"קוצר רוח" הוא אחד האויבים המסוכנים של העם. כך אנו מוצאים את עם ישראל בעבדות מצרים: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעובדה קשה" וכך אנו פוגשים את ישראל במדבר: "ותקצר נפש העם בדרך". היו אלו רגשי חולשה של העם שהביא אותו לתגובה של כפיות טובה כמו שמובא בגמרא (ע"ז ה ב): "כפויי טובה היו שנאמר: 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל'". ורק העונש של שילוח הנחשים-שרפים שנשכו את העם והמיתו רבים מישראל, הביא את העם להכיר בחטאם ולבקש ממשה שיתפלל אל ה' שיסיר מהם את הנחש.
הקב"ה, בנוסף למילוי בקשתם זו, איפשר להם גם להרפא על ידי ההבטה בנחש הנחושת שמשה שם על נס. לכאורה היתה כאן רפואה סגולית, אך צריך לציין שהיא פעלה רק משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו ציווה על עשייתה. מכאן תוכחה מגולה ל"מקובלים" המתחזים המבקשים להוליך שולל תמימי-דרך כאילו יעשה להם ישועות ורפואות באחיזת עיניים שאין בה ממש. ואפילו על הנחש שנעשה במצוות הבורא שאלו במשנה: "וכי נחש ממית או נחש מחייה?! מפני שברור שלא תבוא ישועה לאדם כל עוד לא מתחולל בו מהפך חיובי, ועל כן משיבים חז"ל (ר"ה כט א): "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נמוקים". כך שהנחש לא היה אלא מראה מקום לישראל שדרכו יביטו כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשמים.
על המלך חזקיה נאמר: :וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרין לו" (מלכים ב, יז כז). "התחילו לומר לו מה אתה עושה, מה שהתקין משה אתה סותר? אמר להם: כל מי שצריך להתרפאות יסתכל בקב"ה ויתרפא" (אגדת בראשית יא). מאותה סיבה גם גנז את ספר הרפואות (ברכות י ב). אלא שעל "ספר הרפואות" יש לשאול: אם הוא ספר המדריך את האדם להתרפא בדרך הטבע מדוע גנז אותו חזקיהו?
הרמב"ם (בפירוש המשניות למסכת פסחים, פ"ד מ"ט) מביא תחילה פירוש המסביר שספר הרפואות היה רפואה בדרך הטבע: "כי שלמה חיבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו חולי מן החולים היה מתכוון לאותו הספר, והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על ה' יתברך הסיר את ו וגנזו" אבל הרמב"ם אינו מקבל פירוש זה ודוחה אותו בחריפות: "ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האיולת שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון ולפי דעתם הקל המשובש כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו, בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלהיו, נאמר להם: הוי השוטים, כמו שנודה לה' בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו". וכל כן מפרש הרמב"ם שספר הרפואות שגנז חזקיה היה ספר של "תרופות אליל" שאינן על דרך חכמת הטבע.
גם הראי"ה קוק בספרו עין אי"ה (ברכות פ"א אות קמג) סובר שההנהגה הרגילה של האדם היא להשתדל להתרפא בדרך הטבע, והעושה כך לא זו בלבד שאינו ממעט בבטחונו בקב"ה, אלא מקיים מה שכתוב בתורה: "ורפא ירפא" ודרשת חז"ל: "מכאן שאין רשות לרופא לרפא", וכמו שנפסק (בשו"ע יו"ד סימן שלו ס"א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים" שואל הראי"ה: אם אנו מחללין את השבת במלאכות דאורייתא לרפא חולה מסוכן, איך נמנע מהחולה עצמו לבקש את רפואתו בדרך הטבע? נמצא לפי פירושם שגם ספר הרפואות היה של רפואת אליל, ולכן גנז אותו חזקיה, ומאותה סיבה גם כתת את נחש הנחושת.
אף אנו בדורנו עומדים בפני אותה בעיה, במיוחד לאחרונה נתרבו בעלי מופתים המתחזים למקובלים ומוליכים שולל את ההמונים התמימים בהציעם להם ישועה ורפואה וקמיעות, וכמו חכמי דורו של חזקיה שהודו לו, כך גם על חכמי דורנו להצטרף למערכת אשר תחשוף ותבער את השקר שבתעשיית המקובלים המתחזים.
==================================
הקב"ה, בנוסף למילוי בקשתם זו, איפשר להם גם להרפא על ידי ההבטה בנחש הנחושת שמשה שם על נס. לכאורה היתה כאן רפואה סגולית, אך צריך לציין שהיא פעלה רק משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו ציווה על עשייתה. מכאן תוכחה מגולה ל"מקובלים" המתחזים המבקשים להוליך שולל תמימי-דרך כאילו יעשה להם ישועות ורפואות באחיזת עיניים שאין בה ממש. ואפילו על הנחש שנעשה במצוות הבורא שאלו במשנה: "וכי נחש ממית או נחש מחייה?! מפני שברור שלא תבוא ישועה לאדם כל עוד לא מתחולל בו מהפך חיובי, ועל כן משיבים חז"ל (ר"ה כט א): "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נמוקים". כך שהנחש לא היה אלא מראה מקום לישראל שדרכו יביטו כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשמים.
על המלך חזקיה נאמר: :וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרין לו" (מלכים ב, יז כז). "התחילו לומר לו מה אתה עושה, מה שהתקין משה אתה סותר? אמר להם: כל מי שצריך להתרפאות יסתכל בקב"ה ויתרפא" (אגדת בראשית יא). מאותה סיבה גם גנז את ספר הרפואות (ברכות י ב). אלא שעל "ספר הרפואות" יש לשאול: אם הוא ספר המדריך את האדם להתרפא בדרך הטבע מדוע גנז אותו חזקיהו?
הרמב"ם (בפירוש המשניות למסכת פסחים, פ"ד מ"ט) מביא תחילה פירוש המסביר שספר הרפואות היה רפואה בדרך הטבע: "כי שלמה חיבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו חולי מן החולים היה מתכוון לאותו הספר, והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על ה' יתברך הסיר את ו וגנזו" אבל הרמב"ם אינו מקבל פירוש זה ודוחה אותו בחריפות: "ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האיולת שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון ולפי דעתם הקל המשובש כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו, בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלהיו, נאמר להם: הוי השוטים, כמו שנודה לה' בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו". וכל כן מפרש הרמב"ם שספר הרפואות שגנז חזקיה היה ספר של "תרופות אליל" שאינן על דרך חכמת הטבע.
גם הראי"ה קוק בספרו עין אי"ה (ברכות פ"א אות קמג) סובר שההנהגה הרגילה של האדם היא להשתדל להתרפא בדרך הטבע, והעושה כך לא זו בלבד שאינו ממעט בבטחונו בקב"ה, אלא מקיים מה שכתוב בתורה: "ורפא ירפא" ודרשת חז"ל: "מכאן שאין רשות לרופא לרפא", וכמו שנפסק (בשו"ע יו"ד סימן שלו ס"א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים" שואל הראי"ה: אם אנו מחללין את השבת במלאכות דאורייתא לרפא חולה מסוכן, איך נמנע מהחולה עצמו לבקש את רפואתו בדרך הטבע? נמצא לפי פירושם שגם ספר הרפואות היה של רפואת אליל, ולכן גנז אותו חזקיה, ומאותה סיבה גם כתת את נחש הנחושת.
אף אנו בדורנו עומדים בפני אותה בעיה, במיוחד לאחרונה נתרבו בעלי מופתים המתחזים למקובלים ומוליכים שולל את ההמונים התמימים בהציעם להם ישועה ורפואה וקמיעות, וכמו חכמי דורו של חזקיה שהודו לו, כך גם על חכמי דורנו להצטרף למערכת אשר תחשוף ותבער את השקר שבתעשיית המקובלים המתחזים.
==================================