לנוכח אינפלציית הבערות במערכת החינוך היה נחמד להתבשר שלשום במעריב, על עלייה של 50 אחוז בשיעור צולחי בחינות בגרות ב-15 בתי ספר נחשלים. העלייה הזאת נזקפת לזכות מיזם נסיוני מעניין, שהנהיג משרד החינוך בתקופתה של המנכ"לית שלומית עמיחי. במקום להוריד שוב את מפלס הקושי בבחינות, לפי עקרון הנמכת הקו האדום של הכינרת בעיתות בצורת, הציע המשרד בונוס בסך 5,000 ש"ח לכל תלמיד שיצליח בבחינות. תעודה וצ'ק.
ברם, הצלחת המיזם לא מנעה את ביטולו. ההנהלה החדשה של משרד החינוך הפסיקה אותו, בטענה שהוא לא חינוכי. לפי תפישתה הצדקנית, עדיף נער נבער ושונא בצע על נער המבקש לשלב השכלה עם הכנסה.
האמנם עדיף? צריך לזכור שעיקר תכליתו של בית הספר הוא להפגיש בני אנוש צעירים, שונאי לימוד בדרך כלל, עם מאגרי הידע והתבונה עלי אדמות. תריסר שנותיהם על ספסל הלימודים עומדות בסימן מאמץ נואש של מוריהם לגרום להם לפתוח ספר, לשנן, לחשוב. על פי רוב נוקטים המורים שיטות כפייה, אך אין פסול עקרוני בשיטות פיתוי. כמעט כל אמצעי כשר למען הקניית הרגלי לימוד לנער עצל, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.
"מי שיידע את תורתי דגל אתן לו", מבטיח הרב-המלמד לתלמידיו הרכים בשירו המרטיט של מארק וארשאוסקי, המתמצת את הוויית הלימוד בחדר היהודי, הוויית המקל והדגל, אשר נחלה בשעתה הצלחה בינלאומית עצומה. גם הגאון מוילנה, שקשה לייחס לו מניעים לא חינוכיים, תמך בתיגמול חומרי של תלמידים נרפים. במסמך פדגוגי מקיף שניסח בערוב ימיו, הוא יעץ לכל הורה "לפזר פרוטות" לצאצאיו כדי לעודדם ללמוד ולהצילם בכך מצפורני הבורות.
עיקרון דומה עומד ביסוד שיטת המלגות האוניברסיטאית, שכל סטודנט נכסף לקבלן, שלא לדבר על פרס נובל, פרס וולף ושלל פרסים יוקרתיים אחרים. אז מה רע להתחיל עם השיטה הזאת כבר בתיכון? שמועת קיומו של הכסף מתגנבת לאוזניו של הדור הצעיר עוד בשחר נעוריו, יחד עם שמועות אחרות, ומוטב לתעל אותה לאפיקים חיוביים, כמו הצלחה בבחינות בגרות. זה יותר זול ממורים פרטיים ולא פחות מוסרי מעבודות מלצרות בקיץ.
תלמיד שהצליח בבגרות ממניעים פיננסיים יתבשם מחדוות הצלחתו וימשיך ללמוד בעתיד גם בלי תמורה כספית. לעומתו, תלמיד שלא הצליח כבר לא ילמד אף פעם. המדינה תיאלץ לשלם לו 5,000 ש"ח דמי אבטלה מדי חודש במקום ה-5,000 שהיא חסכה עליו בצעירותו מטעמים חינוכיים, כביכול. עוד קודם לכן ייאלצו מוריו ורבותיו להסביר לו מדוע הם משביתים אותו מלימודים במסגרת מאבקי שכר, אך אוסרים עליו לקבל בונוס בגרות.
=============================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".
ברם, הצלחת המיזם לא מנעה את ביטולו. ההנהלה החדשה של משרד החינוך הפסיקה אותו, בטענה שהוא לא חינוכי. לפי תפישתה הצדקנית, עדיף נער נבער ושונא בצע על נער המבקש לשלב השכלה עם הכנסה.
האמנם עדיף? צריך לזכור שעיקר תכליתו של בית הספר הוא להפגיש בני אנוש צעירים, שונאי לימוד בדרך כלל, עם מאגרי הידע והתבונה עלי אדמות. תריסר שנותיהם על ספסל הלימודים עומדות בסימן מאמץ נואש של מוריהם לגרום להם לפתוח ספר, לשנן, לחשוב. על פי רוב נוקטים המורים שיטות כפייה, אך אין פסול עקרוני בשיטות פיתוי. כמעט כל אמצעי כשר למען הקניית הרגלי לימוד לנער עצל, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.
"מי שיידע את תורתי דגל אתן לו", מבטיח הרב-המלמד לתלמידיו הרכים בשירו המרטיט של מארק וארשאוסקי, המתמצת את הוויית הלימוד בחדר היהודי, הוויית המקל והדגל, אשר נחלה בשעתה הצלחה בינלאומית עצומה. גם הגאון מוילנה, שקשה לייחס לו מניעים לא חינוכיים, תמך בתיגמול חומרי של תלמידים נרפים. במסמך פדגוגי מקיף שניסח בערוב ימיו, הוא יעץ לכל הורה "לפזר פרוטות" לצאצאיו כדי לעודדם ללמוד ולהצילם בכך מצפורני הבורות.
עיקרון דומה עומד ביסוד שיטת המלגות האוניברסיטאית, שכל סטודנט נכסף לקבלן, שלא לדבר על פרס נובל, פרס וולף ושלל פרסים יוקרתיים אחרים. אז מה רע להתחיל עם השיטה הזאת כבר בתיכון? שמועת קיומו של הכסף מתגנבת לאוזניו של הדור הצעיר עוד בשחר נעוריו, יחד עם שמועות אחרות, ומוטב לתעל אותה לאפיקים חיוביים, כמו הצלחה בבחינות בגרות. זה יותר זול ממורים פרטיים ולא פחות מוסרי מעבודות מלצרות בקיץ.
תלמיד שהצליח בבגרות ממניעים פיננסיים יתבשם מחדוות הצלחתו וימשיך ללמוד בעתיד גם בלי תמורה כספית. לעומתו, תלמיד שלא הצליח כבר לא ילמד אף פעם. המדינה תיאלץ לשלם לו 5,000 ש"ח דמי אבטלה מדי חודש במקום ה-5,000 שהיא חסכה עליו בצעירותו מטעמים חינוכיים, כביכול. עוד קודם לכן ייאלצו מוריו ורבותיו להסביר לו מדוע הם משביתים אותו מלימודים במסגרת מאבקי שכר, אך אוסרים עליו לקבל בונוס בגרות.
=============================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".