נכון, קיצבאות ילדים מוגדלות ליוצאי צבא הן לשון נקיה למשהו אחר שלא נאה לומר אותו במפורש. יש דברים כאלה. לא בכל המקרים הטוב ביותר הוא לשים את האמת על השולחן. יש תחום ביניים חיובי של לא אמת ולא שקר, שאפשר לקרוא לו תחום הלשון הנקייה. בארמית אומרים ליבא לפומא לא גליא, כלומר הלב אינו מגלה לפה. יש דברים שאנחנו יודעים מהם, והם יפים, אבל אם נקרא להם בשמם האמיתי הם יהיו מכוערים. גיבורת הרומן שואלת את הבחור אם הוא רוצה לעלות אליה לשתות קפה, וזה בסדר. אם היא תקרא לדבר בשמו, היא לא רק תהיה גסת רוח, היא תהרוס את כל הרומן.
בהתקיים סידרה של מיגבלות, מותר לפקיד לקבל "מתנת נימוסים" מהקבלן או מהספק שעובד איתו. אם הדבר באמת קטן וסימלי ומוצהר בספרים, ואם מתקיימת עוד מיגבלה חשובה: שמעמידים פנים כאילו מדובר אכן בשני ידידים אישיים שמעניקים זה לזה מתנות, ובשום אופן לא מזכירים במעמד הזה את המיכרז הבא. וכשאומרים שאנחנו הולכים לשירותים, הרי זה לא שקר למרות שאף אחד לא משרת אותנו שם. זה רק ביטוי שנועד להסתיר דבר שאין שום פסול בלעשות אותו, אבל מכוער לדבר עליו. שום תועלת לציבור לא תצמח מעיתונאי או חבר כנסת שיציץ מחלון התא ויצעק "היי, הוא לא מקבל שום שירותים. הבנאדם רק יושב שם ועושה דברים מסריחים". תרגע, חבר. אנחנו יודעים.
אבל אם מישהו לא יודע, או התבלבל, צריך פעם אחת לומר לו את הדברים במילים הגסות הכי מפורשות, ואת זה ברשותכם נעשה עכשיו, ואחר כך לא נדבר על זה יותר ונחזור ללשון הנקיה. לא מדובר באפלייה נגד ילדים ערבים, אבל בהחלט מדובר בזה שמדינת העם היהודי מעוניינת לעודד ילודה יהודית ולא מעוניינת לעודד ילודה ערבית. האם זה צודק? האם זה מותר לה? התשובה היא כן, אבל השאלות טובות.
ונלך לאט לאט. זה צודק כי מן המשפט הצודק "כל עם זכאי למדינה משלו", נובע שהעם קודם למדינה. לא רק במובן של הזמן, כלומר קודם היה עם ואחר כך, ומתוך כך, נולדה מדינה. הקדימות מבטאת גם עדיפות. אם לאדם יש זכות להגנה על רכושו, פירוש הדבר שהאדם הוא העיקר, והרכוש הוא משהו שנועד לשרת אותו. אם לעם יש זכות למדינה פירוש הדבר שהעם הוא העיקר, והמדינה היא כלי שנועד לשרת אותו. מדינת ישראל הוקמה לצורך העם היהודי, הוא התכלית ולא היא. לכן צודק הדבר שהיא מאוד מודאגת מהחשש לאובדן הרוב היהודי. היא יודעת שזו לא שאלה גזענית או לאומנית, אלא עניין קיומי: אם יהיה בתוכה רוב ערבי, היא לא תיקרא עוד ישראל, ולא תניף עוד את הדגל הכחול לבן ולא תהיה עוד ביתו של העם היהודי. בקיצור, היא לא תתקיים. כלומר: זה צודק שיש מדינה לעם היהודי, ולכן צודק שהמדינה הזו רוצה להתקיים ולא למות, ולכן צודק שהיא נוקטת צעדים שנועדו לשמור על הרוב היהודי.
האם הצעד המסויים הזה מותר למדינה דמוקרטית? כן. מפני שקצבאות ילדים אינן אחת מזכויות האזרח. אין לאדם זכות יסוד לקבל כסף מהמדינה. הכסף הוא כלי בידי המדינה להשפיע על העתיד, לעודד מגמות, לשנות כיוונים, לממש עדיפויות. לאיש בקרית שמונה לא "מגיע" לקבל הטבות. המדינה מעוניינת שהוא יהיה שם ולכן היא נותנת לו הטבות. זה סוג של עיסקה. גם קיצבאות ילדים היא מין עיסקה. המדינה רוצה שאוכלוסיה מסויימת תגדיל את המשפחה, והיא מעודדת את זה באמצעות קיצבאות. קיצבת ילדים היא כסף שלא "מגיע" לאף אחד. היא תמריץ ולא זכות.
אבל השאלות טובות. עידוד ילודה יהודית הוא דבר נכון וצודק וחיוני, ולא יפה. יש לו ריח שדומה לריח רע. הצעדים שנועדו לשמור על הרוב היהודי במדינת העם היהודי, הם צודקים ודמוקרטיים, אבל ככל שנדבר עליהם במפורש ובמילים גסות, נעורר מדנים ורוגז אצל אחינו הערבים, ונסתכן בכך שאנשים בצד היהודי ימשכו את המותר לתוך גבול האסור. לכן הכיסוי הוא לא שקר אלא לשון נקיה. ובאותם אזורים מסוכנים על קו התפר שבהם צריך כיסוי, הוא גם מבחן שימושי בין טוב לרע: אם אתה יכול למצוא כיסוי סביר, סימן שלא עברת את הגבול.
והכיסוי של יוצאי צבא הוא גם סביר וגם ענייני. יוצא צבא איבד שלוש שנים של השתכרות. האזרח הערבי שלא שירת עבד בשלוש השנים האלה והרוויח מאות אלפי שקלים. איש הצבא מפגר אחריו כלכלית, בדיוק בשנים שבהן אדם מקים משפחה, וסביר שהמדינה תסייע לו בעת הגדלת משפחתו. האם זו האמת וכל האמת ורק האמת? לא. אבל זה כיסוי שעומד במבחן.
============================
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
בהתקיים סידרה של מיגבלות, מותר לפקיד לקבל "מתנת נימוסים" מהקבלן או מהספק שעובד איתו. אם הדבר באמת קטן וסימלי ומוצהר בספרים, ואם מתקיימת עוד מיגבלה חשובה: שמעמידים פנים כאילו מדובר אכן בשני ידידים אישיים שמעניקים זה לזה מתנות, ובשום אופן לא מזכירים במעמד הזה את המיכרז הבא. וכשאומרים שאנחנו הולכים לשירותים, הרי זה לא שקר למרות שאף אחד לא משרת אותנו שם. זה רק ביטוי שנועד להסתיר דבר שאין שום פסול בלעשות אותו, אבל מכוער לדבר עליו. שום תועלת לציבור לא תצמח מעיתונאי או חבר כנסת שיציץ מחלון התא ויצעק "היי, הוא לא מקבל שום שירותים. הבנאדם רק יושב שם ועושה דברים מסריחים". תרגע, חבר. אנחנו יודעים.
אבל אם מישהו לא יודע, או התבלבל, צריך פעם אחת לומר לו את הדברים במילים הגסות הכי מפורשות, ואת זה ברשותכם נעשה עכשיו, ואחר כך לא נדבר על זה יותר ונחזור ללשון הנקיה. לא מדובר באפלייה נגד ילדים ערבים, אבל בהחלט מדובר בזה שמדינת העם היהודי מעוניינת לעודד ילודה יהודית ולא מעוניינת לעודד ילודה ערבית. האם זה צודק? האם זה מותר לה? התשובה היא כן, אבל השאלות טובות.
ונלך לאט לאט. זה צודק כי מן המשפט הצודק "כל עם זכאי למדינה משלו", נובע שהעם קודם למדינה. לא רק במובן של הזמן, כלומר קודם היה עם ואחר כך, ומתוך כך, נולדה מדינה. הקדימות מבטאת גם עדיפות. אם לאדם יש זכות להגנה על רכושו, פירוש הדבר שהאדם הוא העיקר, והרכוש הוא משהו שנועד לשרת אותו. אם לעם יש זכות למדינה פירוש הדבר שהעם הוא העיקר, והמדינה היא כלי שנועד לשרת אותו. מדינת ישראל הוקמה לצורך העם היהודי, הוא התכלית ולא היא. לכן צודק הדבר שהיא מאוד מודאגת מהחשש לאובדן הרוב היהודי. היא יודעת שזו לא שאלה גזענית או לאומנית, אלא עניין קיומי: אם יהיה בתוכה רוב ערבי, היא לא תיקרא עוד ישראל, ולא תניף עוד את הדגל הכחול לבן ולא תהיה עוד ביתו של העם היהודי. בקיצור, היא לא תתקיים. כלומר: זה צודק שיש מדינה לעם היהודי, ולכן צודק שהמדינה הזו רוצה להתקיים ולא למות, ולכן צודק שהיא נוקטת צעדים שנועדו לשמור על הרוב היהודי.
האם הצעד המסויים הזה מותר למדינה דמוקרטית? כן. מפני שקצבאות ילדים אינן אחת מזכויות האזרח. אין לאדם זכות יסוד לקבל כסף מהמדינה. הכסף הוא כלי בידי המדינה להשפיע על העתיד, לעודד מגמות, לשנות כיוונים, לממש עדיפויות. לאיש בקרית שמונה לא "מגיע" לקבל הטבות. המדינה מעוניינת שהוא יהיה שם ולכן היא נותנת לו הטבות. זה סוג של עיסקה. גם קיצבאות ילדים היא מין עיסקה. המדינה רוצה שאוכלוסיה מסויימת תגדיל את המשפחה, והיא מעודדת את זה באמצעות קיצבאות. קיצבת ילדים היא כסף שלא "מגיע" לאף אחד. היא תמריץ ולא זכות.
אבל השאלות טובות. עידוד ילודה יהודית הוא דבר נכון וצודק וחיוני, ולא יפה. יש לו ריח שדומה לריח רע. הצעדים שנועדו לשמור על הרוב היהודי במדינת העם היהודי, הם צודקים ודמוקרטיים, אבל ככל שנדבר עליהם במפורש ובמילים גסות, נעורר מדנים ורוגז אצל אחינו הערבים, ונסתכן בכך שאנשים בצד היהודי ימשכו את המותר לתוך גבול האסור. לכן הכיסוי הוא לא שקר אלא לשון נקיה. ובאותם אזורים מסוכנים על קו התפר שבהם צריך כיסוי, הוא גם מבחן שימושי בין טוב לרע: אם אתה יכול למצוא כיסוי סביר, סימן שלא עברת את הגבול.
והכיסוי של יוצאי צבא הוא גם סביר וגם ענייני. יוצא צבא איבד שלוש שנים של השתכרות. האזרח הערבי שלא שירת עבד בשלוש השנים האלה והרוויח מאות אלפי שקלים. איש הצבא מפגר אחריו כלכלית, בדיוק בשנים שבהן אדם מקים משפחה, וסביר שהמדינה תסייע לו בעת הגדלת משפחתו. האם זו האמת וכל האמת ורק האמת? לא. אבל זה כיסוי שעומד במבחן.
============================
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".