נושא המנהיגות מופיע פעמים רבות בתורה, ומנהיגות אינה רק מה שאדם מנהיג את האחרים, אלא מנהיגות נבחנת בעיקר כיצד האדם מנהיג את עצמו. בתורה פוגשים אנו מנהיגות שהצליחה ומנהיגות שנכשלה, החל מהאדם הראשון שנכשל לא רק במה "שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה" כלשונו של הראי"ה קוק (מוסר הקודש קמ), אלא בעיקר כשלא ידע ליטול אחריות אישית והטיל את האשמה על אשתו באומרו: "האשה אשר נתתה עמדי".

אחריו, בנו קין שהתכחש לאשמתו ואמר: "השומר אחי אנוכי?!" גם בבית יעקב מוצאים אנו מנהיגות שנכשלה. ראובן האומר לאחיו על יוסף: "לא נכנו נפש", אך אינו מתייצב עם מלוא האמת הפנימית שלו ונאבק עליה, אלא מתחכם ואומר דבר אחר: "השליכו אותו אל הבור", שימצא חן בעיני האחים, כשכוונתו האמיתית היא: "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". ורק כאשר הוא מזהה אצל אחיו חרטה על מעשיהם באומרם "אשמים אנחנו", רק אז הוא מקבל אומץ ומטיח בפניהם: "הלוא אמרתי אליכם". ראובן גם מתחמק מלסכן את עצמו, ולכן כשהוא רוצה לשכנע את אביו שישלח אותם למצרים עם בנימין אין הוא מקריב את עצמו אלא אומר: "את שני בני תמית".

הפוך ממנו היה אחיו יהודה (ועל כן זכה למלכות למרות שלא היה בכור) כשתמר כלתו אומרת לו: "הכר נא" הוא מודה ואומר: "צדקה ממני". וכשהוא מנסה לשכנע את אביו, אין הוא מקריב את האחרים אלא אומר "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" – יהודה הראה דוגמא של נטילת אחריות. הלקח מהדוגמאות הנ"ל הוא שמרכיב חשוב בהנהגה הוא אישיותו של המנהיג. ולכן כשהחליט משה רבנו שלא יוכל לשאת לבדו את משא העם וביקש שותפים להנהגתו, הציע לעם ישראל ("הבו לכם" – אין הבו אלא לשון עצה – מדרש הגדול) שיבחרו מתוכם לא רק אנשים חכמים ונבונים, אלא הוסיף, שיהיו "ידועים לשבטיכם" – "שאתם מכירים אותם שהרי גדלתם ביניהם" (מדרש הגדול), וכמו שפירש הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב ה"ז): "וידועים לשבטיכם – אלו שרוח הבריות נוחה מהם". ומסביר הרמב"ם: "ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה, וחברתם טובה ודיבורם ומשאם בנחת עם הבריות".

השפיטה היא אחת מדרכי ההנהגה והיא משמשת לה דוגמא. מהשופט נדרשות עוד חמש תכונות: "ענווה, יראה, שנאת הממון, אהבת האמת ובעלי שם טוב". ואם ניישם בחיי החברה שלנו את הדרישות הללו במערכת המשפטית, נצטרך לחולל מהפכה בשיטת מינוי שופטים או דיינים, שלא רק שליטה בספר החוקים וצבירת ניסיון מעשי בעריכת הדין, הם הכישורים היחידים הנדרשים מהבא לשבת על כס המשפט, אלא חייבים לעמוד גם על טיבו של האיש החורץ גורלות.

ולכן ההקפדה צריכה להתחיל כבר בוועדת מינוי השופטים או הדיינים, כמו שאמרו במדרש (ספרי דברים טז): "לא תכיר פנים – זה מינוי הדיינים. לא תטה משפט – שלא תאמר איש פלוני נאה, איש פלוני קרובי", ועד היכן הדברים יכולים להגיע אמרו בגמרא (שבת קלט א): "שבר ה' מטה רשעים - אלו הדיינים שנעשו מקל לחזניהם. שבט מושלים – אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדיינין" ופרש"י (שם): "שבט מושלים – מקל אגרופין של מושלים, היינו דיינים רשעים שתלמידי חכמים שבמשפחותם להם למקל ולאגרוף, שעל ידיהם היו מעמידין אותן ומחפין עליהן ועושין סניגורין לדבריהם".

ואם כך מהי השיטה שמבטיחה את בחירת הטובים ביותר? כך לימדונו חז"ל: "אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקים, כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו – עושים אותו דיין בעירו, ומשם מעלים אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלים אותו לפתח העזרה, ומשם מעלים אותו לבית דין הגדול" (רמב"ם שם ה"ח ע"פ סנהדרין פח ב). שיטה הקיימת שבה התלמיד חכם נדרש לבוא ולהיבחן ולהוכיח את ידיעותיו, ובמקביל להפעיל קשרים ולחצים כדי לזכות במנוי, היא שיטה המתאימה לחברה קרייריסטית ותחרותית שאינה הולמת תלמיד חכם צנוע הבורח מן הכבוד. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – רק הנהגה המשלבת את המשפט עם הצדקה, היא שתביא את הגאולה.

=======================================