מצד אחד אנחנו בשום אופן לא רוצים לספח לישראל שניים וחצי מיליון פלשתינים ולתת להם אזרחות וזכות הצבעה, מצד שני אנחנו בשום אופן לא רוצים מדינת אפרטהייד שבה שליש מהאוכלוסיה הם אנשים חסרי זכויות אזרח, ומצד שלישי אין פה מספיק מקום לשתי מדינות. לדילמה הזאת (או בעצם לטרי-למה הזאת) אין שום פתרון. זה שח מאט.
מי שרוצה יכול להוסיף עוד סימטה ללא מוצא: מהצד הרביעי אנחנו בשום אופן לא יכולים לטרנספר אותם מפה. כיוון שכל אחת מארבע הסימטאות האלה מסתיימת בקיר אטום, הרי דווקא האנשים הטובים, בעלי הגישה החיובית לחיים, מנסים למכור לנו ולעצמם שאסור להתייאש, ואם נדפוק את הראש בקיר מספיק חזק, הקיר יישבר.
ראש בקיר אל"ף אומר שכמו שאפשר היה לסחוב 35 שנה בלי לסגת ובלי לספח, כך אפשר יהיה למשוך עוד 30 שנה. אולי זה נכון, אבל רק בתנאי שהמצב מוגדר כזמני. ברגע שמדינת ישראל תכריז שזה המצב הקבוע וכך היא רוצה שיישאר, בו ברגע היא מפסיקה להיות מדינה דמוקרטית, ופירוש הדבר קרע מוחלט - עד כדי התפרקות - עם המחצית השמאלית שלה, ועם העולם. העולם לא ויתר בעניין הזה, לא לרודזיה ולא לדרום אפריקה ולא ליוגוסלביה. הוא הכניע אותן בכוח. לנו הוא מניח להמשיך, רק בגלל שאנחנו מגדירים את נוכחותנו ביהודה ושומרון כזמנית עד שיימצא פתרון.
ראש בקיר בי"ת אומר שאם רק נדבר על טרנספר בגלוי ובהתמדה, הוא יהפוך להיות אפשרי, ועובדה, דברים כאלה התרחשו במאה ה-20. זה נכון, אבל זה קרה בתנאים של קטסטרופה עולמית ענקית, שבה מיליוני בני אדם נהרגו, ועשרות מיליונים איבדו את בתיהם, ולא היתה טלוויזיה בעולם. בתנאים אחרים זה לא אפשרי, גם לא בתנאי מלחמה כוללת, כדוגמת מלחמת השחרור.
וראש בקיר גימ"ל אומר שאם רק נדבר יפה, יימצא פתאום מקום לעוד מדינה בין הים והירדן. זו ההצעה המופרכת מכולן. היום קוראים לזה מורשת רבין, אבל רבין היה נעלב מאוד אם היו אומרים את זה בחייו. שלושים שנה הסבירו כל דוברינו לכל העולם שהדבר הוא בלתי אפשרי. רבין עמד על זה בתוקף בארץ ובעולם, והחזיק בדעה הזאת עד יומו האחרון. והמסביר המשכנע והרהוט מכולם היה שמעון פרס. גם אחרי אוסלו, כאשר בני בגין האשים אותו בכך שהוא מוביל להקמתה של מדינה פלשתינית, פרס דפק באגרופו על דוכן הנואמים בכנסת, בזעם ובעלבון, וחזר ארבע או חמש פעמים בגרון ניחר על ההבטחה: לא תהיה מדינה פלשתינית! לא תהיה מדינה פלשתינית! הזעם והעלבון היו אמיתיים. מדינה פלשתינית בשטח הקטנטן שבין הים והירדן הוא רעיון עיוועים של מיואשים שדופקים את הראש בקיר עד שהראש יישבר.
אין מספיק מקום. אין מספיק קרקע, אין מספיק מים, אין מספיק שמיים, אין מספיק חוף. ואם באוסלו עוד אפשר היה להסחף אחרי חלומות של שוטים, הרי עכשיו אנחנו כבר יודעים, כבר ניסינו. זו תהיה מדינת אוייב חמישה-שישה קילומטר מנמל התעופה המרכזי (והיחיד למעשה) של ישראל. זו תהיה מדינה רעבה ועניה, שמטפחת בכלים ממלכתיים וללא הרף את חלומם של תושביה, לחזור לבתיהם שמעבר לגבול, ולחסל את המדינה היהודית. היא תהפוך אותו לחלום לאומי עטור תזמורות וחצוצרות, מונחל לדורות הבאים בתוכניות הלימודים ומשודר ללא הרף בטלוויזיה. זו תהיה מדינת טרור ומרכז הסתה מוסלמי עולמי.
המדינה הפלשתינית תמרר את חיינו במידה כזו, ובהיקפים כאלה, שנתגעגע לימים של המחבלים המתאבדים פעמיים בשבוע, ולא תהיה לנו שום דרך יעילה להלחם בטרור המאורגן הזה, כי מצבנו הבינלאומי במלחמה נגדה, יהיה רע לאין ערוך ממצבנו הבינלאומי היום מול הרשות הפלשתינית, כשם שמצבנו היום רע לאין ערוך ממה שהיה מצבנו הבינלאומי באינתיפדה הראשונה, בעומדנו מול ילדים זורקי אבנים.
רוב האנשים שמדברים על זה בעולם, לא מודעים לממדים האמיתיים של השטח. במרבית הגלובוסים ומפות העולם, שם המדינה שלנו כתוב על הים, כי בשטח אין מקום לשש אותיות. במונחי מדינות מודרניות, השטח הוא כל כך קטן, שזה פשוט מצחיק לחשוב להקים עליו שתי מדינות. אלה דברים אלמנטריים, שכל ילד יודע אותם, אבל תסמונת הראש בקיר ממציאה להם כל מיני תירוצים מגוחכים. רק שנוכל לרמות את עצמנו ולהמשיך לדפוק את הראש. כי אחרת מה נעשה, הרי זה שח מאט.
בתוך לוח השחמט, זה באמת מאט. צריך לצאת מהלוח ולחשוב במונחים ובכלים שלא נמצאים עליו, וזה עניין למאמר אחר. עד שנגיע אליו, כדאי לשמור על הראש. הוא לא ישבור את הקיר.
=====================================
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מי שרוצה יכול להוסיף עוד סימטה ללא מוצא: מהצד הרביעי אנחנו בשום אופן לא יכולים לטרנספר אותם מפה. כיוון שכל אחת מארבע הסימטאות האלה מסתיימת בקיר אטום, הרי דווקא האנשים הטובים, בעלי הגישה החיובית לחיים, מנסים למכור לנו ולעצמם שאסור להתייאש, ואם נדפוק את הראש בקיר מספיק חזק, הקיר יישבר.
ראש בקיר אל"ף אומר שכמו שאפשר היה לסחוב 35 שנה בלי לסגת ובלי לספח, כך אפשר יהיה למשוך עוד 30 שנה. אולי זה נכון, אבל רק בתנאי שהמצב מוגדר כזמני. ברגע שמדינת ישראל תכריז שזה המצב הקבוע וכך היא רוצה שיישאר, בו ברגע היא מפסיקה להיות מדינה דמוקרטית, ופירוש הדבר קרע מוחלט - עד כדי התפרקות - עם המחצית השמאלית שלה, ועם העולם. העולם לא ויתר בעניין הזה, לא לרודזיה ולא לדרום אפריקה ולא ליוגוסלביה. הוא הכניע אותן בכוח. לנו הוא מניח להמשיך, רק בגלל שאנחנו מגדירים את נוכחותנו ביהודה ושומרון כזמנית עד שיימצא פתרון.
ראש בקיר בי"ת אומר שאם רק נדבר על טרנספר בגלוי ובהתמדה, הוא יהפוך להיות אפשרי, ועובדה, דברים כאלה התרחשו במאה ה-20. זה נכון, אבל זה קרה בתנאים של קטסטרופה עולמית ענקית, שבה מיליוני בני אדם נהרגו, ועשרות מיליונים איבדו את בתיהם, ולא היתה טלוויזיה בעולם. בתנאים אחרים זה לא אפשרי, גם לא בתנאי מלחמה כוללת, כדוגמת מלחמת השחרור.
וראש בקיר גימ"ל אומר שאם רק נדבר יפה, יימצא פתאום מקום לעוד מדינה בין הים והירדן. זו ההצעה המופרכת מכולן. היום קוראים לזה מורשת רבין, אבל רבין היה נעלב מאוד אם היו אומרים את זה בחייו. שלושים שנה הסבירו כל דוברינו לכל העולם שהדבר הוא בלתי אפשרי. רבין עמד על זה בתוקף בארץ ובעולם, והחזיק בדעה הזאת עד יומו האחרון. והמסביר המשכנע והרהוט מכולם היה שמעון פרס. גם אחרי אוסלו, כאשר בני בגין האשים אותו בכך שהוא מוביל להקמתה של מדינה פלשתינית, פרס דפק באגרופו על דוכן הנואמים בכנסת, בזעם ובעלבון, וחזר ארבע או חמש פעמים בגרון ניחר על ההבטחה: לא תהיה מדינה פלשתינית! לא תהיה מדינה פלשתינית! הזעם והעלבון היו אמיתיים. מדינה פלשתינית בשטח הקטנטן שבין הים והירדן הוא רעיון עיוועים של מיואשים שדופקים את הראש בקיר עד שהראש יישבר.
אין מספיק מקום. אין מספיק קרקע, אין מספיק מים, אין מספיק שמיים, אין מספיק חוף. ואם באוסלו עוד אפשר היה להסחף אחרי חלומות של שוטים, הרי עכשיו אנחנו כבר יודעים, כבר ניסינו. זו תהיה מדינת אוייב חמישה-שישה קילומטר מנמל התעופה המרכזי (והיחיד למעשה) של ישראל. זו תהיה מדינה רעבה ועניה, שמטפחת בכלים ממלכתיים וללא הרף את חלומם של תושביה, לחזור לבתיהם שמעבר לגבול, ולחסל את המדינה היהודית. היא תהפוך אותו לחלום לאומי עטור תזמורות וחצוצרות, מונחל לדורות הבאים בתוכניות הלימודים ומשודר ללא הרף בטלוויזיה. זו תהיה מדינת טרור ומרכז הסתה מוסלמי עולמי.
המדינה הפלשתינית תמרר את חיינו במידה כזו, ובהיקפים כאלה, שנתגעגע לימים של המחבלים המתאבדים פעמיים בשבוע, ולא תהיה לנו שום דרך יעילה להלחם בטרור המאורגן הזה, כי מצבנו הבינלאומי במלחמה נגדה, יהיה רע לאין ערוך ממצבנו הבינלאומי היום מול הרשות הפלשתינית, כשם שמצבנו היום רע לאין ערוך ממה שהיה מצבנו הבינלאומי באינתיפדה הראשונה, בעומדנו מול ילדים זורקי אבנים.
רוב האנשים שמדברים על זה בעולם, לא מודעים לממדים האמיתיים של השטח. במרבית הגלובוסים ומפות העולם, שם המדינה שלנו כתוב על הים, כי בשטח אין מקום לשש אותיות. במונחי מדינות מודרניות, השטח הוא כל כך קטן, שזה פשוט מצחיק לחשוב להקים עליו שתי מדינות. אלה דברים אלמנטריים, שכל ילד יודע אותם, אבל תסמונת הראש בקיר ממציאה להם כל מיני תירוצים מגוחכים. רק שנוכל לרמות את עצמנו ולהמשיך לדפוק את הראש. כי אחרת מה נעשה, הרי זה שח מאט.
בתוך לוח השחמט, זה באמת מאט. צריך לצאת מהלוח ולחשוב במונחים ובכלים שלא נמצאים עליו, וזה עניין למאמר אחר. עד שנגיע אליו, כדאי לשמור על הראש. הוא לא ישבור את הקיר.
=====================================
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".