משה רבנו וקרח מייצגים את שתי ההנהגות הקיימות בעולם, האחת הנהגה נותנת והשניה הנהגה לוקחת. משה רבנו היה מנהיג שהקב"ה בחר בו, והוא עצמו לא שש לקבל את התפקיד וביקש: "שלח נא ביד תשלח", עד שההשגחה העליונה כפתה עליו את השליחות. לא שמשה ברח מפני אתגרים, אדרבא כבר בתחילת דרכו, עוד בהיותו בבית פרעה משופע מכל טוב וזוכה לחיבה מהסובבים אותו, אילו רצה היה הופך לבנה המאומץ של בת פרעה, והיה זוכה בעושר שהיה בבית פרעה. אך משה אינו חושב על עצמו אלא יוצא אל אחיו להטות שכם ולהקל עליהם מסבלותם, והוא עומד לטובת הנזקק והחלש גם במחיר סיכון חייו.

ומה עושה קרח באותה השעה, בשעה שאחיו נאנחו בעבודות מצרים? הוא הולך לחפש ג'וב בבית פרעה, כפי שמובא במדרש (במדב"ר יח טו): "קרח היה ממונה לביתו של פרעה והיו בידיו מפתחות האוצרות שלו". וכשיצאו ממצרים, חיפש משה רבנו את עצמות יוסף לקיים את צוואתו של יוסף: "והעליתם את עצמותי מזה", בעוד קרח מחפש אך את אוצרותיו של יוסף: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלתה לקרח (סנהדרין קי א). משה מבקש מצוות וקרח מחפש כסף וזהב. קרח היה "איש לקיחה", ככתוב: "ויקח קרח", וכל עושרו בא לו מכספם של אחרים. ומפני היותו איש לקיחה אינו מסתפק בממון אלא מבקש גם כבוד, ומבלי שנתבקש הוא נדחף לקחת לעצמו גם את ההנהגה. בלהיטוטו לרכוש מעמד וכבוד הוא מוכן להדיח כל מי שנדמה לו שעומד בדרכו אפילו אם הם משה ואהרון.

לצורך כך הוא גם משתמש בכספו של יוסף שאינו שלו אלא של הציבור, כמו בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר טז יט): "הקהיל עליהם קרח את כל העדה לפתח אהל מועד, ומשך אותם בעשרו, שמצא שני אוצרות מאוצרות יוסף מלאים כסף וזהב, וביקש להדיח בעושר הזה את משה ואת אהרון מן העולם". משה ואהרון מרביצי תורה (עיין עירובין נד ב) ומחנכי הדור היו, ובשביל להיות מנהיג מוכן קרח אפילו לפגוע בתורתו ובחינוכו של הדור. ואילו משה לא זו בלבד שמבקש: "מי יתן כל עם ה' נביאים", על אותם שהתנבאו: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", אלא שהוא מוכן לוותר אפילו על העולם הבא שלו בשביל עם ישראל באומרו: "אם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת".

הנצי"ב (בהסכמתו לספר 'אהבת חסד') מסביר שמאז קין והבל נחלקה האנושות לנותנים ולוקחים: "קין עסק בעבודת האדמה ופרנס ממנה את הבל אחיו, אשר לא היה עובד אדמה". ובפירושו 'העמק דבר' הוסיף: "אחר שקין היה מוכשר ביותר לעבודת האדמה, היה מספיק עבודתו גם בשביל אחיו" - קין הנותן והבל הלוקח.

תכונת הלקיחה אינה טובה בתחום חייו הפרטיים של האדם, והיא מזיקה ופוגעת כשהאדם הופך להיות לאיש ציבור ומנהיג עדה. וכנגד הניצול לרעה של כוח ההנהגה אמרה התורה: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' " (דברים י יב) ומפרש הנצי"ב שהדרישה ליראת ה' מכוונת לראשי ישראל מנהיגי הציבור, "שמהם אין הקב"ה מבקש לא אהבה ודבקות ואפילו לא שמירת מצוות עשה אלא רק יראה". הוא מנמק את הדרישה הזו "באשר מי שהוא ראש (על הציבור) ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם, ולראות לטוב למי שחונף לו, ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו להרע לו".

לפי הנצי"ב מבחנו של איש הציבור אינו רק בפעולות שהוא עושה ובתורה שהוא מרביץ אלא כיצד הוא מתייחס אל אותם שאינם אומרי הן ואינם מחניפים לו, אם יקפח אותם וירע להם. על כן אין הקב"ה מבקש מהמנהיג אלא ליראה את ה', "ובכל שעה עליו לידע כי גבוה מעל גבוה וגו'… מי שהוא מנהיג וראש, שקוע במחשבה תמיד לירא מה' הצופה על כל דרכי בני איש". ואפילו דוד המלך - כותב הנצי"ב - חשש לכשלון זה וביקש: "וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם" שאם אכשל ברדיפת הבריות שלא כדין "אי אפשר לתקן השגיאה ולא תועיל התשובה".

=================================