זוועת "פלסטין" מעוררת אסוציאציות שואה. כל "צד" והאסוציאציות שלו. ההיזקקות לדימויי שואה מתפשטת, למרות גינויים ודה-לגיטימציה. כשלון (צפוי) של משטרת מחשבות. למנוע מאסוציאציה לעלות צריך לשנות את עובדת היסוד המעלה אותה.
אסוציאצית שואה עולה כל אימת שעובדת היסוד האיומה - רצח תעשייתי של יהודים מרימה ראש, או שנראית סכנה לכך. לכן לגיטימית אמירתו של אבא אבן על "גבולות אושוויץ". לעומת זאת, העלאת תזכורות תפלות, כמו סימון מס' שבוי על היד, מוכיחה יותר על מוסר ה"מזדעזע". אך יש להכיר בכך שגם את עובדת היסוד שמייחדת את ה"שואה" רואה כל "צד" באופן שונה ואף הפוך. זו אחת הסיבות לשימוש השוא ב"שואה". מבחינה זו, מובחנים 5 "צדדים":
א. קרבנות השואה: היהודי והיהודים.
ב. המרצחים: אז הנאצים ועוזריהם. היום, ברית הפלשטיניסטי-איסלמיסטי ועוזריו.
ג. אומות העולם ה"נייטראליות": אז משלחי אוניות פליטים יהודיים לטבוע בים, מונעי הפצצת אושביץ וספקי פלדה לגרמניה; היום, האיחוד האירופי, האו"ם, אונר"א ו-CNN ו"פעילי שלום".
ד. הסמול הישראלי, לדורותיו (זו אינה טעות כתיב); לסמול הישראלי ראיה מאוד מיוחדת של השואה והוא הרחיב אותה לפגיעה בכבוד הפלשטיני. והרי אין פגע קשה בכבוד הפלשטיני מסיכול רצח יהודים.
ה. חסידי אומות העולם (ויש כאלו !).
אמנם עיקר הקצף על שחיקת השואה יצא לאחרונה נגד הסמול, אך המציאות שהעלתה אסוציאצית שואה שמורה - באופן טבעי, לצד הפלסטיניסטי ובני בריתו. שמחת "הנה זה בא". לאט אך בהתמדה, מתגבר אצלם, שני דורות אחרי, הצער על סיכול עבודת הנאצים ימ"ש. ריח נטישת סיני ומעשה אוסלו בישרו לפלסטיניסטים, לאיסלמיסטים ולסתם ניאו-נאצים, שהנה ישראל קורסת והעולם בשל מחדש לרצח היהודי.
האנטישמיות האירופית התעדכנה: "זכויות אדם", "זכות הנכבש", "חופש הדיווח", "מאבק בגזענות" וכד'. עלילות הדם החלו להתפשט כאש בשדה קוצים, ונסיון שלא להשוות את האווירה לימי טרום שואה, נראה גם הוא כשחזור של ההכחשה ההיא, שסללה את הדרך לשואה. דווקא היצירתיות והואריאציות בעלילות הדם של תשס"ב: גם המצרית, גם הפלשטינית, גם הדמשקאית וגם הסעודית (בסעודיה לדוגמא, מעדיפים את המחקר המוכיח סחיטת דם ילד מוסלמי בן 10 לאזני המן בפורים, ע"פ הגרסא המיושנת שגילתה את רצפט אפיית המצות בפסח), אינן נותנות מנוח לאותה אסוציאציה "לא לגיטימית".
מציאות קשה זו מציתה את דמיון הסמול הישראלי. הוא מתגייס לספק את הצידוק האידיאולוגי: פרופסור שטרנהאל משרטט לפלסטיני קווי מתאר לסלקציה ברצח יהודים. ג'נין מעלה ליפה ירקוני את האסוציאציה הנוראה איך התנפלו נוסעי הרכבת לטרבלינקה על צוות המחנה התמים. יהושע פרוע נחרד מזה שאנו משחיתים את הפלשטיניסטי כמו שזיהמנו לפני כן את הגרמני, והרענו אותו. שולמית וצימרמן רואים בכל ציץ של קיום יהודי מאותות הנאצי: מופז, מילואים, שרון, קבר יוסף, מתנחלת הרה וכמובן ילדים עם כיפה. לא יועילו גינויי אלי ויזל וההוצאה מחוץ לחוק של "יד ושם". האסוציאציה לשואה מועלית. כל צד וראייתו-סיבתו.
גם לי זה קרה. אמנם באתי די מבושל. לאחר בלהת 7 שנות אוסלו. לאחר 21 חודשי מלחמת אוסלו. לאחר שבוע כרמי צור וגילה והגבעה הצרפתית. אצלי זה עלה מול ביתה השרוף של משפחת שבו באיתמר. משפחה נפלאה אותה לא זכיתי להכיר לפני הזוועה. מול בועז ושנים מבניו חבוקים בהלוויה של רחל ונריה וצביקה ואבישי ויוסי טויטו. פתאום, עוני כזה של מילים שדימוי שואה הוא ברירת מחדל. אילו מילים יכולות להתמודד עם ילדים טהורים של ישיבת חיצים, שמתנדנדים כל ההלוויה לקברים החדשים באיתמר. המומים ובוכים לנוכח מכה אחר מכה. מול ילד שזועק לנריה ? מול הידיעה שזה רק טמטום מרושע שהביא לתופת. מול הגדר המצחיקה 50 מ' לכיוון מערב. לכיוון עוורתא. גדר לא "חכמה" יותר מהגדר המוקמת כעת ב"גבול אושוויץ". וכפר המרצחים ממערב לגדר חי ומרצח, ואנחנו מתאספים להלוויות.
אסוציאצית השואה עולה גם מדמיון הזוועה וגם מדמיון המהלך ההיסטורי. ואם דמיון הזוועה הוא ענין שברגש, דמיון התנאים וההיסטוריה הוא היותר בעייתי. עם הרגש אי אפשר להתווכח. מול הפלשטיניסטי ועוזריו, אי אפשר כבר לשכנע שהאכזריות והחמס 'שם' היו מפלצתיים יותר. מול זוועת פלשטין קורס כל הסבר מלומד שאי אפשר להשוות את הרוע הנאצי לרוע הפלשטיני. אך דווקא מי שהצליח לשים לרגע את הרגש לשניה בצד, צריך להיות מוטרד יותר. מוטרד ממה שנקרא "אדם" (אדם מבחוץ מפלצת מבפנים - ר' "פרא-אדם"). מוטרד מכך שדווקא תבנית המהלך ההוא שבה וזועקת:
א. התשתית הדתית-אידיאולוגית לרצח היהודי, שקדמה להקמת הנאצי ובישרה אותו (וכיום זו ה"שליחות" הפלשטיניסטית-איסלמיסטית).
ב. עם שלם שמשתגע; גם אם במקרה של הפלשטיניסטי מדובר על עם וירטואלי, "עם" שהומצא ע"י הסמול הישראלי, וקיים רק לתכלית רצח יהודים
ג. הציור המפלצתי של היהודי בכלל התרבות: בספרי לימוד, היסטוריה, קריקטורות, "מדע". ציור שמוביל לכך שבעצם שצו מוסרי הוא להשמיד את ישראל (ישראל / יהודי / עברי / ציוני / חרדי וכד'; אבחנות הסמול, שכידוע אינן ממין העניין).
ד. שבירה מוחלטת של המוסר האנושי ואיפוס מוחלט של הערך של חיי אנוש
ה. ההדרגתיות במהלך ההיסטורי: מה שמתחיל באי קיום הסכמים עובר לפייסנות "למען השלום" ממשיך ב"שטחים תמורת שלום", מוכר מחוז מפתח לקיום המדינה כי יש בו מיעוט "מדוכא"; נחתם בועידה בינלאומית, ומתקדם בהדרגה בדה-לגיטימציה של חיי היהודי והווייתו בכלל, עד לשואה ממש
ו. מה שהתחיל כמסע ל'טהר' את אירופה מהיהודי, התפתח (בהכרח) למלחמת עולם (מלחמת טרור ?)
ז. הרצח המאורגן והלא קונוונציונלי; כל עם מממש אותו עפ"י טבעו, וזה שהברדק הפלשטיני אינו דומה לסדר הגרמני, אינו שייך
ח. הכלים השלובים באנטישמיות, במיוחד מפעפע הרעל בין אומות אירופה, כאשר כל אומה מיישרת קו, בצבע המיוחד לה
ט. הצביעות והשת"פ הסמוי של "אומות העולם" - האירופים במיוחד
י. ההכחשה היהודית; על אוסלו ו"שטחים תמורת שלום" מיותר להכביר מילים, אך מצער במיוחד התפקיד המפוקפק שהיה לש"ס בנבלה זו
יא. הסמול הישראלי.
כמובן שאין 100% דמיון, אך דווקא שונות התנאים שמובילה לתבנית זהה - למרות זאת, היא המטרידה. לדוגמא, ברור שסמול לא דומה ליודנראט! שם הפך עם לאבק אדם וחלשי רוח נסחפו לבגידה. הסמול הישראלי אינו בוגד, הוא הרי היוזם. הוא מתמסר למרצחי פלשטין מתוך אהבת אמת ומקדיש את חייו לקעקוע ישראל לחיים, מתוך שנאת אמת. האסוציאציה קשה דווקא מכיון שתנאים הפוכים וסיבות מנוגדות, אך תוצאה זהה.
וזו בעצם הנקודה המטרידה: תאמר, אין מה להשוות: יש מדינה יהודית; יש צה"ל, יש טכנולוגיה, יש לווינים, יש עוצמה כלכלית וכד'. נכון. אך עובדה, שלמרות כל אלו, היהודי שותק מול הרצח הבלתי נפסק. שותק לא מחוסר אונים אלא מתוך הרגל להכחיש. כי אחרת אי אפשר להסביר את הידוע מול המשותק: ידוע למה חיים וגדלים "פליטי" בלטה. ידוע לשמה מפטמים אותם UNRWA והאיחוד האירופי ועירק. ידוע מה מתבשל שם בכל בית. אך הבית נשאר על תילו. הפצצה המתקתקת משמינה ואנו נכנסים ויוצאים וחוזר חלילה, ונזהרים לא להשמיד את הפצצה. ואיך נלין על סרוב בנות הברית, במלחמת העולם השניה, להפציץ את אושביץ ?
היש מרפא לשיתוק ולאסוציאצית השואה ? כן. וזה איתמר. גם לכך המילים קטנות מידי. אך כיום נראה שרק מופת איתמר - כל משפחה ומשפחה מחלוצי איתמר, ירפא את שיתוק המנהיגות ויסיר את אסוציאצית השואה. על ממשלת ישראל להעביר את חדר הישיבות שלה לאיתמר. על כל יהודי שרוח בו - לדרוש זאת ממנה.