שלום תלמידים סקרנים, שלום תלמידות חרוצות, במסגרת החוג לתקשורת המונים באוניברסיטה של החיים נעסוק היום בתולדות הסערה הציבורית בישראל. נלמד כיצד מייצרים סערה ציבורית, למה ובידי מי. ננסה גם להבין על מי היא משפיעה, ואם יישאר זמן נייצר בעצמנו סערה ציבורית. זה הרבה יותר קל ממה שאתם חושבים.
ראשית חכמה צריך לדעת שסערה ציבורית לא חייבת להיות ציבורית. היא יכולה גם להיות סערה בכוס מים. קומץ אנשים מוכשרים, במקומות הנכונים, יכול להפיק סערה וירטואלית בקנה מידה קוסמי. אם ניקח לדוגמה את הסערה האחרונה, בעניין חוק דרוקמן, ונציץ אל מאחורי הקלעים שלה, נגלה שם לא יותר מ-50 איש, רובם אנשי תקשורת. הם קשרו קשר לחסל את החוק באמצעות הדמיית זעזוע מוסרי מקיר לקיר.
בתוקף שליטתם בברזי התודעה הציבורית הוזרמה שם תחושה של שאט נפש כללית מהחוק המוצע (חוק בעייתי, אגב, אך לא בלתי הגיוני או מוסרי). הידיעה הלא סנסציונית על החלטת הממשלה בנדון פומפמה שוב ושוב בראש מהדורות החדשות, כדי להדביק לה תווית של מוזרות ולהכשיר את הלבבות לקראת קריעתה לגזרים. באותה מידה היה אפשר לפמפם ידיעה על פוגרום שביצעו גלוחי ראש בתלמידי ישיבה מרחובות, לפני פחות משבוע, אבל לתקשורת האלקטרונית יש סולם עדיפויות משלה. היא, ורק היא, מחליטה איזו ידיעה לחנוק ואיזו ידיעה לשכפל ולשדרג. השקפת עולמה הפרטית, הקיצונית, מכתיבה סדר יום של מדינה שלמה, לפעמים של עולם ומלואו.
בשלב מתקדם יותר של הדמיית הסערה החלו הקריינים לנקוב בשם המפורש "סערה ציבורית". המאזין התמים או הצופה הפתי נתפס להרגשה שהוא האחרון שעדיין יושב בבית בשקט, כאשר מאות אלפי מפגינים זועמים ממלאים את הכיכרות וזועקים חמס נגד החוק הגזעני. הוא לא חשד שהציבור הנסער מורכב מקבוצה דעתנית קטנטנה עם יומרות דידקטיות עצומות. היא מסוגלת לייצר פעלולים של התקוממות כללית גם כשברחוב אין מפגין אחד לרפואה, והרוב המכריע של העם מוטרד מבעיות אחרות לחלוטין.
אפילו ברחוב הערבי לא נצפתה לפני שבוע הפגנה כלשהי, אך בגלי האתר דווח כי "מתרחבת הסערה הציבורית" בעקבות החלטת הממשלה או "גובר הלחץ הציבורי". קולו של יוסי שריד, דובר הציבור הנסער, בקע מכל מקלט. זהבה גלאון, סולנית דעת הקהל, התמרמרה בכל מסך. מגישי תוכניות אקטואליה ברדיו ובטלוויזיה ביצעו שפטים בפרקליטי החוק תוך יצירת רושם שהם מדברים בשם כולנו. לא היה שום סיכוי לנהל דיון ענייני על הצעת החוק בתוך תפאורת לינץ' שכזאת.
ואמנם, תלמידים יקרים, ממשלת ישראל התכופפה בסוף, אלא מה. ההמולה המלאכותית, השאון ההמוני המזויף, הילכו עליה אימים. שרי הליכוד וש"ס השתכנעו שההתנגדות לחוק דרוקמן היא בסדר גודל של המהפכה הצרפתית לפחות, והחליטו לקבור אותו קבורת חמור בוועדת נאמן. ממוקד התנועה נמסר שתהליך פיזורם של מיליוני המפגינים הסתיים כשתי דקות אחרי שידור ההחלטה.
===================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות".
ראשית חכמה צריך לדעת שסערה ציבורית לא חייבת להיות ציבורית. היא יכולה גם להיות סערה בכוס מים. קומץ אנשים מוכשרים, במקומות הנכונים, יכול להפיק סערה וירטואלית בקנה מידה קוסמי. אם ניקח לדוגמה את הסערה האחרונה, בעניין חוק דרוקמן, ונציץ אל מאחורי הקלעים שלה, נגלה שם לא יותר מ-50 איש, רובם אנשי תקשורת. הם קשרו קשר לחסל את החוק באמצעות הדמיית זעזוע מוסרי מקיר לקיר.
בתוקף שליטתם בברזי התודעה הציבורית הוזרמה שם תחושה של שאט נפש כללית מהחוק המוצע (חוק בעייתי, אגב, אך לא בלתי הגיוני או מוסרי). הידיעה הלא סנסציונית על החלטת הממשלה בנדון פומפמה שוב ושוב בראש מהדורות החדשות, כדי להדביק לה תווית של מוזרות ולהכשיר את הלבבות לקראת קריעתה לגזרים. באותה מידה היה אפשר לפמפם ידיעה על פוגרום שביצעו גלוחי ראש בתלמידי ישיבה מרחובות, לפני פחות משבוע, אבל לתקשורת האלקטרונית יש סולם עדיפויות משלה. היא, ורק היא, מחליטה איזו ידיעה לחנוק ואיזו ידיעה לשכפל ולשדרג. השקפת עולמה הפרטית, הקיצונית, מכתיבה סדר יום של מדינה שלמה, לפעמים של עולם ומלואו.
בשלב מתקדם יותר של הדמיית הסערה החלו הקריינים לנקוב בשם המפורש "סערה ציבורית". המאזין התמים או הצופה הפתי נתפס להרגשה שהוא האחרון שעדיין יושב בבית בשקט, כאשר מאות אלפי מפגינים זועמים ממלאים את הכיכרות וזועקים חמס נגד החוק הגזעני. הוא לא חשד שהציבור הנסער מורכב מקבוצה דעתנית קטנטנה עם יומרות דידקטיות עצומות. היא מסוגלת לייצר פעלולים של התקוממות כללית גם כשברחוב אין מפגין אחד לרפואה, והרוב המכריע של העם מוטרד מבעיות אחרות לחלוטין.
אפילו ברחוב הערבי לא נצפתה לפני שבוע הפגנה כלשהי, אך בגלי האתר דווח כי "מתרחבת הסערה הציבורית" בעקבות החלטת הממשלה או "גובר הלחץ הציבורי". קולו של יוסי שריד, דובר הציבור הנסער, בקע מכל מקלט. זהבה גלאון, סולנית דעת הקהל, התמרמרה בכל מסך. מגישי תוכניות אקטואליה ברדיו ובטלוויזיה ביצעו שפטים בפרקליטי החוק תוך יצירת רושם שהם מדברים בשם כולנו. לא היה שום סיכוי לנהל דיון ענייני על הצעת החוק בתוך תפאורת לינץ' שכזאת.
ואמנם, תלמידים יקרים, ממשלת ישראל התכופפה בסוף, אלא מה. ההמולה המלאכותית, השאון ההמוני המזויף, הילכו עליה אימים. שרי הליכוד וש"ס השתכנעו שההתנגדות לחוק דרוקמן היא בסדר גודל של המהפכה הצרפתית לפחות, והחליטו לקבור אותו קבורת חמור בוועדת נאמן. ממוקד התנועה נמסר שתהליך פיזורם של מיליוני המפגינים הסתיים כשתי דקות אחרי שידור ההחלטה.
===================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות".