודת המקדש, אבל הענין אינו פשוט: צריך לבנות כלים, לארוג בגדי כהונה. כיון שצפיתנו התמידית לבנית המקדש בכל רגע היא אמיתית ועמוקה, עלינו להתחיל ולהכין את מה שאפשר. ברגע שנוכל לבנות את בית המקדש, נוכל מיד לחדש את עבודת ה'. כל אחד מוזמן, בביקורו הבא בעיר העתיקה בירושלים, לבקר ב"מכון המקדש". לראות את הכלים והבגדים, ההולכים ונשלמים. חצוצרות כסף אמיתי, כשרות לתקיעה, כבר מוכנות. הבה נקוה, שנזכה להשתמש בהם במהרה!
================================
הרב משה ברגמן הוא שליח מישראל בקהילה הדתית הציונית סאן פאולו .