תקשורת היא, כידוע, אובייקטיבית לחלוטין. או לפחות מתאמצת להיות כזאת. היא לא תיכנע לשום לחצים לשנות את דיווחיה הנאמנים והישרים. אמינות היא אמינות ובשום אופן אסור להיענות ללחצים של מאזינים או קוראים. שהרי ברור שאלו- בניגוד לעיתונאים המקצועיים- הם מוטים וסוביקטיביים וחסרי יושר מינימלי. הם גם אינם מבינים בתקשורת אמיתית ואין להם כל זכות להתערב בתכנים. רק מקבלי המשכורת יודעים את מה שקורה. יש להם חושים וידע טובים יותר. ובעיקר הבנה אמיתית במאורעות היום יום.
עובדה. הסי. אן. אן. (כלומר, אין בו, מה שצריך), לא היה מוכן לשמוע הערות כלל עד... עד אותו רגע שהצרכנים העיזו לומר: לא עוד. שבענו את סיפורי מינכהאוזן ואת השקר. אנו רוצים אמת בחדשות. וראה זה פלא. התברר שהם איכשהו מעקמים את המקצוע. אם עד עכשיו, ואם מעכשיו ואילך. לפתע הם גילו שיש נרצחים בארץ ישראל והם ממוצא יהודי דווקא. הם התפלאו למצוא שאם חותכים בבשרו של יהודי, יוצא משם דם ממש. ואילו מה שמכונה "לוחמי החופש", הוא שם מסווה לאלו שרוצים לשחרר יהודים מהבלי העולם הזה. אז זה באמת לא ברור. האם המציאות השתנתה או שיש עכשיו כתבים אחרים? אם זה נכון עכשיו, זה היה כך גם אתמול. ושאף אחד לא יגיד שיש לזה קשר לירידה צפויה ברווחים. פויה, ילדים, זה לא יכול להיות.
טוב למות בעד "הארץ" ?
גם עיתון "אל ארד", המתורגם בעברית ל"הארץ", הוא מקצועי לעילא ולעילא. ובאמת לא יתכן להשפיע עליו על ידי חרם קוראים ומפרסמים. להם מותר לכתוב ככל העולה על רוחם במסגרת חופש ההפקרות. זכות יסוד של כל עיתונאי ולא של כל אזרח. לאזרח יש חובת קניה. הוא צריך לממן את העיתון ממודעות של ממשלתו, למשל. גופי שלטון וגם צבא חייבים לקרוא את ההשמצות על מדינת ישראל ואזרחיה וגם לממן אותם. והנה, מתברר שברגע שנקעה נפשם והם עוברים לעיתונות אחרת, מתגלים פתאום כשרונות אחרים אצל העיתונאים. ובעיקר הם מצליחים לגלות את המונחים "אמת" ו"אוביקטיביות". מה שלא עושה השכל- עושה הכסף.
ונשאלת עוד שאלה חשובה. היכן היינו אנחנו, אזרחי ישראל. מה השיתוק והטמטום שאחז בנו, שהמשכנו לממן את מי שזורק בנו בוץ. איך הרשינו לכל התקשורתנים הללו לתקוע סכין בגב חיילינו שלחמו גם למענם. הכיצד שתקנו כשאלו יצרו אווירה שמנעה מחיילינו ללחוץ על ההדק בשעת הצורך, ולמות כדי שהתקשורת לא תבייש אותם בציבור.
לנצל את שעת הכושר
ועכשיו, אסור להפסיק. גם הגויים וגם "הארץ" מבצעים רק נסיגות טקטיות. הארס נותר שם, מוסווה בדברי מתיקה. 5 הכתבות שהסי.אן.אן. עומד לפרסם על נפגעי הטרור בישראל, אינם שינוי של קו. זהו רק מסך עשן, שבא להגן על חשבון הבנק שלהם. לא התבשרנו שם על שינוי אמיתי. על החלפת כותבים וחברי מערכת. על שינוי במונחים ובמושגים. מה שקרה הוא ששכירי "החרב בעט" שלהם, קיבלו הוראה מהחשב. רק אות אזעקה עד שיעבור זעם "רשת פוקס" ועייפות החומר בישראל תעשה את שלה. ואז, תבצבץ שוב העט נוטפת הרעלים נגדנו. ואסור להפסיק את המאבק. את השקרנים, יש להעיף לארץ השקרניקים. זהו הנתיב ההיסטורי בשבילם. העולם התקיים שנים בלי הסי. אן.אן. ותתפלאו, גם בלי עיתון "הארץ". ואין שום סיבה בעולם שנקשה על עצמנו, במקום שאפשר לעשות חיים טובים וקלים יותר. יש בארץ תקשורת- כתובה, אלקטרונית וחזותית- התומכת במדינת ישראל ובאזרחיה. צריך בפשטות לעבור אליה. הצרכן חייב להביע את דעתו על המוצר. חופש הדיבור אינו פחות ערך מאשר חופש העיתונות.
מוצר מול יוצר
יש שאלה ישנה נושנה. מי משפיע על מי. האם התקשורת מבטאת את המציאות או שהיא יוצרת אותה. האם דעת הקהל היא באמת זו שמבוטאת בתקשורת או שמא דעת הקהל היא כינוי לדעת הכותב ככל העולה על רוחו. שמעתי פעם שבאחד העיתונים הגדולים דעת הקהל היא ה...שוער העומד בכניסה למערכת. כל עיתונאי שם שרצה להוסיף גם את מחשבת הציבור, פנה אליו ושאל לדעתו. ודעה זו היתה מילוי החובה, לפי הרגשת הכותב, לאתיקה המקצועית. וזו הפכה לדעת הקהל הרשמית. היום הציבור חכם יותר, מבין יותר ויש לו אלטרנטיבות. אם המלך ערום- רואים זאת. ואם אינו רוצה להתלבש, אין בעיה. אפשר להחליף אותו או להלביש אותו בכוח בבגדים נורמליים. בדיעבד, כך או כך, זה לטובתו. הוא בסופו של התהליך יהיה לבוש כראוי.
זה בידינו. ביד כל אחד ואחד מאתנו. ורק צריך לעשות זאת.
===================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
עובדה. הסי. אן. אן. (כלומר, אין בו, מה שצריך), לא היה מוכן לשמוע הערות כלל עד... עד אותו רגע שהצרכנים העיזו לומר: לא עוד. שבענו את סיפורי מינכהאוזן ואת השקר. אנו רוצים אמת בחדשות. וראה זה פלא. התברר שהם איכשהו מעקמים את המקצוע. אם עד עכשיו, ואם מעכשיו ואילך. לפתע הם גילו שיש נרצחים בארץ ישראל והם ממוצא יהודי דווקא. הם התפלאו למצוא שאם חותכים בבשרו של יהודי, יוצא משם דם ממש. ואילו מה שמכונה "לוחמי החופש", הוא שם מסווה לאלו שרוצים לשחרר יהודים מהבלי העולם הזה. אז זה באמת לא ברור. האם המציאות השתנתה או שיש עכשיו כתבים אחרים? אם זה נכון עכשיו, זה היה כך גם אתמול. ושאף אחד לא יגיד שיש לזה קשר לירידה צפויה ברווחים. פויה, ילדים, זה לא יכול להיות.
טוב למות בעד "הארץ" ?
גם עיתון "אל ארד", המתורגם בעברית ל"הארץ", הוא מקצועי לעילא ולעילא. ובאמת לא יתכן להשפיע עליו על ידי חרם קוראים ומפרסמים. להם מותר לכתוב ככל העולה על רוחם במסגרת חופש ההפקרות. זכות יסוד של כל עיתונאי ולא של כל אזרח. לאזרח יש חובת קניה. הוא צריך לממן את העיתון ממודעות של ממשלתו, למשל. גופי שלטון וגם צבא חייבים לקרוא את ההשמצות על מדינת ישראל ואזרחיה וגם לממן אותם. והנה, מתברר שברגע שנקעה נפשם והם עוברים לעיתונות אחרת, מתגלים פתאום כשרונות אחרים אצל העיתונאים. ובעיקר הם מצליחים לגלות את המונחים "אמת" ו"אוביקטיביות". מה שלא עושה השכל- עושה הכסף.
ונשאלת עוד שאלה חשובה. היכן היינו אנחנו, אזרחי ישראל. מה השיתוק והטמטום שאחז בנו, שהמשכנו לממן את מי שזורק בנו בוץ. איך הרשינו לכל התקשורתנים הללו לתקוע סכין בגב חיילינו שלחמו גם למענם. הכיצד שתקנו כשאלו יצרו אווירה שמנעה מחיילינו ללחוץ על ההדק בשעת הצורך, ולמות כדי שהתקשורת לא תבייש אותם בציבור.
לנצל את שעת הכושר
ועכשיו, אסור להפסיק. גם הגויים וגם "הארץ" מבצעים רק נסיגות טקטיות. הארס נותר שם, מוסווה בדברי מתיקה. 5 הכתבות שהסי.אן.אן. עומד לפרסם על נפגעי הטרור בישראל, אינם שינוי של קו. זהו רק מסך עשן, שבא להגן על חשבון הבנק שלהם. לא התבשרנו שם על שינוי אמיתי. על החלפת כותבים וחברי מערכת. על שינוי במונחים ובמושגים. מה שקרה הוא ששכירי "החרב בעט" שלהם, קיבלו הוראה מהחשב. רק אות אזעקה עד שיעבור זעם "רשת פוקס" ועייפות החומר בישראל תעשה את שלה. ואז, תבצבץ שוב העט נוטפת הרעלים נגדנו. ואסור להפסיק את המאבק. את השקרנים, יש להעיף לארץ השקרניקים. זהו הנתיב ההיסטורי בשבילם. העולם התקיים שנים בלי הסי. אן.אן. ותתפלאו, גם בלי עיתון "הארץ". ואין שום סיבה בעולם שנקשה על עצמנו, במקום שאפשר לעשות חיים טובים וקלים יותר. יש בארץ תקשורת- כתובה, אלקטרונית וחזותית- התומכת במדינת ישראל ובאזרחיה. צריך בפשטות לעבור אליה. הצרכן חייב להביע את דעתו על המוצר. חופש הדיבור אינו פחות ערך מאשר חופש העיתונות.
מוצר מול יוצר
יש שאלה ישנה נושנה. מי משפיע על מי. האם התקשורת מבטאת את המציאות או שהיא יוצרת אותה. האם דעת הקהל היא באמת זו שמבוטאת בתקשורת או שמא דעת הקהל היא כינוי לדעת הכותב ככל העולה על רוחו. שמעתי פעם שבאחד העיתונים הגדולים דעת הקהל היא ה...שוער העומד בכניסה למערכת. כל עיתונאי שם שרצה להוסיף גם את מחשבת הציבור, פנה אליו ושאל לדעתו. ודעה זו היתה מילוי החובה, לפי הרגשת הכותב, לאתיקה המקצועית. וזו הפכה לדעת הקהל הרשמית. היום הציבור חכם יותר, מבין יותר ויש לו אלטרנטיבות. אם המלך ערום- רואים זאת. ואם אינו רוצה להתלבש, אין בעיה. אפשר להחליף אותו או להלביש אותו בכוח בבגדים נורמליים. בדיעבד, כך או כך, זה לטובתו. הוא בסופו של התהליך יהיה לבוש כראוי.
זה בידינו. ביד כל אחד ואחד מאתנו. ורק צריך לעשות זאת.
===================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.