על מיצרי הבוספורוס ניצב שומר אימתני. מצודה חזקה ומבוצרת. יום אחד הזהיר השגריר התורכי בלונדון את השולטן הנערץ, שהאנגלים מפתחים משהו מעין סוסים מעופפים. אלו, הסביר יכולים להתגבר על חוסנו של המבצר. השולטן, קשוב ומודאג, הגיב מיד. הוא הורה להכפיל את ביצור החומות. ואכן, החומות הועבו לרוחב מדהים של ארבעה מטרים. עוצמה משמעותית ביותר המקשה מאד על פריצתם. אלא שהשולטן לא הבין כלל את הבעיה. הסוסים הללו- שקרויים היום מטוסים- מדלגים מעל החומות. אפשר לבצר אותן ככל שרוצים, לא כאן הבעיה. הבעיה היא בשיטה החדשה, בדרך המאפשרת להגיע מלמעלה- בפצצות או בירי- אל תוככי המבצר. הפתרון של השולטן לא התיחס כלל אל הבעיה.
ישובים מבודדים
מבודדים או בודדים. כבר בלעם, הקרב ובא אלינו בפרשת השבוע, ידע דווקא להלל את "עם לבדד ישכון". וכידוע, לא תמיד אנו מבודדים מהבחירה האישית שלנו, מרצוננו החופשי. לעיתים זה כורח שנכפה עלינו על יד שונאינו דווקא. החידוש של דורנו הוא, שהטיעון הזה של בודדים ומבודדים, נטען נגדנו, ועוד בפי אחינו בני ישראל. שהרי המן, לא בדיוק אוהב ישראל, הטיח באוזני אחשוורוש את גנותינו, בהיותנו "עם מפוזר ומפורד בין העמים". מבודדים בכל מקום. צריך לרכז אותנו, אומרים צרינו, ולצורך מאד מסוים. כפי שעשו הגרמנים- גם הם לא מחובבי ציון- שריכזו את היהודים לאושוויץ (אגב, במוזיאון של אושוויץ, יש את מפת אירופה, ועליה צוינו נתיבי הדרכים המובילות לאושוויץ. הקו המרוחק ביותר הוא מ...אוסלו. 2000 קילומטרים ארוכים עד לאושוויץ. רחוק אבל מגיעים!). ל- אושוויץ, כתבתי, ולא ב-אושוויץ. כי לא נתנו להם אפשרות להיות מרוכזים. ברגע שהובאו לשם, חיסלו את הריכוז. דהיינו, כנגד סיסמת "הישובים שאינם מבודדים", צריך לזכור מה משמעות הריכוז .
אבל, לא רק בהיסטוריה הרחוקה. טירת צבי, היתה מבודדת. כי היא בחרה לישב אדמה יהודית במקום מבודד ולהיאחז בה. כך עשו אנשי חניתה. כך היו שכונות ירושלים שמחוץ לחומה, מבודדות. כך פתח תקווה וראשון לציון, ראש פינה ואילת. בעצם, כל תולדות ההתישבות המחודשת בארץ ישראל, הם סיפור של ישובים מבודדים. והנה, מה שהיה פעם גבורה והזין סיפורי עלילה בקומזיץ הלילי, כמו גם בכינוסי משפחות ליד מדורת השבט, הפך לגנאי ולהטחות אשמה. ובאמת, מה הם חיפשו שם, בשממות הרחוקות. מה היה רע לאנשי תל אביב, שלא הסתפקו בשכירת בתים ביפו הערבית?
ריכוז- מתכון לאסון
ואולי, המציאות משתנה ואף המושגים. מתנחלים כבר נשמע ככתב הרשעה, על אף יהושע בן נון. ו"שתי גדות לירדן", הוא שיר מוקצה מחמת מיאוס. אז אולי הגיע הזמן לערער גם על מיתוס הבדידות והמבודדות. האומנם כן?
האוטובוס במגידו היה בודד. אולי כדאי לנסוע בשיירה? אכן, לו ח"ו היתה נפגעת שיירה, והאוטובוס היה מתפוצץ עם עוד שניים שלידו, היינו שומעים כבר את המלגלגים על החכמה המטופשת של חיבור הבודדים. ואולי, בירי זה שונה? למשל, היורה בקריה בתל אביב, או ליד הבסיס בבאר שבע. פה חיברו חיילים עם ישוב אזרחי. ממש בלתי מבודד לחלוטין. והפיצוצים במדרחוב ובקניונים? שם יש ריכוז של חנויות למקום אחד. אבטחה בשערים. מכשירים ופלאלפונים. ממש כל יתרונות הריכוז והמרכוז. וכי זה עזר? האם זה מה שמנע את הפיגועים? והאמנם שכחנו את מה שמכנים "מלחמת המפרץ", שריכוז האוכלוסיה במרכז הארץ, היווה אבן שואבת לטילים. גם הזזת אתר פי גלילות נובעת מפחד הריכוז בעת פגיעה.
יש בקרבנו הנהנים משיטת בת היענה. לטמון את ראשנו בחול. הם, במקרה הטוב, רואים את קצה אפם. העכשוויזם הוא משענם. האופק שלהם צר בדיוק כממדי (ואין כאן רמז לאנשי מימד דווקא) עולמם האישי. לאלה נצביע על נקודה מעניינת.
רבותי, ההיסטוריה חוזרת
במלחמת השחרור, בחודש מרס (אל המלחמה...) היו ימים קשים בישוב העברי. שלוש שיירות חוסלו על ידי האויב הערבי. שיירת נבי דניאל לגוש עציון, על משורייניה ונשקה. וכמובן, רבים מאד ממגיניה. שיירת בן שמן, ליד בית נחמיה דהיום, שהושמדה כמעט כליל. וכך גם שיירת יחיעם. חיבורם יחד בזמן, והיותם בשלוש גזרות שונות יצרו תמונה מדכאת של תבוסה הנצבת בפתח. בן גוריון הבין שדרוש מפנה. הוא גם קלט שנגמרה תקופת השיירות. וכך בא לעולם מבצע נחשון ונספחיו. שם השתלטו על שטחי "אי" של אז. כבשו את הגבעות השולטות. והסתלקות התושבים הבטיחה את המשך השליטה והעברת האספקה לרעבים.
השינוי האסטרטגי בישר את הנצחון הממשמש ובא, לאט אבל בבטחון. סופו הברור היה, סילוק כל הפורעים. והנה, השנה, בחודש מרס, היו פיגועים רבים. הם הביאו את מבצע "חומת מגן" שהוא ביטוי להבנה שדרושה דרך אחרת. המבצע הצליח, וסופו עוד יגיע גם אם יקח זמן. תהליך שיסתיים כמו קודמו במלחמת השחרור. בעיקר משום שהאויב לא הבין את משמעותו, והוא ממשיך את מעשי הרצח. כל זאת עד שאריק שרון יעבור לשלב הבא. שלב שיזכה אותו בתואר של אריק מלך ישראל. ושמו יירשם בצד דוד בן גוריון בכותל המזרח של מניחי היסוד לעצמאות עם ישראל בארץ ישראל. לא החצויה, לא חצי ולא אחוזים. בארץ ישראל כולה.
==============================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
ישובים מבודדים
מבודדים או בודדים. כבר בלעם, הקרב ובא אלינו בפרשת השבוע, ידע דווקא להלל את "עם לבדד ישכון". וכידוע, לא תמיד אנו מבודדים מהבחירה האישית שלנו, מרצוננו החופשי. לעיתים זה כורח שנכפה עלינו על יד שונאינו דווקא. החידוש של דורנו הוא, שהטיעון הזה של בודדים ומבודדים, נטען נגדנו, ועוד בפי אחינו בני ישראל. שהרי המן, לא בדיוק אוהב ישראל, הטיח באוזני אחשוורוש את גנותינו, בהיותנו "עם מפוזר ומפורד בין העמים". מבודדים בכל מקום. צריך לרכז אותנו, אומרים צרינו, ולצורך מאד מסוים. כפי שעשו הגרמנים- גם הם לא מחובבי ציון- שריכזו את היהודים לאושוויץ (אגב, במוזיאון של אושוויץ, יש את מפת אירופה, ועליה צוינו נתיבי הדרכים המובילות לאושוויץ. הקו המרוחק ביותר הוא מ...אוסלו. 2000 קילומטרים ארוכים עד לאושוויץ. רחוק אבל מגיעים!). ל- אושוויץ, כתבתי, ולא ב-אושוויץ. כי לא נתנו להם אפשרות להיות מרוכזים. ברגע שהובאו לשם, חיסלו את הריכוז. דהיינו, כנגד סיסמת "הישובים שאינם מבודדים", צריך לזכור מה משמעות הריכוז .
אבל, לא רק בהיסטוריה הרחוקה. טירת צבי, היתה מבודדת. כי היא בחרה לישב אדמה יהודית במקום מבודד ולהיאחז בה. כך עשו אנשי חניתה. כך היו שכונות ירושלים שמחוץ לחומה, מבודדות. כך פתח תקווה וראשון לציון, ראש פינה ואילת. בעצם, כל תולדות ההתישבות המחודשת בארץ ישראל, הם סיפור של ישובים מבודדים. והנה, מה שהיה פעם גבורה והזין סיפורי עלילה בקומזיץ הלילי, כמו גם בכינוסי משפחות ליד מדורת השבט, הפך לגנאי ולהטחות אשמה. ובאמת, מה הם חיפשו שם, בשממות הרחוקות. מה היה רע לאנשי תל אביב, שלא הסתפקו בשכירת בתים ביפו הערבית?
ריכוז- מתכון לאסון
ואולי, המציאות משתנה ואף המושגים. מתנחלים כבר נשמע ככתב הרשעה, על אף יהושע בן נון. ו"שתי גדות לירדן", הוא שיר מוקצה מחמת מיאוס. אז אולי הגיע הזמן לערער גם על מיתוס הבדידות והמבודדות. האומנם כן?
האוטובוס במגידו היה בודד. אולי כדאי לנסוע בשיירה? אכן, לו ח"ו היתה נפגעת שיירה, והאוטובוס היה מתפוצץ עם עוד שניים שלידו, היינו שומעים כבר את המלגלגים על החכמה המטופשת של חיבור הבודדים. ואולי, בירי זה שונה? למשל, היורה בקריה בתל אביב, או ליד הבסיס בבאר שבע. פה חיברו חיילים עם ישוב אזרחי. ממש בלתי מבודד לחלוטין. והפיצוצים במדרחוב ובקניונים? שם יש ריכוז של חנויות למקום אחד. אבטחה בשערים. מכשירים ופלאלפונים. ממש כל יתרונות הריכוז והמרכוז. וכי זה עזר? האם זה מה שמנע את הפיגועים? והאמנם שכחנו את מה שמכנים "מלחמת המפרץ", שריכוז האוכלוסיה במרכז הארץ, היווה אבן שואבת לטילים. גם הזזת אתר פי גלילות נובעת מפחד הריכוז בעת פגיעה.
יש בקרבנו הנהנים משיטת בת היענה. לטמון את ראשנו בחול. הם, במקרה הטוב, רואים את קצה אפם. העכשוויזם הוא משענם. האופק שלהם צר בדיוק כממדי (ואין כאן רמז לאנשי מימד דווקא) עולמם האישי. לאלה נצביע על נקודה מעניינת.
רבותי, ההיסטוריה חוזרת
במלחמת השחרור, בחודש מרס (אל המלחמה...) היו ימים קשים בישוב העברי. שלוש שיירות חוסלו על ידי האויב הערבי. שיירת נבי דניאל לגוש עציון, על משורייניה ונשקה. וכמובן, רבים מאד ממגיניה. שיירת בן שמן, ליד בית נחמיה דהיום, שהושמדה כמעט כליל. וכך גם שיירת יחיעם. חיבורם יחד בזמן, והיותם בשלוש גזרות שונות יצרו תמונה מדכאת של תבוסה הנצבת בפתח. בן גוריון הבין שדרוש מפנה. הוא גם קלט שנגמרה תקופת השיירות. וכך בא לעולם מבצע נחשון ונספחיו. שם השתלטו על שטחי "אי" של אז. כבשו את הגבעות השולטות. והסתלקות התושבים הבטיחה את המשך השליטה והעברת האספקה לרעבים.
השינוי האסטרטגי בישר את הנצחון הממשמש ובא, לאט אבל בבטחון. סופו הברור היה, סילוק כל הפורעים. והנה, השנה, בחודש מרס, היו פיגועים רבים. הם הביאו את מבצע "חומת מגן" שהוא ביטוי להבנה שדרושה דרך אחרת. המבצע הצליח, וסופו עוד יגיע גם אם יקח זמן. תהליך שיסתיים כמו קודמו במלחמת השחרור. בעיקר משום שהאויב לא הבין את משמעותו, והוא ממשיך את מעשי הרצח. כל זאת עד שאריק שרון יעבור לשלב הבא. שלב שיזכה אותו בתואר של אריק מלך ישראל. ושמו יירשם בצד דוד בן גוריון בכותל המזרח של מניחי היסוד לעצמאות עם ישראל בארץ ישראל. לא החצויה, לא חצי ולא אחוזים. בארץ ישראל כולה.
==============================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.