בפתח נאומו הגדול בערוב ימיו, סוקר משה את תולדות המסע הארוך ורב התלאות במדבר סיני, בדרך בואכה ארץ ישראל. מטבע הדברים כוללת סקירה זו את פרשת המרגלים שבעטיה נגזר על דור יוצאי מצריים למות במדבר. ולא נפקד אף מקומה של פרשת "המעפילים" שהסתיימה בכשלון צורב וסתמה את הגולל על נסיונו של אותו הדור חעחות בחופזה ארצה.
אך מה מקומה של פרשת מינוי השופטים ה"נדחקת" כביכול ללא סיבה לפני תחילת המסע הגדול לארץ ישראל בוחר משה לתעד דווקא פרשה זו כ"צידה לדרך", ואף לפתוח אותה תוך ציון בהדגשה יתרה: "ואמר אליכם בעת ההיא לאמור: לא אוכל לבדי שאת אתכם " (דברים א'. ט')
על פי פשוטו של מקרא, נראה שלפנינו עוד דברי תוכחה, המאפיינים את נאומו של משה, כפירוש רש"י בעקבות המדרש. אדרבה: נראים הדברים שמשה מציב לפני העם ביוזמתו שלו משימה נכבדה, ההופכת להיות חיונית ודחופה דווקא "בעת ההיא", לאחר קריאת הכוון ממרומים: " בואו ורשו את הארץ!" א'. ח')
הקשר בין מינוי השופטים לירושת הארץ, נותן לפרשו משתי נקודות מבט:
האחת פשוטה ומעשית: כל עוד מרוכזים בני ישראל במחנה אחד למרגלות הר סיני, יכול משה לשפטם לבדו, גם אם כבדה המשימה, ועליו לשבת במשפט "מן הבוקר ועד הערב" (שמות י"ח. י"ג). אבל משעה שיכנסו ישראל לארץ ויתפרסו בכל מרחביה, תהפוך משימה זו לבלתי אפשרית לחלוטין, ויש למנות שופטים לכל איזור ושבט, גם אם תפגע "איכות השפיטה" כתוצאה מהאצלת הסמכויות, מ"בית המשפט העליון" של משה לבתי המשפט האזוריים בכל אתר.
אך מעבר לשיקול הפרקטי הנכון כשלעצמו, מסתתר טעם עקרוני ומהותי יותר: משה מבקש להבהיר לישראל, כי ירישת הארץ לדורי דורות חייבים להיות מושתתת על אדני משפט וצדק ובלעדיהם יתמוטט כל הבנין הלאומי, והגלות תארוב בפתח. דברים אלה מפורשים בחדות יתר בפרשת שופטים: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אל-היך נותן לך".
לא די "לעשות סדר"
תפקידו של המשפט בישראל לאור פסוקים אלה אינו מתמצה בסידור החברתי הנחוץ לקיומה של מסגרת חברתית ומדינית "שאלמלא מוראה של מלכות (ומשפט) איש את רעהו חיים בלעו". אילו היה זה תפקידה הבלעדי של המערכת המשפטית. לא היה מקום להדגשה החוזרת ונשנית: צדק צדק תרדוף", וניתן היה להסתפק התקנות ציבוריות ובהכרעות משפטיות סבירות המשיבות את הסדר על כנו.
יתירה מכך: במקרים בהם היה צורך להעלים עין או "לעגל פינות" למען אינטרסים ציבוריים של המדינה, ראשיה, שריה ויועציה, היה מקום להתחשב ב"טובת הציבור" ולא לרדוף צדק בכזו "קנאות דתית". אבל שופטי ישראל נתבעים בפרשתנו לנהוג עפ"י נורמות אחרות לגמרי: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעו ולא תגורו מפני איש, כי המשפט לא-לוהים הוא!" (א', ט"ז-י"ז)
הבה נשים לב לכמה עקרונות יסוד העולים מפסוקים אלה:
יעודה של המערכת המשפטית בישראל: "ושפטתם צדק". היינו לחתור לשפיטה ישרה וצודקת שלבו של השופט שלם עמה. על נקודה זו עמד ריש לקיש במסכת סנהדרין (ז' ע"ב) ואמר: " 'ושפטתם צדק' צדק הדין ואחר כך חתכהו", ובעקבותיו פסק הרמב"ם הלכה ךמעשה כי חובת השופט להיות "מצדיק הדין בלבו ואחר כך חותכו (הל' סנהדרין כ, ט).
להנחיה זו נודעת משמעות מכרעת במשפט העברי (שאינו "פורמליסטי" כלל ועיקר כפי שנדמה למזלזלים בו מתוך בורות ויוהרה ) והדבר בא לידי ביטוי חריף ביחס לדין המכונה בהלכה "דין מרומה":
"ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: אחתכנו, ויהיה הקולר תלוי בצווארי העדים, תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. כיצד יעשה: ידרוש ויחקור הרבה ואם נראה לו לפי דעתו שאין בו כל רמאות, חותך הדין עפ"י העדים. אבל אם לבו נוקפו שיש בו רמאות או שיש שם דברים אחרים מסותרים שאינם רוצים לגלותם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה, וידיננו מי שלבו שלם בדבר. והרי הדברים מסורים ללב. והכתוב אומר: 'כי המשפט לא-לוהים הוא' " (רמב"ם, הל' סנהדרין כ"ד, ג). צאו וראו כמה יושר, כמה אומץ וכמה ענווה נדרשים כדי לעמוד באיכות שפיטה מעין זו, וכמה ראוי לו ל"משפט החילוני" בן ימינו ללמוד ממנה
"לא תגורו"
אומץ הלב הנתבע מן השופט, מצויין בהדגשה בפרשתנו: "ולא תגורו מפני איש", ומשמעותו הפשוטה הינה, שלא יחשוש השופט לפסוק דין ויאמר בלבו: "איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי, שמא יקצץ בנטיעותי" (רמב"ם, סנהדרין כ"ב, א). ברם, לאור דברינו עד כה, ניתן לראות בצו זה התמודדות עם גישות "אידיאולוגיות" המצדיקות חששות ופחדים, בעיקר בתחום המשפט הציבורי מתוך שלל הדוגמאות אציין על קצה המזלג שלוש דוגמאות:
א. התחמקותה המבישה של המערכת המשפטית מלדון במעשה אונס של שגריר זר, מחשש לתקרית דיפלומטית.
ב. הדחייה הממושכת והבלתי נסבלת במשפטו של סוכן השב"כ אבישי רביב, המסובך עד צוואר ברצח רה"מ יצחק רבין.
ג. ההימנעות מהכרעה ברורה בדבר היתר תפילה בהר הבית, מתוך חרדה מפני אלימות ערבית פרועה.
אם אכן היה כל יעודו של המשפט "לעשות סדר", היה מקום לשיקולים מעין אלה, אבל משפט שכל יעודו לדון דין אמת ולעשות צדק, חייב לשוות לנגד עיניו גם במישור הציבורי את הכלל הגדול: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לא-לוהים הוא". אפשר שבדרך זו יאיר באור חדש סיומו של הפסוק:
"כי המשפט לא-לוהים הוא".
אין בביטוי זה רק נמוק פשטני האומר כביכול לשופט: אל תפחד ואל תחשוש שמא תיפגע, חזקה על הקב"ה שיעזור לך וישמרך מכל רע שהרי "שלוחי מצוה אינם ניזוקים" הן זאת עלינו לדעת כי כלל זה אינו תקף בכל מקרה, ובמקום בו שכיח ההיזק, גם שלוחי מצווה צריכים להזהר ולא להסתכן (פסחים ח' ע"ב).
הקביעה: "כי המשפט לא-לוהים הוא" לא באה לרצות את השופט אלא להגדיר את מעמדו ותפקידו, והיא פונה אליו וקוראת באזניו: אתה השופט אינך רק נציגה של החברה, ותפקידך אינו רק לעשות סדר תוך התחשבות בנסיבות וצורך לעיתים "לעגל פינות".
אתה השפוט הנך בראש ובראשונה שלוחו של מקום, "כי המשפט לא-לוהים הוא!, ותפקידך לגלות עלי אדמות את מידותיו של ריבון העולמים, התובע מבני אדם ללכת בדרכיו ולהנהיג את העולם בצדק ואמת.
"כי לא לאדם תשפטו"
יסוד זה מפורש בדברי המלך יהושפט, המעמיד את מערכת המשפט על תילה, ובדבריו לשופטים הממונים על ידו בכל ערי יהודה הוא מזהיר: "ראו מה אתם עושים. כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט. ועתה יהי פחד ה' עליכם. שמרו ועשו, כי אין עם ה' א-לוהינו עוולה ומשא פנים ומקח שוחד" (דברי הימים י"ט, ו-ז). ואכן יפה עד מאוד פירש הרמב"ן את הנימוק בפרשתנו "כי המשפט לא-לוהים הוא", לאור דברי המלך יהושפט וכה דבריו: " כי לא-לוהים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו, ונתן אתכם במקומו. ואם תגורו ותעשו חמס, הנה חטאתם לה', כי מעלתם בשליחותו".
כיסופים לקריה נאמנה
כמה עוצמה יש בדברים אלה של הרמב"ן, המאירים כאור יקרות את דמות המשפט בישראל, וכמה מעוררים הם הכיסופים להשבת עטרה ליושנה ולהגשמת התפילה "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה". תפילה זו שאנו נושאים מידי יום ביומו, מקורה בנבואת ישעיה, בה נפטיר בשבת זו, "שבת חזון". ובחזון ישעיה שראשיתו זעם וסופו נחמה נחתום בלב הומה ובציפיה עמוקה: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
===================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
אך מה מקומה של פרשת מינוי השופטים ה"נדחקת" כביכול ללא סיבה לפני תחילת המסע הגדול לארץ ישראל בוחר משה לתעד דווקא פרשה זו כ"צידה לדרך", ואף לפתוח אותה תוך ציון בהדגשה יתרה: "ואמר אליכם בעת ההיא לאמור: לא אוכל לבדי שאת אתכם " (דברים א'. ט')
על פי פשוטו של מקרא, נראה שלפנינו עוד דברי תוכחה, המאפיינים את נאומו של משה, כפירוש רש"י בעקבות המדרש. אדרבה: נראים הדברים שמשה מציב לפני העם ביוזמתו שלו משימה נכבדה, ההופכת להיות חיונית ודחופה דווקא "בעת ההיא", לאחר קריאת הכוון ממרומים: " בואו ורשו את הארץ!" א'. ח')
הקשר בין מינוי השופטים לירושת הארץ, נותן לפרשו משתי נקודות מבט:
האחת פשוטה ומעשית: כל עוד מרוכזים בני ישראל במחנה אחד למרגלות הר סיני, יכול משה לשפטם לבדו, גם אם כבדה המשימה, ועליו לשבת במשפט "מן הבוקר ועד הערב" (שמות י"ח. י"ג). אבל משעה שיכנסו ישראל לארץ ויתפרסו בכל מרחביה, תהפוך משימה זו לבלתי אפשרית לחלוטין, ויש למנות שופטים לכל איזור ושבט, גם אם תפגע "איכות השפיטה" כתוצאה מהאצלת הסמכויות, מ"בית המשפט העליון" של משה לבתי המשפט האזוריים בכל אתר.
אך מעבר לשיקול הפרקטי הנכון כשלעצמו, מסתתר טעם עקרוני ומהותי יותר: משה מבקש להבהיר לישראל, כי ירישת הארץ לדורי דורות חייבים להיות מושתתת על אדני משפט וצדק ובלעדיהם יתמוטט כל הבנין הלאומי, והגלות תארוב בפתח. דברים אלה מפורשים בחדות יתר בפרשת שופטים: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אל-היך נותן לך".
לא די "לעשות סדר"
תפקידו של המשפט בישראל לאור פסוקים אלה אינו מתמצה בסידור החברתי הנחוץ לקיומה של מסגרת חברתית ומדינית "שאלמלא מוראה של מלכות (ומשפט) איש את רעהו חיים בלעו". אילו היה זה תפקידה הבלעדי של המערכת המשפטית. לא היה מקום להדגשה החוזרת ונשנית: צדק צדק תרדוף", וניתן היה להסתפק התקנות ציבוריות ובהכרעות משפטיות סבירות המשיבות את הסדר על כנו.
יתירה מכך: במקרים בהם היה צורך להעלים עין או "לעגל פינות" למען אינטרסים ציבוריים של המדינה, ראשיה, שריה ויועציה, היה מקום להתחשב ב"טובת הציבור" ולא לרדוף צדק בכזו "קנאות דתית". אבל שופטי ישראל נתבעים בפרשתנו לנהוג עפ"י נורמות אחרות לגמרי: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעו ולא תגורו מפני איש, כי המשפט לא-לוהים הוא!" (א', ט"ז-י"ז)
הבה נשים לב לכמה עקרונות יסוד העולים מפסוקים אלה:
יעודה של המערכת המשפטית בישראל: "ושפטתם צדק". היינו לחתור לשפיטה ישרה וצודקת שלבו של השופט שלם עמה. על נקודה זו עמד ריש לקיש במסכת סנהדרין (ז' ע"ב) ואמר: " 'ושפטתם צדק' צדק הדין ואחר כך חתכהו", ובעקבותיו פסק הרמב"ם הלכה ךמעשה כי חובת השופט להיות "מצדיק הדין בלבו ואחר כך חותכו (הל' סנהדרין כ, ט).
להנחיה זו נודעת משמעות מכרעת במשפט העברי (שאינו "פורמליסטי" כלל ועיקר כפי שנדמה למזלזלים בו מתוך בורות ויוהרה ) והדבר בא לידי ביטוי חריף ביחס לדין המכונה בהלכה "דין מרומה":
"ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: אחתכנו, ויהיה הקולר תלוי בצווארי העדים, תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. כיצד יעשה: ידרוש ויחקור הרבה ואם נראה לו לפי דעתו שאין בו כל רמאות, חותך הדין עפ"י העדים. אבל אם לבו נוקפו שיש בו רמאות או שיש שם דברים אחרים מסותרים שאינם רוצים לגלותם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה, וידיננו מי שלבו שלם בדבר. והרי הדברים מסורים ללב. והכתוב אומר: 'כי המשפט לא-לוהים הוא' " (רמב"ם, הל' סנהדרין כ"ד, ג). צאו וראו כמה יושר, כמה אומץ וכמה ענווה נדרשים כדי לעמוד באיכות שפיטה מעין זו, וכמה ראוי לו ל"משפט החילוני" בן ימינו ללמוד ממנה
"לא תגורו"
אומץ הלב הנתבע מן השופט, מצויין בהדגשה בפרשתנו: "ולא תגורו מפני איש", ומשמעותו הפשוטה הינה, שלא יחשוש השופט לפסוק דין ויאמר בלבו: "איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי, שמא יקצץ בנטיעותי" (רמב"ם, סנהדרין כ"ב, א). ברם, לאור דברינו עד כה, ניתן לראות בצו זה התמודדות עם גישות "אידיאולוגיות" המצדיקות חששות ופחדים, בעיקר בתחום המשפט הציבורי מתוך שלל הדוגמאות אציין על קצה המזלג שלוש דוגמאות:
א. התחמקותה המבישה של המערכת המשפטית מלדון במעשה אונס של שגריר זר, מחשש לתקרית דיפלומטית.
ב. הדחייה הממושכת והבלתי נסבלת במשפטו של סוכן השב"כ אבישי רביב, המסובך עד צוואר ברצח רה"מ יצחק רבין.
ג. ההימנעות מהכרעה ברורה בדבר היתר תפילה בהר הבית, מתוך חרדה מפני אלימות ערבית פרועה.
אם אכן היה כל יעודו של המשפט "לעשות סדר", היה מקום לשיקולים מעין אלה, אבל משפט שכל יעודו לדון דין אמת ולעשות צדק, חייב לשוות לנגד עיניו גם במישור הציבורי את הכלל הגדול: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לא-לוהים הוא". אפשר שבדרך זו יאיר באור חדש סיומו של הפסוק:
"כי המשפט לא-לוהים הוא".
אין בביטוי זה רק נמוק פשטני האומר כביכול לשופט: אל תפחד ואל תחשוש שמא תיפגע, חזקה על הקב"ה שיעזור לך וישמרך מכל רע שהרי "שלוחי מצוה אינם ניזוקים" הן זאת עלינו לדעת כי כלל זה אינו תקף בכל מקרה, ובמקום בו שכיח ההיזק, גם שלוחי מצווה צריכים להזהר ולא להסתכן (פסחים ח' ע"ב).
הקביעה: "כי המשפט לא-לוהים הוא" לא באה לרצות את השופט אלא להגדיר את מעמדו ותפקידו, והיא פונה אליו וקוראת באזניו: אתה השופט אינך רק נציגה של החברה, ותפקידך אינו רק לעשות סדר תוך התחשבות בנסיבות וצורך לעיתים "לעגל פינות".
אתה השפוט הנך בראש ובראשונה שלוחו של מקום, "כי המשפט לא-לוהים הוא!, ותפקידך לגלות עלי אדמות את מידותיו של ריבון העולמים, התובע מבני אדם ללכת בדרכיו ולהנהיג את העולם בצדק ואמת.
"כי לא לאדם תשפטו"
יסוד זה מפורש בדברי המלך יהושפט, המעמיד את מערכת המשפט על תילה, ובדבריו לשופטים הממונים על ידו בכל ערי יהודה הוא מזהיר: "ראו מה אתם עושים. כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט. ועתה יהי פחד ה' עליכם. שמרו ועשו, כי אין עם ה' א-לוהינו עוולה ומשא פנים ומקח שוחד" (דברי הימים י"ט, ו-ז). ואכן יפה עד מאוד פירש הרמב"ן את הנימוק בפרשתנו "כי המשפט לא-לוהים הוא", לאור דברי המלך יהושפט וכה דבריו: " כי לא-לוהים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו, ונתן אתכם במקומו. ואם תגורו ותעשו חמס, הנה חטאתם לה', כי מעלתם בשליחותו".
כיסופים לקריה נאמנה
כמה עוצמה יש בדברים אלה של הרמב"ן, המאירים כאור יקרות את דמות המשפט בישראל, וכמה מעוררים הם הכיסופים להשבת עטרה ליושנה ולהגשמת התפילה "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה". תפילה זו שאנו נושאים מידי יום ביומו, מקורה בנבואת ישעיה, בה נפטיר בשבת זו, "שבת חזון". ובחזון ישעיה שראשיתו זעם וסופו נחמה נחתום בלב הומה ובציפיה עמוקה: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
===================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.