שבוע אדום מדם יהודי גרם לממשלה להחליט להיכנס שוב לתוך ערי הטרור, והפעם לפרק-זמן ממושך יותר. למעלה משלושים יהודים שילמו בחייהם בשבוע אחד, עד שסוף-סוף הבינו שאין ברירה אחרת. ראש-הממשלה היה צריך לבוא בעצמו למקום הטבח בגילה, לעמוד ליד גופות הילדים הנרצחים, כדי לזעוק: "על איזו מדינה הם מדברים!". ועל איזו מדינה הוא דיבר, כשהתנדב להצהיר שהוא תומך בהקמת מדינה כזאת?
כמעט שנתיים אנחנו מבוססים בדם וחיים בצל האימה והשכול. הכלכלה נהרסת, התיירות כמעט אינה קיימת, מצוקות חברתיות דחופות נדחות הצידה. וכל זה רק משום שאיננו מוכנים לנהוג בנחישות הדרושה ולסיים את המלחמה הזאת בניתוח כואב אבל הכרחי. אנחנו נגררים לפעולות חלקיות, שרק מורידות מעט את עקומת הטרור, ואז נסוגים לאחור ומתחילים לדבר על 'אופק מדיני', ובינתיים תשתיות הטרור משתקמות והמרצחים חוזרים להכות בנו, ואז באה עוד פעולה מצידנו וחוזר חלילה.
מקור התרעלה
כל רופא יודע, שיש מצבים שבהם אין מנוס מלנקוט פעולות כואבות אבל הכרחיות. אפשר לתת לחולה במחלה ממארת משככי-כאבים, ואחר-כך להסיח את דעתו במוזיקה מרגיעה, וכשהמחלה תחריף, לטפל טיפול חלקי כלשהו, ורק כשהחולה עומד על שערי מוות להכניסו לחדר-הניתוחים. זו אינה חמלה אלא הססנות אכזרית. במקרים רבים כבר יהיה זה מאוחר מדי.
כאשר תמונת המצב ברורה למדי ואפשר לצפות את התפתחות המחלה, אין ממתינים שהיא תאיים ממש על חיי החולה. כבר בשלבים הראשונים של המחלה מכניסים אותו לחדר-הניתוחים, חותכים בבשר החי, אבל עוקרים את המחלה מגופו ומצילים את חייו.
הטרור אינו המחלה, הוא רק הסימפטום שלה. המחלה המסוכנת היא הרשות הפלסטינית. האסון הטרגי הוא, שאנו עצמנו, במו-ידינו, הבאנו אותה לכאן. הרשות הזאת הרעילה את השטח וזרעה הסתה פראית ושנאה מטורפת. בשלטונה נבנו התשתיות המסועפות של הטרור, משלב הארגון והתכנון, דרך הברחת חומרי החבלה וייצורם, ועד שיגור המחבלים להביא מוות והרס לרחובותינו ולבתינו.
לשלוט ולרדוף
כל מי שעיניים בראשו ידע כבר בימי האופוריה של אוסלו שזה מה שיקרה, אבל היו תמימים שהתפתו להאמין לחזונות-השווא של המזרח התיכון החדש. לפני שנתיים, כאשר התפרצה השנאה וההסתה שזרעה הרשות הפלסטינית, לא היה אפשר עוד לטעון לתמימות ולתום-לב. התברר אז כי קמה כאן מפלצת חייתית, שמעוניינת להטביע את האזור כולו בדם.
מרגע זה נדרש צעד אחד ברור ונחרץ להיכנס פנימה, לבצע את הניתוח, גם אם הוא כואב, ולעקור את שורש המחלה. היינו צריכים לסלק מכאן את כל מחוללי הטרור, מצמרת מחבלי תוניס ועד אחרון הטרוריסטים הצעירים. לו היינו עושים זאת לפני שנה ותשעה חודשים, היו נחסכים חייהם של מאות יהודים וגל הטרור כבר היה מזמן מאחורינו.
לא עשינו זאת אם בגלל חוסר אומץ-לב או הססנות, אם בשל חוסר-יכולתם של גורמים מסויימים להודות בטעות ולהסיק את המסקנות. אבל לפחות עכשיו, אחרי שניסינו כל דרך אחרת, התמונה כבר ברורה לגמרי. יש מוצא אחד ויחיד בדרך-הטבע: לשלוט בשטח ולדכא ביד ברזל את כל ניצני הטרור.
אין צורך לגמגם או לערפל את המציאות. כן, חובה לכבוש מחדש את כל הערים והכפרים. להיות שם. לשלוט שם. במקום להרבות להג על גדרות ועל מאבטחים, צריכים לרדוף את המחבלים בקיניהם ולעקור מן השורש את תשתית השנאה וההסתה. אנחנו חייבים להיות 'שם', כדי שהמרצחים והמפגעים לא יהיו 'כאן'.
=======================================
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 808 כ"ה בתמוז תשס"ב (28.6.02)
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
כמעט שנתיים אנחנו מבוססים בדם וחיים בצל האימה והשכול. הכלכלה נהרסת, התיירות כמעט אינה קיימת, מצוקות חברתיות דחופות נדחות הצידה. וכל זה רק משום שאיננו מוכנים לנהוג בנחישות הדרושה ולסיים את המלחמה הזאת בניתוח כואב אבל הכרחי. אנחנו נגררים לפעולות חלקיות, שרק מורידות מעט את עקומת הטרור, ואז נסוגים לאחור ומתחילים לדבר על 'אופק מדיני', ובינתיים תשתיות הטרור משתקמות והמרצחים חוזרים להכות בנו, ואז באה עוד פעולה מצידנו וחוזר חלילה.
מקור התרעלה
כל רופא יודע, שיש מצבים שבהם אין מנוס מלנקוט פעולות כואבות אבל הכרחיות. אפשר לתת לחולה במחלה ממארת משככי-כאבים, ואחר-כך להסיח את דעתו במוזיקה מרגיעה, וכשהמחלה תחריף, לטפל טיפול חלקי כלשהו, ורק כשהחולה עומד על שערי מוות להכניסו לחדר-הניתוחים. זו אינה חמלה אלא הססנות אכזרית. במקרים רבים כבר יהיה זה מאוחר מדי.
כאשר תמונת המצב ברורה למדי ואפשר לצפות את התפתחות המחלה, אין ממתינים שהיא תאיים ממש על חיי החולה. כבר בשלבים הראשונים של המחלה מכניסים אותו לחדר-הניתוחים, חותכים בבשר החי, אבל עוקרים את המחלה מגופו ומצילים את חייו.
הטרור אינו המחלה, הוא רק הסימפטום שלה. המחלה המסוכנת היא הרשות הפלסטינית. האסון הטרגי הוא, שאנו עצמנו, במו-ידינו, הבאנו אותה לכאן. הרשות הזאת הרעילה את השטח וזרעה הסתה פראית ושנאה מטורפת. בשלטונה נבנו התשתיות המסועפות של הטרור, משלב הארגון והתכנון, דרך הברחת חומרי החבלה וייצורם, ועד שיגור המחבלים להביא מוות והרס לרחובותינו ולבתינו.
לשלוט ולרדוף
כל מי שעיניים בראשו ידע כבר בימי האופוריה של אוסלו שזה מה שיקרה, אבל היו תמימים שהתפתו להאמין לחזונות-השווא של המזרח התיכון החדש. לפני שנתיים, כאשר התפרצה השנאה וההסתה שזרעה הרשות הפלסטינית, לא היה אפשר עוד לטעון לתמימות ולתום-לב. התברר אז כי קמה כאן מפלצת חייתית, שמעוניינת להטביע את האזור כולו בדם.
מרגע זה נדרש צעד אחד ברור ונחרץ להיכנס פנימה, לבצע את הניתוח, גם אם הוא כואב, ולעקור את שורש המחלה. היינו צריכים לסלק מכאן את כל מחוללי הטרור, מצמרת מחבלי תוניס ועד אחרון הטרוריסטים הצעירים. לו היינו עושים זאת לפני שנה ותשעה חודשים, היו נחסכים חייהם של מאות יהודים וגל הטרור כבר היה מזמן מאחורינו.
לא עשינו זאת אם בגלל חוסר אומץ-לב או הססנות, אם בשל חוסר-יכולתם של גורמים מסויימים להודות בטעות ולהסיק את המסקנות. אבל לפחות עכשיו, אחרי שניסינו כל דרך אחרת, התמונה כבר ברורה לגמרי. יש מוצא אחד ויחיד בדרך-הטבע: לשלוט בשטח ולדכא ביד ברזל את כל ניצני הטרור.
אין צורך לגמגם או לערפל את המציאות. כן, חובה לכבוש מחדש את כל הערים והכפרים. להיות שם. לשלוט שם. במקום להרבות להג על גדרות ועל מאבטחים, צריכים לרדוף את המחבלים בקיניהם ולעקור מן השורש את תשתית השנאה וההסתה. אנחנו חייבים להיות 'שם', כדי שהמרצחים והמפגעים לא יהיו 'כאן'.
=======================================
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 808 כ"ה בתמוז תשס"ב (28.6.02)
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.