הנשמה כמעט פרחה עד שהתקבלו התמונות הראשונות מאופק 5. הן השיבו לנו שמץ מהבטחון שאבד לנו לאחר קריסת גשר המכביה, אסון ורסאי וגל המעילות בבנקים. אופק 5, להבדיל מהאופק המדיני, מוכיח שיש תקווה.
תמורת 60 מיליון דולאר נקבל, בזמן אמת כמעט, תצלומי לוויין איכותיים של כל טנק מוסלמי בין מדבר סהרה לאסיה התיכונה, ובעצם של כל חייל אויב המתנשא לגובה מטר לפחות. הודות לעדשתו הטלסקופית נוכל לעקוב אחרי ריכוזי כוחות סוריים בצפון, לוודא שהמצרים לא מנסים לחצות שנית את התעלה ולבדוק את תפוקת הטילים הלא קונבנציונליים של איראן. אולי גם נוכל לצפות בחזיון עריפת ראשיהם של כדורגלני סעודיה עם שובם הביתה מהמונדיאל.
ואמנם, אופק 5 הוא התגשמות חלום ישן של קהילת הבטחון העברית, שמאז ומעולם השליכה את רוב יהבה על מודיעין טוב. עוד בתקופת טרום המדינה היא השקיעה יותר מאמץ בהשגת מידע על האויב מאשר בלחימה בו. הש"י, שרות הידיעות המשוכלל של ההגנה, היה במשך תקופות ארוכות עיקר תכליתו של הארגון. כך קרה שההגנה ידעה הכל על מערך הכוחות הבריטי בארץ, ואפילו פיענחה את זהות פילגשו הסודית של סגן הנציב העליון, אבל דווקא האצ"ל הטיל על הבריטים את אימתו.
הצורך האובססיבי לדעת הכל חילחל מההגנה לצה"ל. לעתים הוא הביא לנו תהילת עולם, אך על פי רוב הוא שיבש את שיווי המשקל של תפישת הבטחון המקומית. הצטבר כאן יותר מדי ידע ופחות מדי עוז מבצעי. ראשי מערכת הבטחון האמינו, ועודם מאמינים, שיכולת מודיעינית כבירה היא תחליף ליוזמות התקפיות וגורם הרתעה אדיר. הם מדברים תמיד על ידנו הארוכה, אך בעצם דוגלים במדיניות האף הארוך.
סדר העדיפויות המשונה הזה גרם לנו, מצד אחד, להסתבך בפרשיות ביון מביכות, כמו שערוריית פולארד, ומצד שני סירס קשות את תושייתנו הצבאית. בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים תשל"ד היססה גולדה מאיר להנחית מכת מנע על צבאות סוריה ומצרים על אף ידיעתה ששניהם עומדים לתקוף אותנו. היא האמינה, בטעות, שמדינה עם מודיעין כה איכותי יכולה לספוג בקלות יחסית את נזקי מכת הפתיחה של האויב.
20 שנה אחר-כך צעד רבין לאסון אוסלו בעיניים פקוחות, למרות מידע מודיעיני מוצק שערפאת טרם ויתר על תוכנית השלבים. גם תלמידו השקדן, אהוד ברק, הוזהר מראש שהפלשתינים מכינים מלחמה, ובכל זאת לא נקט את הצעדים המתבקשים לקראתה. הוא העריך שכל עוד יש לנו תצלומי אוויר עדכניים של שכם ודמשק, אין לנו בעיה לסגת מכל מקום.
"החרמון הוא סתם הר", קבע ראש אמ"ן בתקופת שיחות שפרדסטאון. נשיפת הבוז הזאת תימצתה היטב גישה מודיעינית יהירה, לפיה אפשר להמיר את גב ההר בתחנות התרעה, גדרות חיישניות ומטוסי פלקון. היא לא לקחה בחשבון את האפשרות שמחבל פלשתיני מסוגל להכמין לבנת חבלה קטנה במיכלית דלק, מחוץ לטווח הבילוש של לוויני ריגול, וכמעט להרים באוויר את פי גלילות.
שיגור אופק 5 לחלל, בשעה שישראל מתבוססת באסון בטחוני כבד, הוא הזדמנות פרדוכסלית נאותה לשנות את סדרי העדיפויות. יותר יוזמה ופחות מודיעין. אחרת, עוד יתברר יום אחד שאופק 5 סיפק לנו בעוד מועד תצלום מרהיב של הפצצה האטומית האיראנית, אבל מנהיגינו לא אזרו אומץ להשמידה בטרם התבקעה כאן.
===================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור במעריב.
תמורת 60 מיליון דולאר נקבל, בזמן אמת כמעט, תצלומי לוויין איכותיים של כל טנק מוסלמי בין מדבר סהרה לאסיה התיכונה, ובעצם של כל חייל אויב המתנשא לגובה מטר לפחות. הודות לעדשתו הטלסקופית נוכל לעקוב אחרי ריכוזי כוחות סוריים בצפון, לוודא שהמצרים לא מנסים לחצות שנית את התעלה ולבדוק את תפוקת הטילים הלא קונבנציונליים של איראן. אולי גם נוכל לצפות בחזיון עריפת ראשיהם של כדורגלני סעודיה עם שובם הביתה מהמונדיאל.
ואמנם, אופק 5 הוא התגשמות חלום ישן של קהילת הבטחון העברית, שמאז ומעולם השליכה את רוב יהבה על מודיעין טוב. עוד בתקופת טרום המדינה היא השקיעה יותר מאמץ בהשגת מידע על האויב מאשר בלחימה בו. הש"י, שרות הידיעות המשוכלל של ההגנה, היה במשך תקופות ארוכות עיקר תכליתו של הארגון. כך קרה שההגנה ידעה הכל על מערך הכוחות הבריטי בארץ, ואפילו פיענחה את זהות פילגשו הסודית של סגן הנציב העליון, אבל דווקא האצ"ל הטיל על הבריטים את אימתו.
הצורך האובססיבי לדעת הכל חילחל מההגנה לצה"ל. לעתים הוא הביא לנו תהילת עולם, אך על פי רוב הוא שיבש את שיווי המשקל של תפישת הבטחון המקומית. הצטבר כאן יותר מדי ידע ופחות מדי עוז מבצעי. ראשי מערכת הבטחון האמינו, ועודם מאמינים, שיכולת מודיעינית כבירה היא תחליף ליוזמות התקפיות וגורם הרתעה אדיר. הם מדברים תמיד על ידנו הארוכה, אך בעצם דוגלים במדיניות האף הארוך.
סדר העדיפויות המשונה הזה גרם לנו, מצד אחד, להסתבך בפרשיות ביון מביכות, כמו שערוריית פולארד, ומצד שני סירס קשות את תושייתנו הצבאית. בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים תשל"ד היססה גולדה מאיר להנחית מכת מנע על צבאות סוריה ומצרים על אף ידיעתה ששניהם עומדים לתקוף אותנו. היא האמינה, בטעות, שמדינה עם מודיעין כה איכותי יכולה לספוג בקלות יחסית את נזקי מכת הפתיחה של האויב.
20 שנה אחר-כך צעד רבין לאסון אוסלו בעיניים פקוחות, למרות מידע מודיעיני מוצק שערפאת טרם ויתר על תוכנית השלבים. גם תלמידו השקדן, אהוד ברק, הוזהר מראש שהפלשתינים מכינים מלחמה, ובכל זאת לא נקט את הצעדים המתבקשים לקראתה. הוא העריך שכל עוד יש לנו תצלומי אוויר עדכניים של שכם ודמשק, אין לנו בעיה לסגת מכל מקום.
"החרמון הוא סתם הר", קבע ראש אמ"ן בתקופת שיחות שפרדסטאון. נשיפת הבוז הזאת תימצתה היטב גישה מודיעינית יהירה, לפיה אפשר להמיר את גב ההר בתחנות התרעה, גדרות חיישניות ומטוסי פלקון. היא לא לקחה בחשבון את האפשרות שמחבל פלשתיני מסוגל להכמין לבנת חבלה קטנה במיכלית דלק, מחוץ לטווח הבילוש של לוויני ריגול, וכמעט להרים באוויר את פי גלילות.
שיגור אופק 5 לחלל, בשעה שישראל מתבוססת באסון בטחוני כבד, הוא הזדמנות פרדוכסלית נאותה לשנות את סדרי העדיפויות. יותר יוזמה ופחות מודיעין. אחרת, עוד יתברר יום אחד שאופק 5 סיפק לנו בעוד מועד תצלום מרהיב של הפצצה האטומית האיראנית, אבל מנהיגינו לא אזרו אומץ להשמידה בטרם התבקעה כאן.
===================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור במעריב.