לא צריך להגזים, ג'ורג' בוש לא נשא נאום ציוני. הוא אמנם איכזב קשות את השמאל הישראלי, שתמיד תולה תקוות באיזה כוח עליון שיבוא ויסדר פה את העניינים, הוא אמנם התייצב חד משמעית לימין ישראל במלחמה נגד הטרור, הוא אמנם אמר את האמת על ערפאת, דבר שנחשב אצלנו לפרימיטיבי ולא מועיל (כלומר ימני), אבל אחרי כל זה, ביסוד הוויכוח, בוש תומך בעמדה הפלשתינית ומתייצב נגד הציונות.
כי יסוד הוויכוח הוא השאלה של מי האדמה הזאת. הציונות סבורה שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ואין דבר צודק יותר מזה שהוא חוזר אליה. הציונות לא מתעלמת מן הטרגדיה הפלשתינית, הנובעת מן העובדה שהפלשתינים, שלא באשמתם, יושבים על האדמה שלנו. לפי השקפת הציונות, הפלשתינים הם כמו אדם שבתום לב קנה דירה משועבדת או רכב גנוב, ועכשיו בא בעל הבית ודורש את שלו. זו ללא ספק טרגדיה. התנגשות בין הצדק, שאומר יחזור הרכב הגנוב לבעליו, לבין האנושיות והרחמים, שאומרים: אבל האיש קנה את הרכב בתום לב, אי אפשר להשאיר אותו בלי כלום.
על פי השקפת הציונות, הפלשתינים הם עם שלם היושב בארץ לא לו, אבל אי אפשר לפקוד עליו את עוון הכיבוש, כיוון שהכיבוש המוסלמי התרחש לפני אלף ושלוש מאות שנה, וכיבוש הוא עבירה מתיישנת.
שופט הגון היה אומר לישראל ולתנועה הציונית: אמנם הרכב נגנב מכם והוא כולו שלכם, ובכל זאת אני ממליץ להגיע לאיזשהו סידור של פיצוי עם הקונה שמחזיק בו כעת שלא כדין, אבל בתום לב. זוהי ההשקפה הציונית על הסכסוך, ומה שנשאר ממנה בדיבור הפוליטי הוא הביטוי "ויתורים כואבים". כואב לי כשאני מוותר על שלי, לא כואב לי כשאני שב הביתה מאיזו מאורת צפעונים בארץ זרה. הציונות לא יכולה לחשוב שחברון היא ארץ זרה, כי מחשבה כזאת תמוטט את כל הבסיס המוסרי שלה, הבנוי על כך שהעם היהודי חוזר לארצו ההיסטורית, נחלת אבותיו, ולכן היא שלו. שריד אחר להשקפה הציונית מופיע באמירה (וזה כתוב אפילו בהסכם אוסלו) שבעת הדיונים על הסדר הקבע יתנהל מו"מ על הגבולות. אם כל מה שמעבר לקו הירוק הוא אדמה פלשתינית כבושה, על מה יש לנהל מו"מ? מו"מ על גבולות פירושו ששני הצדדים טוענים טענת בעלות על השטח השנוי במחלוקת.
והיא לא טיפשה, ההשקפה הציונית. היא יודעת שיש מחלוקת, ושההשקפה הפלשתינית גורסת בדיוק להיפך. לדעתם הארץ הזאת שייכת להם, ודוקא אנחנו אלה שיושבים על אדמה לא לנו. הציונות יודעת, ולכן היא מדברת על פשרה: אנחנו מאמינים בכל ליבנו שהפלשתינים יושבים על האדמה שלנו, הם מאמינים בתום לב שאנחנו יושבים על האדמה שלהם, צריך למצוא נוסחת פשרה. הבעיה היא שמרוב רצון למצוא פשרות, שכחנו מהן שתי ההשקפות המתנגשות. הפלשתינים לא מפסיקים להשמיע את השקפתם העקרונית, ואילו הציונים רוצים להיות פרגמטיים, ולא לבזבז זמן בוויכוח עקר על עקרונות. התוצאה היא שלאט לאט אנחנו בעצמנו שוכחים מה ההשקפה שלנו. כל העולם יודע שאנחנו כובשים אדמה פלשתינית. אף אחד לא יודע שזו רק ההשקפה הפלשתינית, ואילו לפי דעתנו זו אדמה שלנו, ואדרבה, הם הכובשים.
אני לא יודע אם ג'ורג' בוש היה מקבל את דעתנו העקרונית, אבל נכון לעכשיו הוא בכלל לא יודע אותה. אנחנו משגעים את העולם בוויכוחים על התהליך. יהיו שבעה ימי שקט או לא יהיו, ייעשו קודם רפורמות ואחר כך מו"מ או להיפך, כן יאסר או לא יאסר, ובינתיים נשפך דם רב, והעולם מסתכל ולא מבין כלום. נדמה לנו שאנשים נאורים לא אמורים לאהוב את האדמה או לטעון טענות בעלות היסטוריות. וזו שטות. אילו היינו אומרים את האמת הציונית שלנו, העולם היה מבין אותנו הרבה יותר. סכסוך על אדמה הוא עניין פשוט וקל להבנה. היהודים אומרים שהאדמה שלהם, והערבים אומרים שהיא שלהם, ועל זה המלחמה. זה מובן. רוב המלחמות בתולדות האנושות היו על אדמה.
ואגב, אילו היינו צועקים כל יום את ההשקפה העקרונית שלנו, ומשאירים לאחרים את השאלות הפרגמטיות, הרווח המיידי היה פרגמטי. העולם היה עולה מייד על השאלה הפרגמטית, שאף אחד לא מציג לפלשתינים: ישראל כבר הסכימה לוותר על שטחים תמורת שלום. האם גם אתם, הפלשתינים, מוכנים לוותר על שטחים תמורת שלום?
================================
אורי אליצור הוא העורך הראשי של הירחון "נקודה" ובעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות".
כי יסוד הוויכוח הוא השאלה של מי האדמה הזאת. הציונות סבורה שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ואין דבר צודק יותר מזה שהוא חוזר אליה. הציונות לא מתעלמת מן הטרגדיה הפלשתינית, הנובעת מן העובדה שהפלשתינים, שלא באשמתם, יושבים על האדמה שלנו. לפי השקפת הציונות, הפלשתינים הם כמו אדם שבתום לב קנה דירה משועבדת או רכב גנוב, ועכשיו בא בעל הבית ודורש את שלו. זו ללא ספק טרגדיה. התנגשות בין הצדק, שאומר יחזור הרכב הגנוב לבעליו, לבין האנושיות והרחמים, שאומרים: אבל האיש קנה את הרכב בתום לב, אי אפשר להשאיר אותו בלי כלום.
על פי השקפת הציונות, הפלשתינים הם עם שלם היושב בארץ לא לו, אבל אי אפשר לפקוד עליו את עוון הכיבוש, כיוון שהכיבוש המוסלמי התרחש לפני אלף ושלוש מאות שנה, וכיבוש הוא עבירה מתיישנת.
שופט הגון היה אומר לישראל ולתנועה הציונית: אמנם הרכב נגנב מכם והוא כולו שלכם, ובכל זאת אני ממליץ להגיע לאיזשהו סידור של פיצוי עם הקונה שמחזיק בו כעת שלא כדין, אבל בתום לב. זוהי ההשקפה הציונית על הסכסוך, ומה שנשאר ממנה בדיבור הפוליטי הוא הביטוי "ויתורים כואבים". כואב לי כשאני מוותר על שלי, לא כואב לי כשאני שב הביתה מאיזו מאורת צפעונים בארץ זרה. הציונות לא יכולה לחשוב שחברון היא ארץ זרה, כי מחשבה כזאת תמוטט את כל הבסיס המוסרי שלה, הבנוי על כך שהעם היהודי חוזר לארצו ההיסטורית, נחלת אבותיו, ולכן היא שלו. שריד אחר להשקפה הציונית מופיע באמירה (וזה כתוב אפילו בהסכם אוסלו) שבעת הדיונים על הסדר הקבע יתנהל מו"מ על הגבולות. אם כל מה שמעבר לקו הירוק הוא אדמה פלשתינית כבושה, על מה יש לנהל מו"מ? מו"מ על גבולות פירושו ששני הצדדים טוענים טענת בעלות על השטח השנוי במחלוקת.
והיא לא טיפשה, ההשקפה הציונית. היא יודעת שיש מחלוקת, ושההשקפה הפלשתינית גורסת בדיוק להיפך. לדעתם הארץ הזאת שייכת להם, ודוקא אנחנו אלה שיושבים על אדמה לא לנו. הציונות יודעת, ולכן היא מדברת על פשרה: אנחנו מאמינים בכל ליבנו שהפלשתינים יושבים על האדמה שלנו, הם מאמינים בתום לב שאנחנו יושבים על האדמה שלהם, צריך למצוא נוסחת פשרה. הבעיה היא שמרוב רצון למצוא פשרות, שכחנו מהן שתי ההשקפות המתנגשות. הפלשתינים לא מפסיקים להשמיע את השקפתם העקרונית, ואילו הציונים רוצים להיות פרגמטיים, ולא לבזבז זמן בוויכוח עקר על עקרונות. התוצאה היא שלאט לאט אנחנו בעצמנו שוכחים מה ההשקפה שלנו. כל העולם יודע שאנחנו כובשים אדמה פלשתינית. אף אחד לא יודע שזו רק ההשקפה הפלשתינית, ואילו לפי דעתנו זו אדמה שלנו, ואדרבה, הם הכובשים.
אני לא יודע אם ג'ורג' בוש היה מקבל את דעתנו העקרונית, אבל נכון לעכשיו הוא בכלל לא יודע אותה. אנחנו משגעים את העולם בוויכוחים על התהליך. יהיו שבעה ימי שקט או לא יהיו, ייעשו קודם רפורמות ואחר כך מו"מ או להיפך, כן יאסר או לא יאסר, ובינתיים נשפך דם רב, והעולם מסתכל ולא מבין כלום. נדמה לנו שאנשים נאורים לא אמורים לאהוב את האדמה או לטעון טענות בעלות היסטוריות. וזו שטות. אילו היינו אומרים את האמת הציונית שלנו, העולם היה מבין אותנו הרבה יותר. סכסוך על אדמה הוא עניין פשוט וקל להבנה. היהודים אומרים שהאדמה שלהם, והערבים אומרים שהיא שלהם, ועל זה המלחמה. זה מובן. רוב המלחמות בתולדות האנושות היו על אדמה.
ואגב, אילו היינו צועקים כל יום את ההשקפה העקרונית שלנו, ומשאירים לאחרים את השאלות הפרגמטיות, הרווח המיידי היה פרגמטי. העולם היה עולה מייד על השאלה הפרגמטית, שאף אחד לא מציג לפלשתינים: ישראל כבר הסכימה לוותר על שטחים תמורת שלום. האם גם אתם, הפלשתינים, מוכנים לוותר על שטחים תמורת שלום?
================================
אורי אליצור הוא העורך הראשי של הירחון "נקודה" ובעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות".