בג"צ ללא צדק

בגלל אווירת התוהו ובוהו עליה יש להודות לאנשי אוסלו שיזמו את השתלתו של ערפאת בתוכנו – נמנע דיון בתקשורת על פסק הדין האחרון של בג"צ (הארץ 27.3.002 ) שפסל חקיקה של הכנסת, המאפשרת לערוץ 7 לקבל רשיון שידור. תשעה שופטים קבעו פה אחד כי בהכשרת ערוץ 7 יש, כביכול, "פגיעה בחופש העיסוק" של תחנות מתחרות אחרות. זהו נימוק השאוב מעקרון התחרות השוויונית, פועל יוצא, לכאורה, מעקרון השוויון בפני החוק.

גם נימוק נוסף היה לבג"צ כנגד הטענה שהכנסת מוסמכת להקצות משאבים (במקרה זה- תדרים לשידורי רדיו) גם בלי מכרז: - תשובת בג"צ לכך היא כי גם אם הטענה נכונה צריך שהחוק המיוחד הזה ייחקק ל"תכלית ראויה, שהיא הגשמת יעדים חברתיים חשובים" אך לדעת תשעת חכמי בג"צ בהפעלת ערוץ 7 אין משום קידום יעד חברתי.

פסיקה זאת מפתיעה בחוסר רגישותה למהותם האמיתית של מושגי השוויון, הצדק החברתי והיעדים החברתיים במדינת ישראל. היא פסולה בגלל נוקשות פורמאליסטית וניכור מן העובדות בשטח, כאשר העיקרית שבהן היא כי מיליוני מאזינים וצופים בארץ הזאת אינם מוצאים ביטוי להשקפותיהם הפוליטיות בתחנות "קול ישראל", וגלי צה"ל ובשידורי הטלביזיה בישראל. ערוץ 7 אינו משדר בחלל ריק, - הוא עונה לצורך נפשי עמוק של צרכני תקשורת רבים מספור הסולדים מן הקו הפוליטי השולט ברדיו ובטלביזיה.

האומנם שופטי בג"צ אינם מסוגלים להבחין באמת החברתית שמבין כל אדם בשוק; כל "אדם סביר" לפי לשונם המשפטית – כי שדרנים בעלי השקפה פוליטית שמאלנית, הרואים לעצמם יעוד להפיץ את דעותיהם במקום לשמור על עיתונות הוגנת – יש לעשרות ברשות השידור שלנו על ערוציה השונים. הם אינם נותנים ביטוי לאותם מיליונים הפוסלים (לדוגמה) את הסכמי אוסלו ; את הסגידה לערפאת; את דברי הסנגוריה הנצחיים על "הפלשתינאים"; את השנאת ההתישבות ביש"ע; - ואת התוכחה המתמדת והפולמוסית נגד מה שבעיני אותם מיליונים מקובלים כערכים ציוניים בסיסיים.

על בג"צ היה לדחות על הסף את העתירות של יוסי שריד וחבריו נגד ערוץ 7 –גם מן הסיבה שעותרים מן הסוג הזה הופכים את בית המשפט גם לזירה פוליטית, תוך ניצולו הציני למטרותיהם האידיאולוגיות, ובכך הופכים את בית המשפט גם לכלי משחק בידי השמאל, וגם מחשידים אותו בעיני ההמונים שאינם מחסידי השמאל. נשאלת השאלה האם טחו עיני השופטים מלהבחין כי בפניהם עתירה פוליטית של יוסי שריד וחיים אורון (מר"צ וספיחיה האידיאולוגיים) ?! מן הדין היה כי השופטים יקחו בחשבון שבמהותה זאת עתירה לסתימת פיות נגד היריבים הפוליטיים של השמאל. די בכך כדי לפסול את העתירה על הסף. ובכלל – כאשר עסקנים פוליטיים פונים לבג"צ כנגד יריביהם האידיאולוגיים – מן הראוי שבג"צ יימנע מלהושיט להם סעד, כי בכך הוא הופך את עצמו למכשיר פוליטי ואז אל להם לשופטים להתפלא שציבור גדול אינו נותן אמון בפסיקתם הקונסטיטוציונית.

ונשאלת גם השאלה מדוע בג"צ צריך לתת עדיפות ל"חפש התחרות" (העיסוק) של ערוצי –שידור פרטיים מסחריים – בעוד הזכות הבסיסית לחפש ההבעה, הדיעה והביטוי בתקשורת – לא קיימת בארץ הזאת? בנימוק "העסקי" – בג"צ נותן עדיפות לכמה בעלי הון שרוצים להתחרות ב"מכרז" עם ערוץ 7 – במקום לתת עדיפות להמוני צרכני הרדיו השותים בצמא את "הדיעה האחרת" המושמעת אך ורק בערוץ 7.

בג"צ היה חייב להמנע מפסילת החוק (תיקון ל"חוק הבזק") ולו כדי לתת "עדיפות מתקנת" לציבור הציוני-לאומי שקוו-השידור השמאלני אינו מתאים לו ואינו משקף את דעתו. אך בג"צ הלך בדרך פורמליסטית של בדיקת נוהלי מכרז בין בעלי הון – ובכך הראה מחדש כי הוא רחוק מדעתו של העם, וכי לעקרון "קול המון- כקול שד-י" – VOX POPULI – VOX DEI – אין כל ערך בעיניו . במקום לשקול את השוויון שצריך להיות בין מיליוני המאזינים – שלכולם מגיע ביטוי פוליטי ברשות הממומנת על ידם בג"צ הכריע לטובת השוויון בין בעלי ההון. זאת היא גישה קאפיטליסטית המראה כי בג"צ אינו ער לשוויון החברתי, אלא רק לשוויון העסקי הפורמאלי; לא לשוויון בן ההמונים – אלא לשוויון בין המניפולאטורים המעטים המכוונים את דעת ההמונים.

הנימוק האחרון – כאילו אין "יעד חברתי חשוב" שיצדיק חקיקה החורגת מגדר "חוק יסוד: חפש העיסוק" – הוא נימוק פסול עוד יותר, כי השימוש בו מראה עד איזו מידה של עיוורון חברתי הגיע הבג"צ, שתכליתו להפיץ צדק בישראל. והרי אין יעד חברתי חשוב יותר מאשר לתת ביטוי בעולם התקשורת הישראלי לדעתם של המונים הבוחלים בשטיפת המח המתמדת של השמאל דרך ערוצי התקשורת הקרויים בשם הכוזב "ממלכתיים", - בהם אין כל מגמה לשמירת האיזון הפוליטי בין ימין לשמאל-על אף שגם הימין מממן אותם. כל אדם בעל חוש צדק טבעי יבין אף מבלי להיות משפטן – כי שוויון הביטוי הפוליטי בתקשורת של בעלי הדעה הלאומית, - חשוב יותר מן השוויון העסקי בין בעלי ההון. לשופטי בג"צ זה לא נהיר – ואולי אף לא טענו זאת בפניהם.

לו בג"צ היה שופט בצדק – הוא היה קובע כי שיקוף הדעות השונות בציבור הוא חיוני להגיינה הציבורית ולרווחה הנפשית של מי שאינם מחסידי הקוו הפוליטי של שדרני הרדיו הקיים. לו בג"צ היה משקיע מחשבה לא פורמליסטית – הוא היה מברך את ערוץ 7, המשמש ככליא-רעם, וכערוץ למילוט ולרגיעה נפשית ולרווחה חברתית לכל אלה המואסים בדיעות השדרנים , הכתבים ובעלי הטורים והתוכניות בתקשורת.

אם בג"צ מתעלם מכל אלה – הוא חוטא לתפקידו כבית משפט גבוה לצדק. הוא מעדיף "צדק" בין בעלי ההון על פני צדק בין האזרחים ובעיני העם הוא מצטייר כמובל באף על ידי יוסי שריד והשמאל הקיצוני, וכמכשיר אפלייה נגד בעלי דיעה פוליטית אחת – לטובתם של בעלי הדעה הפוליטית הדומיננטית בתקשורת.