הפיגוע הגדול האחרון, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, התרחש בצומת מגידו. הוא ממריץ את הדמגוגים המטיפים להקמת גדר הפרדה בלב הארץ ואת התמימים המתפתים להאמין כי רק הגדר תביא מזור לטרור, וכי היא-היא עגל הזהב התורן, בבחינת: אלה אלוהיך ישראל. יש להניח שסיסמת ה"הפרדה" תהיה זמריר (ג'ינגל) הבחירות של החיים-רמונים ודומיהם.
לקראת סוף השנה השנייה של מלחמת אוסלו צצות בישראל תוכניות גידור והפרדה כפטריות אחרי פיגוע, אבל מרוב מפרידים אין רואים את הגדר. ראוי לעשות סדר בין המפרידים ולבחון את כוונותיהם, הביטחוניות או הפוליטיות.
מי ששיקוליהם האמיתיים הם ביטחוניים אמורים לדרוש גידור סביב מוקדי הטרור ולא סביב ריכוזי קורבנותיו. כך, למשל, אם ג'נין היא מוקד כזה, הגידור צריך להיות מותקן סביבה, במטרה להקשות על מחבלים לצאת ממנה אל יעדים יהודיים בארץ כולה. כלומר: "הם שם גדר שם". משמעות הדברים היא שאם בכלל יש מקום ואפשרות להפרדה בתוך ארץ צרה המהווה יחידה גיאו-פוליטית אחת, יש לבצעה סביב ערי הטרור ולא סביב ערי ישראל. שיטת הבונקר אינה מובילה לניצחון, לא בכדורגל ובוודאי שלא במלחמה קיומית. אם הכוונה היא ביטחונית, הפתרון איננו הקמת מאות ק"מ של מכשולים שונים ומשונים לאורך "הקו הירוק" חסר-המשמעות, שאינם נותנים הגנה אמיתית ליהודים בתוך הקו, שמחמירים את מצבם של היהודים מעבר לקו, והמשדרים לאויב ולעצמנו כי מנטליות הגטו של היהודים הובאה מהגולה לארץ, ויש רק להמשיך לדחוק את היהודים מערבה, הימה.
לעומתם, מי שמניעיהם העיקריים הם פוליטיים, ושיקולי הביטחון הם רק קרדום לחפור בו בדרך לשלטון, ימשיכו לדרוש הפרדה לאורך "הקו הירוק". ביניהם, יש המתכוונים בנוכלות וברשעות להפנות את מחבלי ערפאת אל היהודים שמעבר לקו, במטרה לגרום לטרנספר של יהודים אלה, ובכך אולי להגשים הנחה סמויה של אדריכלי אוסלו, שרק נחישותם של היהודים תושבי יש"ע סיכלה את מימושה; ויש דמגוגים המתכוונים להשתמש בדחליל ההפרדה ובבורות הציבור, לא כדי להקשות על האויב, אלא כדי לפלס את דרכם הפוליטית, הן בתוך מפלגתם והן כדי להפריד את הימין מן השלטון.
יש המביאים את הגדר סביב רצועת עזה כהוכחה ליעילותה של גדר באשר היא. אבל, דווקא ערפאת סיפק לאחרונה הוכחות חותכות לאי-ישימותה של הגדר: ספינת הטרור שלו הובילה נשק תלול-מסלול אשר יורה מעבר לכל גדר; ההתקפה של אנשיו בתוך "הקו הירוק" והרג 4 חיילי צה"ל ליד כרם שלום, הוכיחו שאין גדר בלתי-עבירה; המנהרות להברחת נשק מתחת לגדר באזור רפיח הראו בדרך אחרת שאין גדר כנ"ל.
המסקנה היא שהגדר וההפרדה אינן מהוות תשובה לטרור. התנאי הראשוני למאבק בטרור הוא ההכרה בו כבמלחמה, מלחמת אוסלו, המכוונת נגד קיום יהודי וריבונות יהודית בכל ארץ ישראל המערבית, ולא רק מעבר לגדר. מכאן גם שיש להיזהר מפני הסטת תשומת הלב הציבורית לעבר הסכנה הקיומית האיראנית, והתעלמות מן הסכנה הקרובה והמוחשית יותר, והקיומית לא פחות. אירועי השנים האחרונות הוכיחו שגם בנשק קל אפילו באבנים (ע"ע האינתיפאדה הראשונה) ניתן לגרום נזקים עצומים לישראל, לביטחונה, לכלכלתה, לעלייה, לתיירות אליה, לכושר ההרתעה של צבאה, ובראש ובראשונה לביטחונם של היהודים בצדקת הדרך הציונית. מאזן הכוחות בין צה"ל לבין המחבלים אינו יכול להימדד רק בכמויות הטנקים והמטוסים, אלא בעיקר בנחישות ובאמונה בצדקת הדרך. בתחום זה דווקא האויב מגלה עוצמה רבה יותר, המערערת את ביטחונה של החברה בישראל.
ההפרדה הדרושה באמת היא בין ישראל לבין תהליך אוסלו, ומה שחשוב עוד יותר בין ישראל לבין רעיון המדינה הפלשתינאית ממערב לירדן. מכאן שגדר ההפרדה החשובה באמת היא לאורך הירדן. הרעיון של 2 מדינות ל-2 עמים אפשרי רק בארץ ישראל השלמה באמת, אך לא ב-22 האחוזים ממנה המצויים ממערב לירדן. בחלק זה של הארץ יש מקום לריבונות אחת בלבד יהודית ולמגוריהם של ערבים המוכנים לחיות עמה בשלום, אך להגשים את מאווייהם הלאומיים במדינה הפלשתינאית שבירתה רבת-עמון.
==============================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
לקראת סוף השנה השנייה של מלחמת אוסלו צצות בישראל תוכניות גידור והפרדה כפטריות אחרי פיגוע, אבל מרוב מפרידים אין רואים את הגדר. ראוי לעשות סדר בין המפרידים ולבחון את כוונותיהם, הביטחוניות או הפוליטיות.
מי ששיקוליהם האמיתיים הם ביטחוניים אמורים לדרוש גידור סביב מוקדי הטרור ולא סביב ריכוזי קורבנותיו. כך, למשל, אם ג'נין היא מוקד כזה, הגידור צריך להיות מותקן סביבה, במטרה להקשות על מחבלים לצאת ממנה אל יעדים יהודיים בארץ כולה. כלומר: "הם שם גדר שם". משמעות הדברים היא שאם בכלל יש מקום ואפשרות להפרדה בתוך ארץ צרה המהווה יחידה גיאו-פוליטית אחת, יש לבצעה סביב ערי הטרור ולא סביב ערי ישראל. שיטת הבונקר אינה מובילה לניצחון, לא בכדורגל ובוודאי שלא במלחמה קיומית. אם הכוונה היא ביטחונית, הפתרון איננו הקמת מאות ק"מ של מכשולים שונים ומשונים לאורך "הקו הירוק" חסר-המשמעות, שאינם נותנים הגנה אמיתית ליהודים בתוך הקו, שמחמירים את מצבם של היהודים מעבר לקו, והמשדרים לאויב ולעצמנו כי מנטליות הגטו של היהודים הובאה מהגולה לארץ, ויש רק להמשיך לדחוק את היהודים מערבה, הימה.
לעומתם, מי שמניעיהם העיקריים הם פוליטיים, ושיקולי הביטחון הם רק קרדום לחפור בו בדרך לשלטון, ימשיכו לדרוש הפרדה לאורך "הקו הירוק". ביניהם, יש המתכוונים בנוכלות וברשעות להפנות את מחבלי ערפאת אל היהודים שמעבר לקו, במטרה לגרום לטרנספר של יהודים אלה, ובכך אולי להגשים הנחה סמויה של אדריכלי אוסלו, שרק נחישותם של היהודים תושבי יש"ע סיכלה את מימושה; ויש דמגוגים המתכוונים להשתמש בדחליל ההפרדה ובבורות הציבור, לא כדי להקשות על האויב, אלא כדי לפלס את דרכם הפוליטית, הן בתוך מפלגתם והן כדי להפריד את הימין מן השלטון.
יש המביאים את הגדר סביב רצועת עזה כהוכחה ליעילותה של גדר באשר היא. אבל, דווקא ערפאת סיפק לאחרונה הוכחות חותכות לאי-ישימותה של הגדר: ספינת הטרור שלו הובילה נשק תלול-מסלול אשר יורה מעבר לכל גדר; ההתקפה של אנשיו בתוך "הקו הירוק" והרג 4 חיילי צה"ל ליד כרם שלום, הוכיחו שאין גדר בלתי-עבירה; המנהרות להברחת נשק מתחת לגדר באזור רפיח הראו בדרך אחרת שאין גדר כנ"ל.
המסקנה היא שהגדר וההפרדה אינן מהוות תשובה לטרור. התנאי הראשוני למאבק בטרור הוא ההכרה בו כבמלחמה, מלחמת אוסלו, המכוונת נגד קיום יהודי וריבונות יהודית בכל ארץ ישראל המערבית, ולא רק מעבר לגדר. מכאן גם שיש להיזהר מפני הסטת תשומת הלב הציבורית לעבר הסכנה הקיומית האיראנית, והתעלמות מן הסכנה הקרובה והמוחשית יותר, והקיומית לא פחות. אירועי השנים האחרונות הוכיחו שגם בנשק קל אפילו באבנים (ע"ע האינתיפאדה הראשונה) ניתן לגרום נזקים עצומים לישראל, לביטחונה, לכלכלתה, לעלייה, לתיירות אליה, לכושר ההרתעה של צבאה, ובראש ובראשונה לביטחונם של היהודים בצדקת הדרך הציונית. מאזן הכוחות בין צה"ל לבין המחבלים אינו יכול להימדד רק בכמויות הטנקים והמטוסים, אלא בעיקר בנחישות ובאמונה בצדקת הדרך. בתחום זה דווקא האויב מגלה עוצמה רבה יותר, המערערת את ביטחונה של החברה בישראל.
ההפרדה הדרושה באמת היא בין ישראל לבין תהליך אוסלו, ומה שחשוב עוד יותר בין ישראל לבין רעיון המדינה הפלשתינאית ממערב לירדן. מכאן שגדר ההפרדה החשובה באמת היא לאורך הירדן. הרעיון של 2 מדינות ל-2 עמים אפשרי רק בארץ ישראל השלמה באמת, אך לא ב-22 האחוזים ממנה המצויים ממערב לירדן. בחלק זה של הארץ יש מקום לריבונות אחת בלבד יהודית ולמגוריהם של ערבים המוכנים לחיות עמה בשלום, אך להגשים את מאווייהם הלאומיים במדינה הפלשתינאית שבירתה רבת-עמון.
==============================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.