גברי לוי, בראיון ברדיו, ביום יח בסיוון, בשעה 15.40 בקול ישראל, מספר על איזו הצבעה שהיתה בכינוס של פיפ"א (ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל) בחו"ל. "זרקו שם רפש אחד בשני, צעקו...לרגע אחד חשבתי שאני נמצא בארץ". כך בערך אמר האיש העומד בראש ההתאחדות לכדורגל בארץ. שהרי ברור שבארץ נמצאים האנשים הפרועים ביותר בעולם. בודאי למול האירופים המנומסים. כמו, למשל, האוהדים האנגלים שכבר שרפו רחובות שלמים בהולנד או בצרפת, ואין להם כניסה למשחקים שם. ויש עוד דוגמאות ליצרים המשתוללים ברחובות אירופה. אבל, ליו"ר ההתאחדות הישראלית יש רגשי נחיתות תרבותיים מובנים נפשית. ובגללם אינו מהסס להמציא (!) את דיבת הארץ. בשבוע של פרשת שלח לך, של סיפור התרים את הארץ, זו הוכחה חיה לאקטואליות של המונחים שמשם, לימינו שלנו.
אמנם, התופעה מוכרת וחוזרת על עצמה בנסיבות שונות, במקומות רחוקים וגם לאורך זמן. כך,
כשלמדתי בקורס מורי דרך, הביאו ללמדנו את בינת ההתנהגות הראויה, איזושהי מרצה על נימוסים. הגברת- באנינות מוגבהת אף- דיברה בסלידה בולטת על הפרימיטיבים בארץ, האוכלים ברחובות. בניגוד לנהוג ב...ניחשתם, אירופה. אבל גם במדינות אחרות לא נוהגים כמונו, היא הוסיפה. ולפתע קם מבינינו עולה מצרפת, בעל ותק קצר בארץ, ובקול עדין וכועס מאד, מנה לפניה את המאכלים השונים הנאכלים ברחבי העולם כולו, בחוצות הערים ובגאווה על המאכל הלאומי. משהו כמו גרעינים אצלנו. גבירתי הנכבדה- הוא אמר- בארץ הגרעינים ואולי הפלאפל הם בקושי מנה ראשונה מול הסעודות הנאכלות בארצות אחרות, בפומביות הרחוב. ועד היום שמורה בזכרוני ההנאה מפרצופה הנדהם. במיוחד כשהוסיף שנימוסים הם עניין לגיאוגרפיה ולכל מדינה גינונים והרגלים משלה.
וכדאי לכולנו לשים לב לשפה הרווחת. לזלזול, לעיתים מבלי משים, בתרבות שלנו, באנשיה ובאדמתה. במקום לחפש כל יום את היפה ומרחיב הלב, יש רבים המעדיפים לקטר. ואני מציע לכולם לעשות נסיון קטן שהתחלתי לאחרונה. אני מבקש מחברי לעבודה לספר משהו נחמד שקרה להם. משהו שנתחדש להם ביום זה או שקראו משהו מעניין. בתחילה נתקלתי במבטי תמהון. ואז נשאלתי לדוגמא. סיפרתי שנתקלתי- מעשה אמיתי- באבן מדרכה תוך הליכה ונפלתי. וכאן פרץ צחוק רועם מפי חברי: וכי מה טוב יש כאן? -ובכן, המשכתי, זה קורה. אלא שמיד זינקו אלי שני אנשים, זרים לחלוטין, נכונים לעזור. וזה יפה.. ואז נזכרה מישהי ב"ויכוח" באוטובוס כששתיים רבו על הזכות לקום לקשישה שעלתה.
לאחרונה, בתכנית- יפה ומעניינת בדרך כלל- לענייני חברה, בקול ישראל (קולו של העם העברי בממלכתו המתחדשת), המלווה אותי בנסיעות, עוסקים בעליה מארגנטינה וצרפת. המנחה חזר כבר בכמה ואריאציות על השאלה "למרות המצב/ למרות המציאות בארץ ראית צורך לבוא?" וצריך להיות עולה חדש, חזק מספיק, להשיב שהוא בא בעצם לביתו שלו. האמנם ניתן להעלות על הדעת שמישהו ישאל שאלה כזאת בכל ארץ אחרת? למה העליה לארץ אינה נתפסת ומוצגת כטבעית ומתבקשת, בעוד הירידה ממנה כ"נפולת של נמושות"? כמו שבמקומות רבים אוהבים לגלגל בסיפורי הצלחה של נוטשי הארץ שלנו (תוך התעלמות מכשלונות מהדהדים שם) במקום להאיר על היהודים היפים ברחבי הארץ, על הצלחות במגוון תחומים ועל אנשים מאושרים? והרי "מי שיש לו עיניים לראות, רואה כל יום אלף פרחים (דברים) יפים לפחות". לאה גולדברג.
ויש גם אנטי תזה. לא מכבר רואיין, בקול ישראל, שליח ישראלי השוהה בניו זילנד. הוא ציין את געגועיו לארץ. המנחה (נכנסתי לתוך קטע בתכנית ארוכה יותר), כמובן תהה בקול, מה חסר לו שם, בארץ הנהדרת ההיא. הלה השיב שיש שם באמת הכל. נוף, ופרנסה, ושקט. אבל, כמה אפשר להתעורר כל בקר אל משחקי קריקט והדומים להם. הצעירים שם משועממים ומאזן ההגירה שלילי בגלל כל היוצאים לאירופה ואמריקה. הם מחפשים עניין בחייהם. והוא עצמו, השליח הטרוד, מאד מתגעגע ורוצה לשוב הביתה. והיה נהדר לשמוע אותו. ישראלי אמיתי.
ואלו רק דוגמאות המצביעות על הזלזול הגדול שפושה בחברה הישראלית, בארצנו הקטנטונת. דומה שאנו העם היחידי המחפש פגמים בארצו שלו. תמיד חם מידי או גשום או קר יותר מהראוי, או שיבש. ואם יש לחות נרצה את היובש. הדשא אצל השכן ירוק תמיד יותר. והבדיחה על משה רבנו אופיינית לגישה הזאת. הוא נשאל על ידי רבונו של עולם לאן הוא רוצה להגיע עם העם. ורצה לומר: קנדה. אך בגלל היותו כבד פה נתקע ב-ק. ואז הקב"ה הבין שהוא מבקש את כאנאען. הבדיחות הללו מחלחלות ואפילו משכיחות מאתנו שדווקא את הארץ הקטנה הזאת רצו ורוצים כולם לאורך הדורות. ואולי, במקום להדגיש את הקשיים, נציין את הנעימות. נראה את החברות והאחווה. נהנה מהגנים היפים והשכונות המטופחות. נשמח על מגוון הנוף והאדם שסביבנו. נריח את הפרחים ונחזה בצפורים הרבות. דומה שאם נשנה את הגישה נצליח גם להבחין עד כמה איכות חיינו פה היא גבוהה ומלאת מעש ועניין. יום טוב ומהנה לכולם.
================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
אמנם, התופעה מוכרת וחוזרת על עצמה בנסיבות שונות, במקומות רחוקים וגם לאורך זמן. כך,
כשלמדתי בקורס מורי דרך, הביאו ללמדנו את בינת ההתנהגות הראויה, איזושהי מרצה על נימוסים. הגברת- באנינות מוגבהת אף- דיברה בסלידה בולטת על הפרימיטיבים בארץ, האוכלים ברחובות. בניגוד לנהוג ב...ניחשתם, אירופה. אבל גם במדינות אחרות לא נוהגים כמונו, היא הוסיפה. ולפתע קם מבינינו עולה מצרפת, בעל ותק קצר בארץ, ובקול עדין וכועס מאד, מנה לפניה את המאכלים השונים הנאכלים ברחבי העולם כולו, בחוצות הערים ובגאווה על המאכל הלאומי. משהו כמו גרעינים אצלנו. גבירתי הנכבדה- הוא אמר- בארץ הגרעינים ואולי הפלאפל הם בקושי מנה ראשונה מול הסעודות הנאכלות בארצות אחרות, בפומביות הרחוב. ועד היום שמורה בזכרוני ההנאה מפרצופה הנדהם. במיוחד כשהוסיף שנימוסים הם עניין לגיאוגרפיה ולכל מדינה גינונים והרגלים משלה.
וכדאי לכולנו לשים לב לשפה הרווחת. לזלזול, לעיתים מבלי משים, בתרבות שלנו, באנשיה ובאדמתה. במקום לחפש כל יום את היפה ומרחיב הלב, יש רבים המעדיפים לקטר. ואני מציע לכולם לעשות נסיון קטן שהתחלתי לאחרונה. אני מבקש מחברי לעבודה לספר משהו נחמד שקרה להם. משהו שנתחדש להם ביום זה או שקראו משהו מעניין. בתחילה נתקלתי במבטי תמהון. ואז נשאלתי לדוגמא. סיפרתי שנתקלתי- מעשה אמיתי- באבן מדרכה תוך הליכה ונפלתי. וכאן פרץ צחוק רועם מפי חברי: וכי מה טוב יש כאן? -ובכן, המשכתי, זה קורה. אלא שמיד זינקו אלי שני אנשים, זרים לחלוטין, נכונים לעזור. וזה יפה.. ואז נזכרה מישהי ב"ויכוח" באוטובוס כששתיים רבו על הזכות לקום לקשישה שעלתה.
לאחרונה, בתכנית- יפה ומעניינת בדרך כלל- לענייני חברה, בקול ישראל (קולו של העם העברי בממלכתו המתחדשת), המלווה אותי בנסיעות, עוסקים בעליה מארגנטינה וצרפת. המנחה חזר כבר בכמה ואריאציות על השאלה "למרות המצב/ למרות המציאות בארץ ראית צורך לבוא?" וצריך להיות עולה חדש, חזק מספיק, להשיב שהוא בא בעצם לביתו שלו. האמנם ניתן להעלות על הדעת שמישהו ישאל שאלה כזאת בכל ארץ אחרת? למה העליה לארץ אינה נתפסת ומוצגת כטבעית ומתבקשת, בעוד הירידה ממנה כ"נפולת של נמושות"? כמו שבמקומות רבים אוהבים לגלגל בסיפורי הצלחה של נוטשי הארץ שלנו (תוך התעלמות מכשלונות מהדהדים שם) במקום להאיר על היהודים היפים ברחבי הארץ, על הצלחות במגוון תחומים ועל אנשים מאושרים? והרי "מי שיש לו עיניים לראות, רואה כל יום אלף פרחים (דברים) יפים לפחות". לאה גולדברג.
ויש גם אנטי תזה. לא מכבר רואיין, בקול ישראל, שליח ישראלי השוהה בניו זילנד. הוא ציין את געגועיו לארץ. המנחה (נכנסתי לתוך קטע בתכנית ארוכה יותר), כמובן תהה בקול, מה חסר לו שם, בארץ הנהדרת ההיא. הלה השיב שיש שם באמת הכל. נוף, ופרנסה, ושקט. אבל, כמה אפשר להתעורר כל בקר אל משחקי קריקט והדומים להם. הצעירים שם משועממים ומאזן ההגירה שלילי בגלל כל היוצאים לאירופה ואמריקה. הם מחפשים עניין בחייהם. והוא עצמו, השליח הטרוד, מאד מתגעגע ורוצה לשוב הביתה. והיה נהדר לשמוע אותו. ישראלי אמיתי.
ואלו רק דוגמאות המצביעות על הזלזול הגדול שפושה בחברה הישראלית, בארצנו הקטנטונת. דומה שאנו העם היחידי המחפש פגמים בארצו שלו. תמיד חם מידי או גשום או קר יותר מהראוי, או שיבש. ואם יש לחות נרצה את היובש. הדשא אצל השכן ירוק תמיד יותר. והבדיחה על משה רבנו אופיינית לגישה הזאת. הוא נשאל על ידי רבונו של עולם לאן הוא רוצה להגיע עם העם. ורצה לומר: קנדה. אך בגלל היותו כבד פה נתקע ב-ק. ואז הקב"ה הבין שהוא מבקש את כאנאען. הבדיחות הללו מחלחלות ואפילו משכיחות מאתנו שדווקא את הארץ הקטנה הזאת רצו ורוצים כולם לאורך הדורות. ואולי, במקום להדגיש את הקשיים, נציין את הנעימות. נראה את החברות והאחווה. נהנה מהגנים היפים והשכונות המטופחות. נשמח על מגוון הנוף והאדם שסביבנו. נריח את הפרחים ונחזה בצפורים הרבות. דומה שאם נשנה את הגישה נצליח גם להבחין עד כמה איכות חיינו פה היא גבוהה ומלאת מעש ועניין. יום טוב ומהנה לכולם.
================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.