תם מסע הנדודים במדבר. ומשה, המנהיג היוצא, פותח בנאומי סיכום, חוזר, מדגיש, מבאר, מוסיף, מזהיר ומוכיח. פשרם של ציוני המקום שבראש הנאום; "בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל, ולבן, וחצרות, ודי זהב", אינו ברור. חז"ל בספרי, התרגומים ורש"י, מבארים שאלו רמזים למקומות בהם הכעיס העם את הקב"ה.
משה פותח בדברי תוכחה אך מפני כבודם של ישראל הוא עושה זאת ברמז בלבד. אכן, בהמשך הדברים, מוזכרים מספר כישלונות של העם, ביותר מברמז. בולט ביותר הסיפור המפורט של חטא המרגלים ועונשו. כבודה של הארץ, אשר את דיבתה הרעה הוציאו, מחייב את משה לומר דברים גלויים וחד משמעיים, למרות הפגיעה בכבודם של ישראל.
זאת ועוד, הפצע של מאיסת ארץ חמדה, נשאר פתוח. יש נפילות שבדיעבד מחסנות ובונות, בחינת אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. אבל יש משברים המותירים רגישות גם לאחר היציאה מהם. הכישלון של מאיסת ארץ חמדה, הוא מהסוג השני. זה אינו פרק היסטורי שהינו נחלת העבר. מאיסת הארץ והנכונות לוותר עליה, לא רק דחו את הכניסה לארץ בארבעים שנה, הם גילו ואף הוציאו לפועל חולשה פנימית בדבקות שבין העם והארץ.
השבר הזה בראשית דרכו של העם, לא התאחה כליל. הגוף הלאומי נשאר רגיש בנקודה זו וחולשות שיפקדו אותו בהמשך קורותיו, אף בתחומים אחרים, עלולות לפגוע דווקא ברקמת החיבור בין העם והארץ. זהו פשרה של הבכייה לדורות שנגזרה באותו ליל ט' באב במדבר, בו בכו בכייה של חינם. זוהי הסיבה לחשש של משה שהנה הקלקול הזה חוזר ומופיע, כששמע (בפרשת מטות) את בקשתם של בני גד וראובן להתנחל בעבר הירדן המזרחי. את השבר הזה שממנו עדיין לא נרפאו כליל, רוצה משה לתקן ולפיכך הוא מוכיחם בפרוט ובפרוש על חטא המרגלים.
לא רק דור ראשון של כובשי כנען, צריך היה לתוכחתו של משה. גם אנו, צריכים לשים אל לבנו להגביר תשוקה ודבקות בארץ, לתקן את חטא המרגלים: "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל וכו'" (אגרות ראי"ה צ"ו).
משימות רבות עומדות כיום בפנינו, בתחומים רבים המרכיבים את רקמת החיים של מדינה וחברה, ואמנם, הציבור האמוני אשר גדל והתרחב, נענה לאתגרים. אך דומה שההתפרסות המבורכת על פני תחומים רבים של עשייה, המעיטה מערכה של ההתמסרות למפעל ההתיישבות. על כן נשוב ונזכיר לעצמנו את תוכחתו של משה ואת הצורך לתקן את חטא המרגלים, יסוד הגלות והשפלות.
בשנים האחרונות הלכו והתבררו שתי עובדות המצביעות על חשיבותה של ההתיישבות ביש"ע:
העובדה הראשונה: עיקר המאבק של הכוחות העולמיים נגד ישראל, נטוש סביב ההתיישבות ביש"ע. יותר מכל דבר אחר להוציא את הר הבית רוצים הם לעקור את היישובים שבחבלים אלו. באותה נקודה בה הגוף הלאומי שלנו מותקף, שם פועם דופק החיים שלנו בעוצמה הגדולה ביותר.
וכך כתב הרב חרל"פ: "בכל תקופה, ישנה נקודה מיוחדת שדרכה מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שיודעים הם (אומות העולם) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא, ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכל ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת" (מעיני הישועה פמ"ה).
והעובדה השניה: במלחמתנו על חלקי המולדת הללו, הנכס העיקרי שנשאר בר קיימא, הוא ההתיישבות. בגבורתם ומסירותם של חיילינו, לא היה די. את אשר השגנו בשדה הקרב, עמדנו להפסיד סביב שולחן הדיונים.
רק ההתיישבות בגולן וביש"ע עמדה לנו בסיעתא דשמיא. אך המערכה עדיין לא תמה ועתיד אחיזתו של עמנו בארצנו, תלוי קודם כל בחוסנה ובגודלה של ההתיישבות. כל מתיישב נוסף, הוא חייל נוסף בחזית המכרעת הזאת. כל מתיישב נוסף המגלה בפועל וכדרך חיים, את אהבתו ודבקותו בארץ, תורם את חלקו לתיקון חטא המרגלים, "ובהערת בני אדם והתעוררותם אל המקום ההוא שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ריה"ל, סוף ספר הכוזרי).
==================================
הרב מנחם פליקס הוא מראשי ההתיישבות ביש"ע וראש מיכללת אורות באלקנה
משה פותח בדברי תוכחה אך מפני כבודם של ישראל הוא עושה זאת ברמז בלבד. אכן, בהמשך הדברים, מוזכרים מספר כישלונות של העם, ביותר מברמז. בולט ביותר הסיפור המפורט של חטא המרגלים ועונשו. כבודה של הארץ, אשר את דיבתה הרעה הוציאו, מחייב את משה לומר דברים גלויים וחד משמעיים, למרות הפגיעה בכבודם של ישראל.
זאת ועוד, הפצע של מאיסת ארץ חמדה, נשאר פתוח. יש נפילות שבדיעבד מחסנות ובונות, בחינת אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. אבל יש משברים המותירים רגישות גם לאחר היציאה מהם. הכישלון של מאיסת ארץ חמדה, הוא מהסוג השני. זה אינו פרק היסטורי שהינו נחלת העבר. מאיסת הארץ והנכונות לוותר עליה, לא רק דחו את הכניסה לארץ בארבעים שנה, הם גילו ואף הוציאו לפועל חולשה פנימית בדבקות שבין העם והארץ.
השבר הזה בראשית דרכו של העם, לא התאחה כליל. הגוף הלאומי נשאר רגיש בנקודה זו וחולשות שיפקדו אותו בהמשך קורותיו, אף בתחומים אחרים, עלולות לפגוע דווקא ברקמת החיבור בין העם והארץ. זהו פשרה של הבכייה לדורות שנגזרה באותו ליל ט' באב במדבר, בו בכו בכייה של חינם. זוהי הסיבה לחשש של משה שהנה הקלקול הזה חוזר ומופיע, כששמע (בפרשת מטות) את בקשתם של בני גד וראובן להתנחל בעבר הירדן המזרחי. את השבר הזה שממנו עדיין לא נרפאו כליל, רוצה משה לתקן ולפיכך הוא מוכיחם בפרוט ובפרוש על חטא המרגלים.
לא רק דור ראשון של כובשי כנען, צריך היה לתוכחתו של משה. גם אנו, צריכים לשים אל לבנו להגביר תשוקה ודבקות בארץ, לתקן את חטא המרגלים: "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל וכו'" (אגרות ראי"ה צ"ו).
משימות רבות עומדות כיום בפנינו, בתחומים רבים המרכיבים את רקמת החיים של מדינה וחברה, ואמנם, הציבור האמוני אשר גדל והתרחב, נענה לאתגרים. אך דומה שההתפרסות המבורכת על פני תחומים רבים של עשייה, המעיטה מערכה של ההתמסרות למפעל ההתיישבות. על כן נשוב ונזכיר לעצמנו את תוכחתו של משה ואת הצורך לתקן את חטא המרגלים, יסוד הגלות והשפלות.
בשנים האחרונות הלכו והתבררו שתי עובדות המצביעות על חשיבותה של ההתיישבות ביש"ע:
העובדה הראשונה: עיקר המאבק של הכוחות העולמיים נגד ישראל, נטוש סביב ההתיישבות ביש"ע. יותר מכל דבר אחר להוציא את הר הבית רוצים הם לעקור את היישובים שבחבלים אלו. באותה נקודה בה הגוף הלאומי שלנו מותקף, שם פועם דופק החיים שלנו בעוצמה הגדולה ביותר.
וכך כתב הרב חרל"פ: "בכל תקופה, ישנה נקודה מיוחדת שדרכה מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שיודעים הם (אומות העולם) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא, ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכל ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת" (מעיני הישועה פמ"ה).
והעובדה השניה: במלחמתנו על חלקי המולדת הללו, הנכס העיקרי שנשאר בר קיימא, הוא ההתיישבות. בגבורתם ומסירותם של חיילינו, לא היה די. את אשר השגנו בשדה הקרב, עמדנו להפסיד סביב שולחן הדיונים.
רק ההתיישבות בגולן וביש"ע עמדה לנו בסיעתא דשמיא. אך המערכה עדיין לא תמה ועתיד אחיזתו של עמנו בארצנו, תלוי קודם כל בחוסנה ובגודלה של ההתיישבות. כל מתיישב נוסף, הוא חייל נוסף בחזית המכרעת הזאת. כל מתיישב נוסף המגלה בפועל וכדרך חיים, את אהבתו ודבקותו בארץ, תורם את חלקו לתיקון חטא המרגלים, "ובהערת בני אדם והתעוררותם אל המקום ההוא שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ריה"ל, סוף ספר הכוזרי).
==================================
הרב מנחם פליקס הוא מראשי ההתיישבות ביש"ע וראש מיכללת אורות באלקנה