גדולות וגבוהות עד מאוד נבואותיו של בלעם, וחכמים כה הפליגו בשבחן עד שהשוום לנבואת משה ואמרו על הכתוב: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י), "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומיהו בלעם" (ספרי שם). לכאורה תמוה הדבר, כיצד ניתן להשוות את נבואת משה "הענו מכל אדם" עם נבואת בלעם שיצרי גאווה ותאווה מקננים בו ומבצבצים ממעשיו? ברם אם נעמיק להתבונן נגלה כי באופן פרדוכסלי דווקא "ההפכים מתלכדים בשרשם".
משה בענוותנותו מבטל עצמו לגמרי כלפי דבר ה' הכובש את כל ישותו, ולפיכך הרי הוא זוכה למראה נבואה ב"אספקלריה המאירה" ללא כל חציצה בינו לדבר ה', ואילו בלעם, דווקא בשל מידותיו המושחתות, אינו יכול לזכות לנבואה אלא אם כן יעקור אותו ריבון העולמים ביד חזקה ממציאותו הנורמטיבית ויעלהו לספירה אחרת, המנותקת מישותו הקודמת.
למטמורפוזה זו רמזו חז"ל במסכת סנהדרין (ק"ה ע"ב) בפרושם לפסוק: "וישם ה' דבר בפי בלעם". "מה שם לו? א' אליעזר אומר מלאך. ר' יוחנן אמר חכה". אך, בין אם מלאך בפיו ובין אם חכה, הופך בלעם בעל כרחו להיות מעין "מדיום" מין מכשיר קשר משוכלל המעביר את דבר ה' בצליל נקי ללא מעורבות אישית, ולפיכך נבואתו אף היא הינה בבחינת "אספקלריה המאירה".
לראות או לא לראות?
ואכן נישאות נבואותיו של בלעם הרחק וגבוה, וחושפות את קורות העתים עד אחרית הימים במבט חודר שכמותו לא מצינו בכל התורה כולה. צא וראה: בשעה שמבקש הרמב"ם בסוף 'היד החזקה', לעגן את האמונה בביאת המשיח בפסוקים מהתורה, אין הוא מוצא מקור לדמות מלך המשיח אלא בנבואת בלעם, וכה דבריו:
" ואף בפרשת בלעם ניבא בשני משיחים, במשיח ראשון שהוא דוד ובמשיח אחרון שהוא מבניו
ושם הוא אומר:
'אראנו ולא עתה' זה דוד. 'ואשורנו ולא קרוב' זה מלך המשיח.
'דרך כוכב מיעקב' זה דוד. 'וקם שבט בישראל' זה מלך המשיח.
'ומחץ פאתי מואב' זה דוד. 'וקרקר כל בני שת' זה מלך המשיח.
'והיה אדום ירשה' זה דוד. 'והיה ירשה שעיר אויביו' זה מלך המשיח.
שנאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את ה' עשו" (עובדיה א', כא)" (רמב"ם, הל' מלכים י"א, א).
ברם נבואותיו המשיחיות של בלעם אינן כוללות רק ניצחונות מזהירים אלא גם ייסורים גדולים, ובעיצומן של החזיונות על מפלת אדום ועמלק, מתפרדת מלבו של בלעם אנחה קורעת לב: "אוי מי יחיה משמו א-ל".
כלפי מי מכוונת זעקה מזעזעת זו? ר' יוחנן מפרש אותה על רקע הנבואות לפניה ולאחריה כמכוונת כלפי אומות העולם הצוררות את עם ישראל ומבקשות למנוע את שובו לארצו. "אמר ר' יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו! מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה" (סנהדרין ק"ו ע"א).
דימויו הכמו-אירוטי של ר' יוחנן מדהים ומבהיל: הנה ריבון העולמים כאריה ישאג בקוראו לכנסת ישראל הלביאה בת זוגו לשוב ולהתייחד עמו במעונו אשר אווה למושב לו. מי הוא זה ואיזה הוא, אשר ימלאנו לבו להידחף ביניהם בשעה שנזקקים זה לזה? מי היא האומה, תורכית, אנגלית או פלשתינאית אשר תהין לעכב את מהלך שיבת ציון? האם אין ראוי לרחם עליה ולקרוא באוזניה: סורי לך בעוד מועד, בטרם תקרעי לגזרים בידי האריה והלביאה. איך אומרים בלשון 'הגששים': הבנת את זה בוש הבנתם את זה מובראק וג'וניור אסאד הבנת את זה ערפאת?
ועם זאת דומה, שמזעקתו של בלעם עולה לא רק קולן של אומות העולם אלא גם קולו של עם ישראל המתפתל ביסוריו בעקבתא דמשיחא.
היטיב לבטא זאת הספורנו הכותב: 'אוי מי יחיה' כענין ייחיה (משיחא) ולא אחמיניה".
מימרא זו המצויינת בספורנו, לקוחה אף היא מסוגיות ימות המשיח שבמסכת סנהדרין (צ"ח ע"ב), והיא מלמדת שהיו בין גדולי חכמי ישראל, כאלה שכה חרדו מחבלי משיח עד שבקשו שלא להיות באותו הדור, שמא לא יוכלו לעמוד בעצמת יסוריו. אך מולם ניצב רב יוסף וקורא לעומתם: "ייחיה ואחמיניה, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמרי" היינו: רוצה אני להיות בדור של גאולה, גם אם יהא עלי לשבת בצל גללי חמורו של משיח ולהתבוסס ברפש צואה ודם לבה
"ואנכי לא אשכחך!"
לפני שבועיים השתתפתי בהר הרצל בהלוויתם של אייל ויעל שורק שנרצחו בכרמי-צור בידי מחבלים ארורים.
חברי הטוב יהודה קנדל, עמו לחמתי בגבעת התחמושת לשחרור ירושלים, הביט דומם בגופת יעל בתו המובלת אלי בור, והיא בחודש התשיעי להריונה. כאן בהר הזה בסמוך לקברם של חבריו הצנחנים שחרפו נפשם למען שחרור ירושלים. וכשנתבקש לשאת דברי הספד, אמר: אינני איש דברים, אבל בשעה שהובלנו את יעל לחופה שרנו: אם אשכחך ירושלים, ועתה בשעה שאנו מלווים אותה ואת אייל בחיר לבה בדרכם האחרונה, אני רוצה לשיר למענה שוב את השיר הזה.
וכך החל לשיר בקול נשבר, וכל הקהל שר עמו בדמעות:
"אם אשכחך ירושלים תשכחי ימיני
תדבק לשוני לחכי אם אזכרכי
אם לא אעלה את ירושלים על ראש אבלי".
איני יודע אם ראתה ירושלים מחזה מעין זה מימיה אבל אני יודע כי רב יוסף האומר 'איתיה ואחמיניה' היה גאה כבנים כאלה, העומסים כמותו על שכמם ככזו מסירות נפש את משא ייסורי הגאולה. ובאוזני עוד מהדהד שירו של ר' יהודה הלוי העורג ומתפלל:
"כוס היגונים לאט הרפי מעט
"וישא משלו ויאמר: אוי מי יחיה משמו א-ל"
=======================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
משה בענוותנותו מבטל עצמו לגמרי כלפי דבר ה' הכובש את כל ישותו, ולפיכך הרי הוא זוכה למראה נבואה ב"אספקלריה המאירה" ללא כל חציצה בינו לדבר ה', ואילו בלעם, דווקא בשל מידותיו המושחתות, אינו יכול לזכות לנבואה אלא אם כן יעקור אותו ריבון העולמים ביד חזקה ממציאותו הנורמטיבית ויעלהו לספירה אחרת, המנותקת מישותו הקודמת.
למטמורפוזה זו רמזו חז"ל במסכת סנהדרין (ק"ה ע"ב) בפרושם לפסוק: "וישם ה' דבר בפי בלעם". "מה שם לו? א' אליעזר אומר מלאך. ר' יוחנן אמר חכה". אך, בין אם מלאך בפיו ובין אם חכה, הופך בלעם בעל כרחו להיות מעין "מדיום" מין מכשיר קשר משוכלל המעביר את דבר ה' בצליל נקי ללא מעורבות אישית, ולפיכך נבואתו אף היא הינה בבחינת "אספקלריה המאירה".
לראות או לא לראות?
ואכן נישאות נבואותיו של בלעם הרחק וגבוה, וחושפות את קורות העתים עד אחרית הימים במבט חודר שכמותו לא מצינו בכל התורה כולה. צא וראה: בשעה שמבקש הרמב"ם בסוף 'היד החזקה', לעגן את האמונה בביאת המשיח בפסוקים מהתורה, אין הוא מוצא מקור לדמות מלך המשיח אלא בנבואת בלעם, וכה דבריו:
" ואף בפרשת בלעם ניבא בשני משיחים, במשיח ראשון שהוא דוד ובמשיח אחרון שהוא מבניו
ושם הוא אומר:
'אראנו ולא עתה' זה דוד. 'ואשורנו ולא קרוב' זה מלך המשיח.
'דרך כוכב מיעקב' זה דוד. 'וקם שבט בישראל' זה מלך המשיח.
'ומחץ פאתי מואב' זה דוד. 'וקרקר כל בני שת' זה מלך המשיח.
'והיה אדום ירשה' זה דוד. 'והיה ירשה שעיר אויביו' זה מלך המשיח.
שנאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את ה' עשו" (עובדיה א', כא)" (רמב"ם, הל' מלכים י"א, א).
ברם נבואותיו המשיחיות של בלעם אינן כוללות רק ניצחונות מזהירים אלא גם ייסורים גדולים, ובעיצומן של החזיונות על מפלת אדום ועמלק, מתפרדת מלבו של בלעם אנחה קורעת לב: "אוי מי יחיה משמו א-ל".
כלפי מי מכוונת זעקה מזעזעת זו? ר' יוחנן מפרש אותה על רקע הנבואות לפניה ולאחריה כמכוונת כלפי אומות העולם הצוררות את עם ישראל ומבקשות למנוע את שובו לארצו. "אמר ר' יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו! מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה" (סנהדרין ק"ו ע"א).
דימויו הכמו-אירוטי של ר' יוחנן מדהים ומבהיל: הנה ריבון העולמים כאריה ישאג בקוראו לכנסת ישראל הלביאה בת זוגו לשוב ולהתייחד עמו במעונו אשר אווה למושב לו. מי הוא זה ואיזה הוא, אשר ימלאנו לבו להידחף ביניהם בשעה שנזקקים זה לזה? מי היא האומה, תורכית, אנגלית או פלשתינאית אשר תהין לעכב את מהלך שיבת ציון? האם אין ראוי לרחם עליה ולקרוא באוזניה: סורי לך בעוד מועד, בטרם תקרעי לגזרים בידי האריה והלביאה. איך אומרים בלשון 'הגששים': הבנת את זה בוש הבנתם את זה מובראק וג'וניור אסאד הבנת את זה ערפאת?
ועם זאת דומה, שמזעקתו של בלעם עולה לא רק קולן של אומות העולם אלא גם קולו של עם ישראל המתפתל ביסוריו בעקבתא דמשיחא.
היטיב לבטא זאת הספורנו הכותב: 'אוי מי יחיה' כענין ייחיה (משיחא) ולא אחמיניה".
מימרא זו המצויינת בספורנו, לקוחה אף היא מסוגיות ימות המשיח שבמסכת סנהדרין (צ"ח ע"ב), והיא מלמדת שהיו בין גדולי חכמי ישראל, כאלה שכה חרדו מחבלי משיח עד שבקשו שלא להיות באותו הדור, שמא לא יוכלו לעמוד בעצמת יסוריו. אך מולם ניצב רב יוסף וקורא לעומתם: "ייחיה ואחמיניה, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמרי" היינו: רוצה אני להיות בדור של גאולה, גם אם יהא עלי לשבת בצל גללי חמורו של משיח ולהתבוסס ברפש צואה ודם לבה
"ואנכי לא אשכחך!"
לפני שבועיים השתתפתי בהר הרצל בהלוויתם של אייל ויעל שורק שנרצחו בכרמי-צור בידי מחבלים ארורים.
חברי הטוב יהודה קנדל, עמו לחמתי בגבעת התחמושת לשחרור ירושלים, הביט דומם בגופת יעל בתו המובלת אלי בור, והיא בחודש התשיעי להריונה. כאן בהר הזה בסמוך לקברם של חבריו הצנחנים שחרפו נפשם למען שחרור ירושלים. וכשנתבקש לשאת דברי הספד, אמר: אינני איש דברים, אבל בשעה שהובלנו את יעל לחופה שרנו: אם אשכחך ירושלים, ועתה בשעה שאנו מלווים אותה ואת אייל בחיר לבה בדרכם האחרונה, אני רוצה לשיר למענה שוב את השיר הזה.
וכך החל לשיר בקול נשבר, וכל הקהל שר עמו בדמעות:
"אם אשכחך ירושלים תשכחי ימיני
תדבק לשוני לחכי אם אזכרכי
אם לא אעלה את ירושלים על ראש אבלי".
איני יודע אם ראתה ירושלים מחזה מעין זה מימיה אבל אני יודע כי רב יוסף האומר 'איתיה ואחמיניה' היה גאה כבנים כאלה, העומסים כמותו על שכמם ככזו מסירות נפש את משא ייסורי הגאולה. ובאוזני עוד מהדהד שירו של ר' יהודה הלוי העורג ומתפלל:
"כוס היגונים לאט הרפי מעט
"וישא משלו ויאמר: אוי מי יחיה משמו א-ל"
=======================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.