באחת משיחותיו עמד הרבי מליובאוויטש על הדימוי שהמשילו חז"ל את עם-ישראל בגלותו "בנים שגלו מעל שולחן אביהם". המלך הגלה את בנו-יחידו מעל שולחן אביו, ועתה הבן שרוי רחוק מארמון המלוכה, רחוק מהמלך. הרבי הסביר בהרחבה, כי לפני הבן קיימות, בפשטות, שתי אפשרויות תגובה:
אפשרות אחת אחרי תקופה של בכי וצער, הוא מתאושש, מסתגל למצבו החדש, משלים עם המציאות, ובונה מחדש את חייו בגלותו. מפעם לפעם הוא נזכר על הימים הטובים בצל המלך, פולט אנחה, אבל בסך-הכול הוא מסתגל למציאות.
אפשרות שנייה הבן מסרב להתנחם וממאן להשלים. הוא בוכה יומם ולילה על שגלה מעל שולחן המלך. אין הוא מוצא טעם בשום דבר, הוא מדוכא ומדוכדך וכל מחשבותיו ושאיפותיו נתונות לדבר אחד לשוב אל אביו המלך.
לכאורה התגובה השנייה מייצגת את הבן המושלם, הנאמן והמסור, שאינו מוכן לוותר על הקשר אל אביו המלך ואינו מוכן להשלים עם המצב גם אחרי חודשים ושנים. אולם הרבי הסביר, שסוג זה של תגובה, אף שהוא עומד במדרגה גבוהה יותר מהראשונה, עדיין אינו מסמל את השלמות האמיתית.
יש דרך-תגובה שלישית, של הבן החכם, היורד לעומק כוונתו של אביו. ברור שאין הוא מוכן להשלים עם הגלות ועם הריחוק משולחן המלך, אבל מצד שני הוא גם מבין שאין זה נכון להיות שרוי בבכי ובאבל תמידיים. אם המלך שלחו למקום שבו הוא נמצא, ברור שיש בכך מטרה כלשהי וכי עליו למלא שליחות במקום זה. על-כן הוא מנסה להבין את תכלית הימצאו בגלות והוא פועל למימוש שליחות זו.
הבן הזה, אף שגם הוא פולט מפעם לפעם אנחה כואבת על הגלות ועל הריחוק מהמלך, אינו שוקע בדיכאון ובייאוש. להפך, הוא מלא מרץ ושמחה, הגורמת לו לפעול ולעשות כדי להביא את דבר המלך לאנשי המקום. יש בו אמונה עזה שהמלך לא נטש אותו, וכי ברגע שיסיים את השליחות, ישוב בשמחה ובגאון אל ארמון המלוכה. שמחתו ומרצו אינם נובעים משכחת המלך, חלילה, אלא בדיוק להפך מאמונה גדולה במלך ומהבנה מעמיקה בפנימיות הכוונה של שיגורו לגלות. זה הבן החכם וזו התגובה הנכונה והאמיתית.
ביאור נפלא זה של הרבי עומד לנגד עינינו, כאשר אנו מתקרבים ליום הגדול והקדוש, ג' בתמוז, יום ההילולא שלו. לכאורה זה יום כואב, ולשמחה מה זו עושה? ויתרה מזו, 'הילולא' פירושה שמחה גדולה ביותר, שמחת חתונה. אלא השמחה מבטאת את הראייה הפנימית, בדוגמת הבן החכם.
מאמינים אנו אמונה עזה בדברי הרבי, כי "רועי ישראל לא יעזבו צאן-מרעיתם". ברור לנו כי הרבי לא נטש אותנו לאנחות ועלה להתענג מזיו השכינה בגן-העדן. משוכנעים אנו, כי תקופה זו אינה אלא ניסיון שצריך לעמוד בו, וכי במהרה נזכה לשוב אל שולחן המלך בגאולה השלמה.
הרבי קבע כי דורנו הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון שיזכה לגאולה. פעמים אין-ספור דיבר על כך שהגאולה כבר נמצאת ממש כאן, וכי כמה מתהליכי ההכנה לקראתה כבר בעיצומם. הרבי ציין את סימני הגאולה המתחוללים בעולם וקרא לכל העם להתעורר ולהתכונן לקראת היום הגדול של ביאת משיח-צדקנו.
אין לנו ספק כי אנו אכן מתקדמים לעבר היעד הזה, גם אם השתרר פתאום רגע של חושך ונוצרו מבוכה ובלבול. עלינו לנהוג כאותו בן חכם להתעשת ולהוסיף לצעוד לעבר היעד, בשמחה ובעוז, באמונה ובנחישות, לאור תורתו, הוראותיו והנהגותיו של הרבי.
על-כן יום זה הוא יום של התחזקות בדרכיו של הרבי, יום של שמחה, הנובעת מאמונה גדולה, וממנו נזכה להגיע לשמחה הגדולה והשלמה שמחת הגאולה בקרוב ממש.
================================
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 805, כ"ז בסיוון תשס"ב (7.6.02)
אפשרות אחת אחרי תקופה של בכי וצער, הוא מתאושש, מסתגל למצבו החדש, משלים עם המציאות, ובונה מחדש את חייו בגלותו. מפעם לפעם הוא נזכר על הימים הטובים בצל המלך, פולט אנחה, אבל בסך-הכול הוא מסתגל למציאות.
אפשרות שנייה הבן מסרב להתנחם וממאן להשלים. הוא בוכה יומם ולילה על שגלה מעל שולחן המלך. אין הוא מוצא טעם בשום דבר, הוא מדוכא ומדוכדך וכל מחשבותיו ושאיפותיו נתונות לדבר אחד לשוב אל אביו המלך.
לכאורה התגובה השנייה מייצגת את הבן המושלם, הנאמן והמסור, שאינו מוכן לוותר על הקשר אל אביו המלך ואינו מוכן להשלים עם המצב גם אחרי חודשים ושנים. אולם הרבי הסביר, שסוג זה של תגובה, אף שהוא עומד במדרגה גבוהה יותר מהראשונה, עדיין אינו מסמל את השלמות האמיתית.
יש דרך-תגובה שלישית, של הבן החכם, היורד לעומק כוונתו של אביו. ברור שאין הוא מוכן להשלים עם הגלות ועם הריחוק משולחן המלך, אבל מצד שני הוא גם מבין שאין זה נכון להיות שרוי בבכי ובאבל תמידיים. אם המלך שלחו למקום שבו הוא נמצא, ברור שיש בכך מטרה כלשהי וכי עליו למלא שליחות במקום זה. על-כן הוא מנסה להבין את תכלית הימצאו בגלות והוא פועל למימוש שליחות זו.
הבן הזה, אף שגם הוא פולט מפעם לפעם אנחה כואבת על הגלות ועל הריחוק מהמלך, אינו שוקע בדיכאון ובייאוש. להפך, הוא מלא מרץ ושמחה, הגורמת לו לפעול ולעשות כדי להביא את דבר המלך לאנשי המקום. יש בו אמונה עזה שהמלך לא נטש אותו, וכי ברגע שיסיים את השליחות, ישוב בשמחה ובגאון אל ארמון המלוכה. שמחתו ומרצו אינם נובעים משכחת המלך, חלילה, אלא בדיוק להפך מאמונה גדולה במלך ומהבנה מעמיקה בפנימיות הכוונה של שיגורו לגלות. זה הבן החכם וזו התגובה הנכונה והאמיתית.
ביאור נפלא זה של הרבי עומד לנגד עינינו, כאשר אנו מתקרבים ליום הגדול והקדוש, ג' בתמוז, יום ההילולא שלו. לכאורה זה יום כואב, ולשמחה מה זו עושה? ויתרה מזו, 'הילולא' פירושה שמחה גדולה ביותר, שמחת חתונה. אלא השמחה מבטאת את הראייה הפנימית, בדוגמת הבן החכם.
מאמינים אנו אמונה עזה בדברי הרבי, כי "רועי ישראל לא יעזבו צאן-מרעיתם". ברור לנו כי הרבי לא נטש אותנו לאנחות ועלה להתענג מזיו השכינה בגן-העדן. משוכנעים אנו, כי תקופה זו אינה אלא ניסיון שצריך לעמוד בו, וכי במהרה נזכה לשוב אל שולחן המלך בגאולה השלמה.
הרבי קבע כי דורנו הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון שיזכה לגאולה. פעמים אין-ספור דיבר על כך שהגאולה כבר נמצאת ממש כאן, וכי כמה מתהליכי ההכנה לקראתה כבר בעיצומם. הרבי ציין את סימני הגאולה המתחוללים בעולם וקרא לכל העם להתעורר ולהתכונן לקראת היום הגדול של ביאת משיח-צדקנו.
אין לנו ספק כי אנו אכן מתקדמים לעבר היעד הזה, גם אם השתרר פתאום רגע של חושך ונוצרו מבוכה ובלבול. עלינו לנהוג כאותו בן חכם להתעשת ולהוסיף לצעוד לעבר היעד, בשמחה ובעוז, באמונה ובנחישות, לאור תורתו, הוראותיו והנהגותיו של הרבי.
על-כן יום זה הוא יום של התחזקות בדרכיו של הרבי, יום של שמחה, הנובעת מאמונה גדולה, וממנו נזכה להגיע לשמחה הגדולה והשלמה שמחת הגאולה בקרוב ממש.
================================
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 805, כ"ז בסיוון תשס"ב (7.6.02)