חטאו של משה ב"מי מריבה" נותר סתום ועמום חרף כל הנסיונות לבארו. מתוך שלל הפרושים לפרשה זו, ידוע ומפורסם פרושו של הרמב"ם, התולה את החטא בכעסו של משה, וכה דבריו ב"שמונה פרקים" פרק ד' (עפ"י מהדורת י. שילת):
"וחטאו, עליו השלום, היה כאשר נטה אל הכעס, באמרו 'שמעו נא המורים', דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא (באיש נעלה כמשה) חילול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת ולא מצאנו בדברי ה' יתעלה אליו בזה הענין לא כעס ולא קצף אלא אמר: "קח את המטה והשקית את העדה ואת בעירם" (כ', ח).
ומוסיף הרמב"ם וחותם:
"ובזה היתרנו ספק מספקות התורה. שהרבה נאמר בו, והרבה ישאל: איזה חטא חטא? וערוך מה שאמרנוהו אנחנו אל מה שנאמר בו (ע"י מפרשים אחרים) והאמת תורה דרכה".
ברם הרמב"ן, החותר אף הוא לאמת, חולק על הרמב"ם וכותב כנגדו בחריפות:
"והוסיף הבל על הבלים, שהכתוב אמר: "מריתם פי" (כ"ז, יז) שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" (כ', יב) שלא האמינו בו! ואין העונש בעבור שכעס". ומוסיף הרמב"ן וטוען: "ואי אפשר שלא היה כעס גדול מאת ה' עליהם בעשותם מריבה עם משה ועל חטאם הגדול שאמרו: "למה העליתנו ממצרים" (כ' ה) וכתוב מפורש הוא: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' " (כ', יג).
המקרא מפרש את עצמו
לכאורה דברים כדורבנות, בפי הרמב"ן, אך כלל גדול בידינו: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", ולא עוד אלא שלעתים המקרא מפרש את עצמו, ודברים סתומים במקום אחד מתבארים ממקום אחר.
והנה במזמורי תהלים ק"ה-ק"ו, המתארים את תולדות ישראל מיני קדם, מוצאים אנו התייחסות מפורשת לפרשת מי מריבה:
"ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו" (תהלים ק"ו, לב-לג).הפסוק הראשון ברור למדי: ישראל הם המקציפים במי מריבה, וגורמים רעה למשה, אך מה פשר הפסוק השני: מי ממרה רוחו של מי? ומי הוא זה המבטא בשפתיו?
בפרוש פסוק זה נחלקו רש"י והמצודות.
רש"י מפרש: " 'כי המרו' משה ואהרון את רוחו (של הקב"ה), 'ויבטא בשפתיו' שבועה: 'לכן לא תביאו את הקהל' ".ובכן לדעת רש"י הנושא בפסוק הוא הקב"ה.
ואילו מצודות דוד מפרש:" 'כי המרו' בני ישראל מרו בדבר ה', 'ויבטא בשפתיו' ודיבר משה בשפתיו לקרותם ממרים ואמר 'שמעו נא בני המורים' ועל זה נענש".
יש לציין אמנם, כי המצודות מפרש שבני ישראל המרו את פי ה', אך סביר יותר לבאר ברוח פרושו, שבני ישראל המרו את רוחו של משה והביאו אותו לבטא בשפתיו, ולפי זה הפסוק כולו מתייחס למשה. דומה שפרוש המצודות מכוון יותר לפשוטו של מקרא, שהרי הביטוי "כי המרו" רומז ללא ספק לדברי משה "שמעו נא המורים", ואף צמד המילים "ויבטא בשפתיו" הולם יותר בן תמותה עליו נאמר "לבטא בשפתיים להרע או להטיב" (ויקרא ה', ד).
משורר תהלים קובע אפוא, ממש כדברי הרמב"ם, שחטאו של משה נעוץ בכעסו המביא אותו להתפרץ ולבטא בשפתיו את מורת רוחו, והאמת שבתהלים תורה דרכה לספר במדבר.
"מי חסד" לעומת "מי מריבה"
אכן מפסוקי תהלים עולה תמונת מציאות מורכבת יותר ממה שנראה מדברי הרמב"ם. העם עצמו אינו נקי מחטא. כהדגשת הכתוב "ויקציפו על מי מריבה", ואף כשלונו של משה נזקף במידה רבה לחובת העדה: "וירע למשה בעבורם". אך דווקא במציאות מורכבת זו, היה על משה לכבוש את כעסו, ולהאזין לשוועת העם הצמא למים, גם אם מלווה היא בקולות צורמים.
הצורך במים בלב המדבר, הינו צורך אמיתי, בניגוד לדרישה לבשר ולדגה כתחליף למן. לפיכך בפרשת המתאווים נאמר "ויחר אף ה' מאד" (במדבר י"א, י), ואילו כאן מצווה ה' יתברך על משה להוציא לעם מים מן הסלע ללא כעס ומריבה, כפי שמדגיש בצדק הרמב"ם.
גם אם היה מקום לביקורת על העם, היה מן הראוי לדחותה עד לאחר שתשתה העדה לרוויה, ואזניה תהיינה כרויות לדברי תוכחה. אבל משה לא יכול היה לכבוש את כעסו והקדים את המאוחר. וכך נוכח משה המניף מטהו וזועק 'שמעו נא המורים', נחרת בתודעת העם, כל המעמד הגדול כארוע טראומתי בו ניתנים המים לא כמי חסד אלא כמי מריבה, ובכך היה חילול השם ולא נתקדש שמו של "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
ברם, במקום שאתה מוצא את כשלונו של משה שם אתה מוצא את גדולתו ומסירותו לעמו, ומסירות זו מתגלה במלוא טהרתה בפרשה הסמוכה למי מריבה.
הנה מיד לאחר שנגזר על משה שלא יכנס לארץ, שולח הוא מלאכים למלך אדום ומבקש: "אעברה נא בארצך". משה יודע היטב, שכל צעד נוסף בדרך לארץ ישראל מקרב את יום מותו, ואילו היה דורש את טובתו היה מניח לשליחותו ומסתגר בפינתו.
אבל משה הרועה הנאמן מוסר נפשו למען צאנו וצועד לפניו בדרך לארץ ישראל ולו אין דבר משלו
אשרי העם שאלה מנהיגיו, אשרי העם שככה לו!
===================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
"וחטאו, עליו השלום, היה כאשר נטה אל הכעס, באמרו 'שמעו נא המורים', דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא (באיש נעלה כמשה) חילול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת ולא מצאנו בדברי ה' יתעלה אליו בזה הענין לא כעס ולא קצף אלא אמר: "קח את המטה והשקית את העדה ואת בעירם" (כ', ח).
ומוסיף הרמב"ם וחותם:
"ובזה היתרנו ספק מספקות התורה. שהרבה נאמר בו, והרבה ישאל: איזה חטא חטא? וערוך מה שאמרנוהו אנחנו אל מה שנאמר בו (ע"י מפרשים אחרים) והאמת תורה דרכה".
ברם הרמב"ן, החותר אף הוא לאמת, חולק על הרמב"ם וכותב כנגדו בחריפות:
"והוסיף הבל על הבלים, שהכתוב אמר: "מריתם פי" (כ"ז, יז) שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" (כ', יב) שלא האמינו בו! ואין העונש בעבור שכעס". ומוסיף הרמב"ן וטוען: "ואי אפשר שלא היה כעס גדול מאת ה' עליהם בעשותם מריבה עם משה ועל חטאם הגדול שאמרו: "למה העליתנו ממצרים" (כ' ה) וכתוב מפורש הוא: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' " (כ', יג).
המקרא מפרש את עצמו
לכאורה דברים כדורבנות, בפי הרמב"ן, אך כלל גדול בידינו: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", ולא עוד אלא שלעתים המקרא מפרש את עצמו, ודברים סתומים במקום אחד מתבארים ממקום אחר.
והנה במזמורי תהלים ק"ה-ק"ו, המתארים את תולדות ישראל מיני קדם, מוצאים אנו התייחסות מפורשת לפרשת מי מריבה:
"ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו" (תהלים ק"ו, לב-לג).הפסוק הראשון ברור למדי: ישראל הם המקציפים במי מריבה, וגורמים רעה למשה, אך מה פשר הפסוק השני: מי ממרה רוחו של מי? ומי הוא זה המבטא בשפתיו?
בפרוש פסוק זה נחלקו רש"י והמצודות.
רש"י מפרש: " 'כי המרו' משה ואהרון את רוחו (של הקב"ה), 'ויבטא בשפתיו' שבועה: 'לכן לא תביאו את הקהל' ".ובכן לדעת רש"י הנושא בפסוק הוא הקב"ה.
ואילו מצודות דוד מפרש:" 'כי המרו' בני ישראל מרו בדבר ה', 'ויבטא בשפתיו' ודיבר משה בשפתיו לקרותם ממרים ואמר 'שמעו נא בני המורים' ועל זה נענש".
יש לציין אמנם, כי המצודות מפרש שבני ישראל המרו את פי ה', אך סביר יותר לבאר ברוח פרושו, שבני ישראל המרו את רוחו של משה והביאו אותו לבטא בשפתיו, ולפי זה הפסוק כולו מתייחס למשה. דומה שפרוש המצודות מכוון יותר לפשוטו של מקרא, שהרי הביטוי "כי המרו" רומז ללא ספק לדברי משה "שמעו נא המורים", ואף צמד המילים "ויבטא בשפתיו" הולם יותר בן תמותה עליו נאמר "לבטא בשפתיים להרע או להטיב" (ויקרא ה', ד).
משורר תהלים קובע אפוא, ממש כדברי הרמב"ם, שחטאו של משה נעוץ בכעסו המביא אותו להתפרץ ולבטא בשפתיו את מורת רוחו, והאמת שבתהלים תורה דרכה לספר במדבר.
"מי חסד" לעומת "מי מריבה"
אכן מפסוקי תהלים עולה תמונת מציאות מורכבת יותר ממה שנראה מדברי הרמב"ם. העם עצמו אינו נקי מחטא. כהדגשת הכתוב "ויקציפו על מי מריבה", ואף כשלונו של משה נזקף במידה רבה לחובת העדה: "וירע למשה בעבורם". אך דווקא במציאות מורכבת זו, היה על משה לכבוש את כעסו, ולהאזין לשוועת העם הצמא למים, גם אם מלווה היא בקולות צורמים.
הצורך במים בלב המדבר, הינו צורך אמיתי, בניגוד לדרישה לבשר ולדגה כתחליף למן. לפיכך בפרשת המתאווים נאמר "ויחר אף ה' מאד" (במדבר י"א, י), ואילו כאן מצווה ה' יתברך על משה להוציא לעם מים מן הסלע ללא כעס ומריבה, כפי שמדגיש בצדק הרמב"ם.
גם אם היה מקום לביקורת על העם, היה מן הראוי לדחותה עד לאחר שתשתה העדה לרוויה, ואזניה תהיינה כרויות לדברי תוכחה. אבל משה לא יכול היה לכבוש את כעסו והקדים את המאוחר. וכך נוכח משה המניף מטהו וזועק 'שמעו נא המורים', נחרת בתודעת העם, כל המעמד הגדול כארוע טראומתי בו ניתנים המים לא כמי חסד אלא כמי מריבה, ובכך היה חילול השם ולא נתקדש שמו של "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
ברם, במקום שאתה מוצא את כשלונו של משה שם אתה מוצא את גדולתו ומסירותו לעמו, ומסירות זו מתגלה במלוא טהרתה בפרשה הסמוכה למי מריבה.
הנה מיד לאחר שנגזר על משה שלא יכנס לארץ, שולח הוא מלאכים למלך אדום ומבקש: "אעברה נא בארצך". משה יודע היטב, שכל צעד נוסף בדרך לארץ ישראל מקרב את יום מותו, ואילו היה דורש את טובתו היה מניח לשליחותו ומסתגר בפינתו.
אבל משה הרועה הנאמן מוסר נפשו למען צאנו וצועד לפניו בדרך לארץ ישראל ולו אין דבר משלו
אשרי העם שאלה מנהיגיו, אשרי העם שככה לו!
===================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.