יום ראשון, תחילתו של שבוע, מוצאי השבת של פרשת "חוקה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". בית אל מביאה למנוחת עולמים אחד מבניה. הלוויה בשעה שלוש ושלושים. מסתיימת בשעה שש לערך. קשה להיות בלווייה של כל אחד שהלך לעולמו. קשה יותר ללוות בדרכו הסופית בעולם הזה, בדרכו האחרונה, את מי שבקושי התחיל את דרכו בעולם בכלל. קשה שבעתיים לטמון באדמה את מי שהכרת מהימים שלמד ללכת בכלל, על אותה אדמה הקולטת אותו בחיבוק, חזרה אל תוכה.
שעה לאחר מכן, הובלנו לחופה עלמה צעירה. שמחה אדירה מסביב. מדבקת ומדביקה מבחוץ גם את הלב ההומה פנימה. שמחת כלה עם חתן, משמחת תמיד. משמח יותר ללוות זוג צעיר בדרכו המשותפת החדשה בעולם. משמח שבעתיים לראות בית חדש הנבנה בארץ ישראל, כשאת אחד האדנים הכרת עוד מהימים שאביה שלה, התחיל ללכת על פני האדמה.
תערובת הנראית בלתי אפשרית לעומד מן הצד, למי שלא חווה זאת בבשרו.. תערובת של מציאות החיים האמיתיים כמות שהם. לאלו החיים אותם באינטנסיביות וברמת מעורבות אישית, כמאפיין את מהות חיינו, את ההוויה שלנו בארץ ישראל. ומזלי הטוב, שהדברים התרחשו בסדר כזה. סדר שיש בו רמז של פיצוי בערב, על קושי החוויה של אחר הצהריים. תערובת שהכתה בי, לראשונה במלוא עוצמתה, בשמחת תורה אחד בבקעת הירדן. שבנו אז ממארב לילה לבסיס, ונודע לנו על חברים, חיילי הפלוגה, שנהרגו בהתקלות עם אויב שחדר. לאחר הזעזוע הראשון, התיעצנו בינינו והחלטנו שאת שמחת תורה יש לציין בכל אופן. לא האויבים ישבשו עלינו את סדר יומנו.
ושרנו, ואט אט התרוממו גם הרגליים הממאנות, נישאות על כוח הרצון, או שמא על כוח ההכרח, וחוללו עם ספר התורה. איני יודע כמה ריקודי שמחה ראתה הבקעה- ששוחררה רק כמה חודשים קודם לכן- עד אז. אבל אני בטוח שהיה זה הריקוד נורא ההוד ביותר שהיא חוותה. היו בין הסובבים שהתבוננו בנו בתדהמה. חלקם הקשו עלינו, מוחים על מה שנראה להם כהפגנת חוסר אכפתיות על חברים שהיו ואינם. אנו ידענו שזה אחרת.
ונדמה, לפעמים, שרק מי שידע כאב עמוק יכול גם להתרומם לשמחה של עומק. הבנה כוללת של מקומנו כיהודים בעולם לאורך ההיסטוריה, מביאה להעצמה של היגון מזה, ושל הששון מזה, תוך יכולת של שילוב והפרדה גם יחד.
חזקי גוטמן, הי"ד, הוא בן כתתו של בני בבית אל. ראינו את הפרח הזה בימי חורפו, כשהמים משקים אותו בתוכו, כשהוא ניזון באין רואה, והחשש מלווה את הצופה, אם חומרי הבניה והויטמינים הגיעו ליעדם. חזינו בפרח הפורח בחומו של אביב, מבינים שקבל את המזון שהוא זקוק לו, שגם הגוף וגם הרוח ספגו את התזונה הנכונה, בעודנו נהנים מהצבעים והגוונים. מעתה נראה את הפרחים פורחים רק על קברו, מרמזים על הגוונים שמתחת, ניזונים מהסיפורים שנותרו. אך באותה עת מזינים את עין הצופה בחיים הצומחים מסביב למלוא העין. בבתים המתמלאים בצחוק ילדים, ביהודים המהלכים מסביב. ואנו יודעים שחידוש חיי העם על אדמתו, מכיר תודה לחזקי וחבריו, לשלח האחוז ביד אמיצים, לשליחי האומה המאפשרים את פעולת הזרוע השניה, המפנים את היד האחרת לעשות במלאכה, הבונה את האומה.
עדי בראון, בת השפלה, מעתה אשת אבי בלוט מנווה צוף, תכשיט ארץ ישראלי מצוי. זכתה- וזכינו עמה- לקן מלא תקוות. מעיין חדש שפרץ ביום שנסתם הגולל על נביעה אחרת. והקן החדש נשמר מפני הדורסים, גם ישירות בידי בעלה הנמנה עם הנוטרים. עוד סמל ישראלי, כמו כל דבר שאנו נוגעים בו. הוא, בן לעולים מארץ רווחה שבחרו בארץ הבחירה. היא נכדה למי שהצליחו להמלט מיבשת ארורה בימי שואה ופקודה, מתי מעט שרידים למשפחה ענפה. ועוד מפגש מקרי, כשאמו של חזקי הי"ד, היא בת רעננה. כמו מקום מגוריה של עדי, הכלה.
בכי של כאב נגע בבכי של שמחה, בו ביום. דמעות שנתערבו. כמהות חיינו. בית נצח, עד לביאת הגואל, שנוסף באדמת בית אל. וחורבה שנבנתה, שנתחדשה, והיא תא יסוד לנצח האומה. קשר ישיר שנקשר לי, בו ביום, בין דמים לחיים. של בדמייך חיי! של מציאות שאנו מדממים ובה בעת מצווים: בדמייך חיי. גם (ואולי עם) בדמייך- חיי!!!
====================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
שעה לאחר מכן, הובלנו לחופה עלמה צעירה. שמחה אדירה מסביב. מדבקת ומדביקה מבחוץ גם את הלב ההומה פנימה. שמחת כלה עם חתן, משמחת תמיד. משמח יותר ללוות זוג צעיר בדרכו המשותפת החדשה בעולם. משמח שבעתיים לראות בית חדש הנבנה בארץ ישראל, כשאת אחד האדנים הכרת עוד מהימים שאביה שלה, התחיל ללכת על פני האדמה.
תערובת הנראית בלתי אפשרית לעומד מן הצד, למי שלא חווה זאת בבשרו.. תערובת של מציאות החיים האמיתיים כמות שהם. לאלו החיים אותם באינטנסיביות וברמת מעורבות אישית, כמאפיין את מהות חיינו, את ההוויה שלנו בארץ ישראל. ומזלי הטוב, שהדברים התרחשו בסדר כזה. סדר שיש בו רמז של פיצוי בערב, על קושי החוויה של אחר הצהריים. תערובת שהכתה בי, לראשונה במלוא עוצמתה, בשמחת תורה אחד בבקעת הירדן. שבנו אז ממארב לילה לבסיס, ונודע לנו על חברים, חיילי הפלוגה, שנהרגו בהתקלות עם אויב שחדר. לאחר הזעזוע הראשון, התיעצנו בינינו והחלטנו שאת שמחת תורה יש לציין בכל אופן. לא האויבים ישבשו עלינו את סדר יומנו.
ושרנו, ואט אט התרוממו גם הרגליים הממאנות, נישאות על כוח הרצון, או שמא על כוח ההכרח, וחוללו עם ספר התורה. איני יודע כמה ריקודי שמחה ראתה הבקעה- ששוחררה רק כמה חודשים קודם לכן- עד אז. אבל אני בטוח שהיה זה הריקוד נורא ההוד ביותר שהיא חוותה. היו בין הסובבים שהתבוננו בנו בתדהמה. חלקם הקשו עלינו, מוחים על מה שנראה להם כהפגנת חוסר אכפתיות על חברים שהיו ואינם. אנו ידענו שזה אחרת.
ונדמה, לפעמים, שרק מי שידע כאב עמוק יכול גם להתרומם לשמחה של עומק. הבנה כוללת של מקומנו כיהודים בעולם לאורך ההיסטוריה, מביאה להעצמה של היגון מזה, ושל הששון מזה, תוך יכולת של שילוב והפרדה גם יחד.
חזקי גוטמן, הי"ד, הוא בן כתתו של בני בבית אל. ראינו את הפרח הזה בימי חורפו, כשהמים משקים אותו בתוכו, כשהוא ניזון באין רואה, והחשש מלווה את הצופה, אם חומרי הבניה והויטמינים הגיעו ליעדם. חזינו בפרח הפורח בחומו של אביב, מבינים שקבל את המזון שהוא זקוק לו, שגם הגוף וגם הרוח ספגו את התזונה הנכונה, בעודנו נהנים מהצבעים והגוונים. מעתה נראה את הפרחים פורחים רק על קברו, מרמזים על הגוונים שמתחת, ניזונים מהסיפורים שנותרו. אך באותה עת מזינים את עין הצופה בחיים הצומחים מסביב למלוא העין. בבתים המתמלאים בצחוק ילדים, ביהודים המהלכים מסביב. ואנו יודעים שחידוש חיי העם על אדמתו, מכיר תודה לחזקי וחבריו, לשלח האחוז ביד אמיצים, לשליחי האומה המאפשרים את פעולת הזרוע השניה, המפנים את היד האחרת לעשות במלאכה, הבונה את האומה.
עדי בראון, בת השפלה, מעתה אשת אבי בלוט מנווה צוף, תכשיט ארץ ישראלי מצוי. זכתה- וזכינו עמה- לקן מלא תקוות. מעיין חדש שפרץ ביום שנסתם הגולל על נביעה אחרת. והקן החדש נשמר מפני הדורסים, גם ישירות בידי בעלה הנמנה עם הנוטרים. עוד סמל ישראלי, כמו כל דבר שאנו נוגעים בו. הוא, בן לעולים מארץ רווחה שבחרו בארץ הבחירה. היא נכדה למי שהצליחו להמלט מיבשת ארורה בימי שואה ופקודה, מתי מעט שרידים למשפחה ענפה. ועוד מפגש מקרי, כשאמו של חזקי הי"ד, היא בת רעננה. כמו מקום מגוריה של עדי, הכלה.
בכי של כאב נגע בבכי של שמחה, בו ביום. דמעות שנתערבו. כמהות חיינו. בית נצח, עד לביאת הגואל, שנוסף באדמת בית אל. וחורבה שנבנתה, שנתחדשה, והיא תא יסוד לנצח האומה. קשר ישיר שנקשר לי, בו ביום, בין דמים לחיים. של בדמייך חיי! של מציאות שאנו מדממים ובה בעת מצווים: בדמייך חיי. גם (ואולי עם) בדמייך- חיי!!!
====================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.