"הפלשתינים לא סומכים על יכולתו של בלייר" מכריז הבי.בי.סי. "ארבעה פלשתינים מתו בגדה המערבית" מדווח רשת סי.אן.אן. "צה"ל הורס מבנה ששימש צלפים פלשתינים" מדווחים בחדשות של ערוץ 1 הממלכתי. התקשורת המודרנית מלאה בסיפורים על הפלשתינים, מצוקתם, בעיותיהם ומאבקיהם. נדמה כי כל היבטי חייהם נבחנו בצורה הכי מדוקדקת ופרטנית. רק שאלה אחת לא נשאלת: מי הם הפלשתינים? מי האנשים האלה הטוענים לבעלות על ארץ הקודש? מה ההיסטוריה שלהם? מנין באו? איך הגיעו לארץ לה הם קוראים פלשתין? כיום, כשגם נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש וגם ראש הממשלה אריאל שרון (בניגוד ישיר למצע עליו נבחר) יצאו בהצהרות בעד מדינה פלשתינית, יהיה זה מן התבונה לחפש מענה לשאלות אלו. ככלות הכל, יתכן שפלשתין מציאותית כמו דיסנילנד.
הרושם הכללי הניתן בתקשורת הוא שהפלשתינים חיים בארץ מאות, אם לא אלפי שנים. אבל מוזרה היא העובדה, שכאשר צריך להראות את היסטוריה של עם "עתיק" זה, רוב ערוצי התקשורת מתקשים להביא רקע מלפני תחילת המאה ה-20.
באתר האינטרנט של רשת התקשורת סי.אן.אן., שהקדישה אינספור שעות סיקור ל"מצוקה" של הפלשתינים, יש מדור מיוחד על הסכסוך במזרח התיכון הנקרא "המאבק לשלום". המדור כולל קטע בעל השם "ארצות במהלך התקופות", המבטיח לנו כי יביא סקירה מפורטת של האזור בעזרת מפות. למרבה הפליאה, המפות המובאות מתחילות בתאריך הקדום של 1917. אתר האינטרנט של רשת סי.בי.אס. כולל מדור עם רקע כללי הנקרא "המאבק לשלום במזרח התיכון". ההיסטוריה הכללית מתחילה ב- 1897 בלבד. הרקע הכללי המובא באתר של רשת אן.בי.סי. תחת הכותרת "חיפוש השלום", מתחיל רק בשנת 1916. מדור הרקע של הבי.בי.סי. מתחיל ב-1948.
אך ההוכחה הניצחת נמצאת באתר של הרשות הפלשתינית עצמה. האתר מלא במונחים כגון "הכיבוש הישראלי", "הפרות זכויות אדם של ישראל" וכדומה, אך בו בזמן בקושי מציע רקע כלשהו לגבי העם הפלשתיני. המאמר היחיד באתר בעל תוכן היסטורי נקרא "העם הפלשתיני ציוני דרך במאה ה-20", דבר המחזק את הטענה כי לפני 1900 העם הפלשתיני לא היה מושג קיים.
בזמן שהתקשורת המודרנית חסרה מידע על ההסטוריה של "העם הפלשתיני", לא כך הדבר ברישומים ההסטוריים. ספרים, דוגמת "שדה הקרב" של שמואל כץ ו-"מאז ומקידם" של ג'ואן פיטרס, כבר מזמן מפרטים את ההסטוריה באזור.
על סמך דיווחים של עשרות מבקרים בארץ, עד תחילת המאה העשרים ארץ ישראל הייתה כמעטריקה מתושבים תיאור הרחוק מאד מהקביעה כי הפלשתינים יושבים בארץ מאות, אם לא אלפישנים. אלפונס דה למרטין ביקר בארץ בשנת 1835 . בספרו, "זכרונות מהמזרח", הוא כותב: "מחוץ לשערי ירושלים לא ראינו נפש חיה, לא שמענו קולות אנוש...". תיאור זה מאושש על ידי הסופר האמריקני הנודע מרק טוויין, שביקר בארץ בשנת 1867. בספרו, "המטיילים התמימים" הוא כותב: "אין מילים לתאר את השיממון כאן, שאפילו הדמיון אינו יכול לאכלס בפאר של חיים ופעילות. הגענו בשלום לתבור... לא ראינו נפש חיה כל הדרך". גם הקונסול הבריטי בפלשתין דיווח ב-1857 כי, "הארץ ברובה ריקה מתושבים ולפיכך הצורך הכי דחוף הוא בתושבים".
למעשה, לפי מספרים רשמיים של מנהל האוכלוסין העותומני, שנערך ב-1882, בכל ארץ ישראל היו רק 141,000 מוסלמים, ערבים ולא ערבים כאחד. מספר זה זינק ל-650,000 ערבים בשנת 1922, עלייה של 450% במשך 40 שנה בלבד. עד 1938 היו בארץ מעל מליון ערבים, גידול של מעל 800% במשך 56 שנה בלבד. ריבוי האוכלוסין היה גבוה במיוחד באזורים המיושבים על ידי יהודים. מניין באו כל הערבים הללו?
הערבים מסבירים את ריבוי האוכלוסין בילודה טבעית. ב-1944 למשל, הם טענו כי הגידול הטבעי (מספר הנולדים פחות מספר הנפטרים) של הערבים בארץ ישראל היה המספר המדהים של 334 לכל 1,000. יחס זה הוא בערך פי שלוש היחס בלבנון ובסוריה באותה שנה, וכמעט פי ארבע היחס במצרים, הנחשבת בין בעלות היחס הגבוהות בעולם. לא הגיוני, בלשון המעטה. אך אם אין להסביר את הגידול המסיבי הזה בילודה טבעית, מניין באו כל הערבים הללו?
כל הנתונים מצביעים על המדינות הערביות השכנות לבנון, סוריה, מצרים וירדן. בשנת 1922 המושל הבריטי בסיני ציין כי ה"עלייה הבלתי חוקית נעשית לא רק מכיוון סיני, אך גם מעבר הירדן ומסוריה". דו"ח הופ-סימפסון שהוצא בתמיכת המנדט הבריטי ב- 1930 ציין כי "רשימות המובטלים מתמלאים על ידי מהגרים מעבר הירדן" וכי "העלייה הבלתי חוקית מסוריה ומהגבול הצפוני של פלשתין רצינית מאד". ואכן הערבים עצמם עדים לתופעה זו. למשל, מושל האזור הסורי של חורן, תאופיק ביי אל הוראני, הודה בשנת 1934 כי תוך חודשים ספורים למעלה מ-30,000 סורים מהחורן היגרו לארץ ישראל. גם ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל שם לב לתופעה. צ'רצ'יל, שהיה מעורב בשנים הראשונות של המנדט הבריטי בארץ, ציין ב-1939 כי "לא רק שאינם נרדפים, הערבים נדחפים לתוך הארץ ומתרבים".
היהודים אם כך, לא רק שלא דחקו החוצה את הערבים, אלא היו הסיבה להגירת הערבים לארץ מלכתחילה. התעשייה הציונית החדשה ופיתוח החקלאות ייצרו מקומות עבודה, כפי שהבנייה והתעשיות הישראליות מספקים את רוב הפרנסה של ערביי ישראל כיום. מלקולם מקדונלד, אחד מהכותבים המרכזיים של הספר הלבן הבריטי של 1939, שהגבילה את ההגירה היהודית לארץ, הודה (בהסתייגות), כי לולא הנוכחות היהודית, האוכלוסייה הערבית בארץ לא הייתה מגיעה להרבה יותר ממחצית גודלה. כיום, בעקבות ה"אינתיפאדה" האחרונה, כאשר ערביי השטחים מגיל 35 ומטה כבר לא מורשים להיכנס לתוך שטחי המדינה מלפני 1967, האבטלה זינקה מעלה ב-40% ורובם תלויים בחבילות סיוע אירופיות למחייתם.
אך לא רק הערבים שלפני קום המדינה שיקרו לגבי היותם ילידי הארץ. גם כיום, מסתבר כי הרבה בעלי מעמד גבוה מבין המכונים פלשתינים אינם ילידי הארץ. אדוארד סעיד, פרופסור לספרות מאוניברסיטה יוקרתית ותעמולן פלשתיני מרכזי, מזמן טען שגדל בירושלים. אך במאמר שפורסם בספטמבר 1999 בכתב העת "Commentary Magazine", ג'סטוס ריד וינר גילה כי סעיד גדל למעשה בקהיר, עובדה שסעיד נאלץ לאשר לאחר מכן. אך למה להתעסק בסעיד? ראש הרשות הפלשתינית בעצמו, שהכריז על עצמו "מנהיג העם הפלשתיני", יאסר עראפאת, תמיד טען כי נולד וגדל ב"פלשתין". למעשה, על סמך הביוגרף הרשמי שלו, ריצ'רד הרט, וכן על סמך הבי.בי.סי., עראפאת נולד בקהיר ב-24 לאוגוסט 1929, ושם גם גדל.
כדי לשמור על הרושם שהם ילידי הארץ מקדמת דנא, תעמולנים ערבים היו צריכים לשכתב את ההסטוריה. חלק גדול מהשכתוב הזה מצריך גיאוגרפיה חדשה. במשך אלפיים שנה האזור ההררי במרכז הארץ נודע בשם יהודה ושומרון, כפי שמעידה כל מפה של הארץ מימי הביניים. אך מאז שהאזור נכבש על ידי ירדן ב-1948, האזור קיבל את השם החדש, "הגדה המערבית". זה שם מוזר לאזור השוכן בעצם בחלק המזרחי של הארץ ויכול להיקרא 'מערבי' רק ביחס לירדן. עובדה זו לא מפריעה לרוב ערוצי התקשורת הסוקרים את האזור ואשר כולם קוראים לאזור בשמו הירדני החדש.
המונח "פלסטיני" בעצמו מעיד על עיוות מתוחכם של ההסטוריה. כדי להעיד על עצמם שהם עם מקומי, מתיישבים ערבים אימצו לעצמם שם של שבט כנעני עתיק, הפלשתים, שנכחדו לפני כמעט 3,000 שנה. הקשר בין שבט קדום זה ובין ערבים מודרניים הוא אפסי. אך מי מבדיל? בהעדר רישום היסטורי כלשהו, אפשר להבין למה יאסר עראפאת טוען כי ישו, נגר יהודי מהגליל, היה בעצם פלשתיני. בכל שנה בחג המולד, עראפאת נוסע לבית לחם ומספר למאמינים כי ישו היה בעצם, "הפלסטיני הראשון".
למרות העדות ההיסטורית, התקשורת הצליחה לשתול את הרעיון שקיים עם פלשתיני. אין להתפלא אם כך, כי בסקר שנערך לאחרונה בקרב אזרחים צרפתיים מראה כי רובם מאמינים בטעות כי לפני הקמת מדינת ישראל התקיימה במקומה מדינה פלשתינית עצמאית. למעשה, אף פעם לא הייתה מדינה פלשתינית עצמאית באזור הגיאוגרפי אותו הפלשתינים מכנים פלשתין. ובנוסף, אף פעם אחת בהיסטוריה האנושית לא הייתה מדינה בשם פלשתין. המדינה העצמאית האחרונה שהתקיימה באזור, לפני הקמת מדינת ישראל ב-1948, הייתה מדינת יהודה העתיקה, שהתקיימה לפני אלפיים שנה.
אם הפלשתינים הם מיתוס, אזי השאלה המרכזית היא "למה"? למה להמציא עם? התשובה היא, שהמיתוס על העם הפלשתיני משמש כצידוק לכיבוש הערבי על ארץ ישראל. לערבים ישנם 21 מדינות ריבוניות משלהם (יותר מלכל אומה אחרת בעולם), והם שולטים על שטחי אדמה הגדולים פי 800 משטחה של ארץ ישראל, אך מסתבר שאין הם מסתפקים בכך. לכן הם מרגישים צורך לגזול מהיהודים את מדינתם האחת והיחידה, אחת המדינות הקטנות בעולם. לרוע המזל, יותר מדי אנשים שאינם מכירים את ההסטוריה של האזור, לרבות חלק ניכר מהתקשורת העולמית, שמחים לעזור להם בכך.
לרוע המזל אפילו ילדים ישראליים אינם מחוסנים מפני המיתוס הזה. בספרי היסטוריה, דוגמת הספר של אייל נווה, ההיסטוריה של המאה ה-20, מוחדרת לתלמידי תיכון (כולל תלמידים דתיים ואפילו תלמידים הגרים ביש"ע) האמונה בממשות העם הפלשתיני המיתולוגי.
למרבה הצער, גם התקשורת הפרו-ישראלית, המושפעים על ידי עמיתיהם השמאלנים, משתמשים בשם הדמיוני "פלשתיני" בדיווחיהם. זה כמו לומר, "אנשים אלו חסרי זכות למדינה הם בעלי זכות למדינה ". לכן חובה עלינו למצוא מונח המגדיר בצורה נכונה את הטבע האמיתי של המתיישבים הערבים בארץ ישראל. אלטרנטיבות אפשריות למונח פלסטיני יכולות להיות "ערביי יש"ע" או "ערביי השטחים".
מעניין לראות כי התורה עצמה מתייחסת לעימות בין ישראל לבין עם דמיוני: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם" (דברים ל"ב, כ"א).
במחשבה שניה, אולי זה לא הוגן להשוות את העם הפלשתיני לדיסנילנד. דיסנילנד, הרי, אכן קיימת.
================================