יש סיבה לקמטים החדשים במצחו של שמעון פרס. יש הצדקה לחרדת השמאל הגדולה לרגל מבצע דרך נחושה. חרף הודעות ההרגעה של בנימין בן-אליעזר והבהרות דו"צ, כניסת צה"ל לערי יש"ע היא מהלך חד סטרי. כיבוש בלע"ז. הוא פחות דרמטי ממלחמת ששת הימים, פחות הירואי ממבצע קדש, אבל לא פחות משמעותי. עם ישראל שב לגב ההר.
ובמלים אחרות: אחרי העדנה שהיתה בתקופת אוסלו ל"שיר השלום" הישיש של יעקב רוטבליט, מגיע עכשיו תור תחייתם של "עמק דותן", מאת דליה רביקוביץ, ו"ראי רחל ראי", מאת אבא של עמנואל רוזן. רבותי, ההיסטוריה חוזרת.
אמנם יתכן שהממשלה שוב תתכופף תחת לחצים טרנס אטלנטיים, ובעוד שבועיים תתבצע נסיגה שגרתית נוספת מעמק דותן ומשדמות מבית לחם, אבל הכיוון הכללי של כוחותינו הוא בכל זאת מזרחה. מפיגוע לפיגוע, מזוועה למגה-זוועה, נאלץ צה"ל להאריך את משך שהיותיו בערי יש"ע. יום אחד הוא יאלץ להישאר שם לתמיד, עם מינהל אזרחי או בלעדיו.
גם אם תוקם גדר הפרדה בגובה מגדלי עזריאלי וברוחב שאיפות השררה של חיים רמון, לא יהיה מנוס מנוכחות צה"לית נרחבת בצד השני. 900 חללי תהליך אוסלו מוכיחים שאי אפשר אחרת, כפי שהודתה שלשום אפילו דליה רבין. אביה המנוח הגיע בשעתו למסקנה שאין לנו מה לחפש בשטחים, אך עקומת הטרור הניבה מסקנות אחרות. צה"ל מחפש שם עכשיו בנרות את תעשייני חגורות הנפץ, את כושר ההרתעה שאבד לו.
השמאל המבועת, נוכח סכנת חידוש הכיבוש, יכול להתנחם בתוגת הימין. שיבת צה"ל לשטחי A אמנם עולה בקנה אחד עם המאוויים האידיאולוגיים של המתנחלים, אך נסיבות השיבה רחוקות מלהרנין את לבם. אנחת המשפחות השכולות וחריקת השן של הדרג המדיני, החוזר ליש"ע כמי שכפאו שד, חונקות באיבן כל מחשבה חגיגית. על שמחת השחרור הצפוי של קבר יוסף וחברון, מעיב הפרצוף החמוץ של מאיר שטרית, למשל, המקפיד להתנער מכל מזימת כיבוש. עשרות שנים של שטיפת מוח תקשורתית גרמו אפילו לתלמידי ז'בוטינסקי לסבול בארצם מנקיפות מצפון של כובשים.
באופן דומה, פחות או יותר, התנהלו העניינים והרגשות ערב מלחמת ששת הימים. חוץ מחוגי אצ"ג והרב קוק איש לא חלם לשחרר את יהודה ושומרון. לוי אשכול ומשה דיין החליטו להשתלט עליהן מטעמי פיקוח נפש בעיקר. פקודת ההשתלטות ניתנה רק אחרי שפגזי לונג-טום ירדניים התפוצצו בלב תל-אביב, ירושלים הורעשה ללא רחם, ומלך ירדן פקד על חייליו לשחוט יהודים במו ידיהם. הרטט הגאולי הכללי למחרת המלחמה היה תגובה רגשית בדיעבדית למהלך בטחוני צרוף. רבים הכירו פתאום בחוסר ההגיון של הצטופפות שבי ציון במישור החוף הפלישתי, בעוד נחלת אבותיהם ההררית שבויה בידי נכרים. צורך קיומי הצטלב עם כורח היסטורי.
מסתבר, שאריק שרון הוא לוי אשכול 2002 ופואד הוא מודל עדכני של דיין. שניהם היו מעדיפים שצה"ל יישאר מחוץ לערי יש"ע, אבל גם הם כפופים לאילוצי בטחון ולתרשימי הזרימה של ההיסטוריה. ריטואל כניסותיהם לשטחי A מעיד על חוסר אפשרות לקיים מדינה עברית בלי לשמור על מרחב הריבונות העברית משכבר הימים. פתאום מתעורר חשד שכל תהליך אוסלו לא היה אלא סיבוב פרסה של עם ישראל מיש"ע ובחזרה. אם הוא יחזור לשם לא רק על גבי טנקים, אלא גם על גבי תודעת קוממיות, מלחמת ששת הימים תסתיים סוף סוף בנצחון.
================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".
ובמלים אחרות: אחרי העדנה שהיתה בתקופת אוסלו ל"שיר השלום" הישיש של יעקב רוטבליט, מגיע עכשיו תור תחייתם של "עמק דותן", מאת דליה רביקוביץ, ו"ראי רחל ראי", מאת אבא של עמנואל רוזן. רבותי, ההיסטוריה חוזרת.
אמנם יתכן שהממשלה שוב תתכופף תחת לחצים טרנס אטלנטיים, ובעוד שבועיים תתבצע נסיגה שגרתית נוספת מעמק דותן ומשדמות מבית לחם, אבל הכיוון הכללי של כוחותינו הוא בכל זאת מזרחה. מפיגוע לפיגוע, מזוועה למגה-זוועה, נאלץ צה"ל להאריך את משך שהיותיו בערי יש"ע. יום אחד הוא יאלץ להישאר שם לתמיד, עם מינהל אזרחי או בלעדיו.
גם אם תוקם גדר הפרדה בגובה מגדלי עזריאלי וברוחב שאיפות השררה של חיים רמון, לא יהיה מנוס מנוכחות צה"לית נרחבת בצד השני. 900 חללי תהליך אוסלו מוכיחים שאי אפשר אחרת, כפי שהודתה שלשום אפילו דליה רבין. אביה המנוח הגיע בשעתו למסקנה שאין לנו מה לחפש בשטחים, אך עקומת הטרור הניבה מסקנות אחרות. צה"ל מחפש שם עכשיו בנרות את תעשייני חגורות הנפץ, את כושר ההרתעה שאבד לו.
השמאל המבועת, נוכח סכנת חידוש הכיבוש, יכול להתנחם בתוגת הימין. שיבת צה"ל לשטחי A אמנם עולה בקנה אחד עם המאוויים האידיאולוגיים של המתנחלים, אך נסיבות השיבה רחוקות מלהרנין את לבם. אנחת המשפחות השכולות וחריקת השן של הדרג המדיני, החוזר ליש"ע כמי שכפאו שד, חונקות באיבן כל מחשבה חגיגית. על שמחת השחרור הצפוי של קבר יוסף וחברון, מעיב הפרצוף החמוץ של מאיר שטרית, למשל, המקפיד להתנער מכל מזימת כיבוש. עשרות שנים של שטיפת מוח תקשורתית גרמו אפילו לתלמידי ז'בוטינסקי לסבול בארצם מנקיפות מצפון של כובשים.
באופן דומה, פחות או יותר, התנהלו העניינים והרגשות ערב מלחמת ששת הימים. חוץ מחוגי אצ"ג והרב קוק איש לא חלם לשחרר את יהודה ושומרון. לוי אשכול ומשה דיין החליטו להשתלט עליהן מטעמי פיקוח נפש בעיקר. פקודת ההשתלטות ניתנה רק אחרי שפגזי לונג-טום ירדניים התפוצצו בלב תל-אביב, ירושלים הורעשה ללא רחם, ומלך ירדן פקד על חייליו לשחוט יהודים במו ידיהם. הרטט הגאולי הכללי למחרת המלחמה היה תגובה רגשית בדיעבדית למהלך בטחוני צרוף. רבים הכירו פתאום בחוסר ההגיון של הצטופפות שבי ציון במישור החוף הפלישתי, בעוד נחלת אבותיהם ההררית שבויה בידי נכרים. צורך קיומי הצטלב עם כורח היסטורי.
מסתבר, שאריק שרון הוא לוי אשכול 2002 ופואד הוא מודל עדכני של דיין. שניהם היו מעדיפים שצה"ל יישאר מחוץ לערי יש"ע, אבל גם הם כפופים לאילוצי בטחון ולתרשימי הזרימה של ההיסטוריה. ריטואל כניסותיהם לשטחי A מעיד על חוסר אפשרות לקיים מדינה עברית בלי לשמור על מרחב הריבונות העברית משכבר הימים. פתאום מתעורר חשד שכל תהליך אוסלו לא היה אלא סיבוב פרסה של עם ישראל מיש"ע ובחזרה. אם הוא יחזור לשם לא רק על גבי טנקים, אלא גם על גבי תודעת קוממיות, מלחמת ששת הימים תסתיים סוף סוף בנצחון.
================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".