(דבריה של נדיה מטר בצעדת ליל תשעה באב סביב חומות עיר העתיקה)
שנה חלפה.
שנה מאז שעמדנו כאן בליל תשעה באב האחרון וקיווינו שהשנה נוכל לצעוד עד להר הבית. אלא ששוב אנו בעמדה גלותית מבישה, של עמידה במרגלות ההר, בלי אפשרות לעלות, והזוהמה הערבית עדיין שולטת ורומסת את מקום בית מקדשנו.
שנה חלפה מתשעה באב לתשעה באב, והשנה כולה היתה לנו כתשעה באב אחד, ארוך וקשה. האויב הערבי המר והאכזר הביא חורבן על אלפי משפחות יהודיות.
כממשיכי דרכם של הנאצים ימח שמם, הערבים של היום רוצחים, שורפים, שוחטים
גברים, נשים, ילדים ותינוקות יהודיים. דם יהודים נשפך כמים ברחובות ירושלים ושאר ערי ישראל.
ובנוסף לאבל הכבד על רציחת ופציעת אלפי יהודים בידי האויב הערבי עם ישראל שרוי במצוקה לאור חוסר המנהיגות היהודית הפוליטית. ככל שהאויב מכה בנו כך גוברת המבוכה. במקום לשמוע ממנהיגינו שהגיע הזמן להחזיר את השליטה היהודית על כל ארץ ישראל לנצח, להרוג את כל ראשי ופעילי הרשעות האש"פית ושאר ארגוני הטרור, ולגרש את כל תומכיהם בין אם מדובר בערביי יש"ע ובין אם מדובר בערביי ישראל
אנו שומעים דברי התקפלות וכניעה. מדברים על גדרות ליהודים ועל שיחות חשאיות וסודיות של הטרויקה המסוכנת העומדת בראש המדינה ומנהלת משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינאצית עצמאית בלב ארץ ישראל.
חוסר מנהיגות יהודית זו היא כנראה הסיבה העיקרית שאנחנו עדיין חייבים, לצערנו, לציין את תשעה באב.
תשעה באב מסיים את שלושת השבועות, בין המצרים. שלושה שבועות של אבל, בין צום י"ז בתמוז לצום תשעה באב. מעניין לראות איך ששני הצומות האלו מציינים את הסימפטומים של המחלה שלנו.
חמישה דברים אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, בוטל התמיד, הובקעה העיר, אפוסטומוס שרף את התורה והועמד צלם בהיכל.
כפי שכותב הרב עץ-שלום בפרשנות על תשעה באב: כל הטרגדיות האלו קשורות לדחיית התורה מקרב העם דחיית המורשת, דחיית היהדות.
וחמישה דברים אירעו לאבותינו בתשעה באב: נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, חרב בית מקדש ראשון, חרב בית מקדש שני, העיר ביתר נלכדה ונחרשה ירושלים לאחר החורבן.
טרגדיות אלו קשורות לדחיית הארץ על ידי העם דחיית הריבונות על הארץ.
כלומר, כל האבל והחורבן של שתי הצומות מציינים את העובדה שאבותינו הרחיקו את עצמם מצד אחד מהתורה, היהדות והמורשת ומצד שני מהארץ.
ולכן כל כך חשוב שהיום אנחנו נמצאים כאן בצעדה המונית סביב חומות עיר העתיקה ומציינים את זיקתנו הנצחית להר הבית. הר הבית המסמל גם את היהדות וגם את הריבונות היהודית שלנו על הארץ. וכמו שכלה מסובבת את החתן מתחת לחופה כדי להביע את אהבתה, כך אנו סובבים את כל החומות ומביעים את אהבתנו ונאמנותנו לירושלים ולהר הבית.
ברצוני להאמין שהיום המצב שונה לחלוטין מדור המדבר. אם בדור המדבר רוב רובו של העם דחה את התורה, השתחווה לעגל הזהב עד כדי כך שמשה הרגיש חובה לשבור את הלוחות ורוב רובו של העם הוציא את דיבת הארץ יחד עם עשרת המרגלים....
היום רוב העם נאמן למורשת ולארץ. רוב העם רוצה מדינה יהודית-ציונית שבמרכזו יעמוד לא הכותל, אלא הר הבית!
ואולם היום, לא כמו בדור המדבר, אנחנו תקועים עם מנהיגות פוליטית חלשה, שאין לה כיוון יהודי או חזון יהודי. מנהיגות פוליטית שאינה מבינה שמי ששולט על הר הבית שולט על כל ארץ ישראל.
התיקון שלנו חייב איפוא להיות על ידי כך שנודיע קבל עם ועולם שהר הבית הוא לבו של עם ישראל, לבו הפיזי והרוחני. ואת זה אנחנו עושים כאן הערב. ואנחנו העם דורשים שתהיה לנו מנהיגות יהודית-ציונית, "ציונית" על שם הר ציון. מנהיגות שלא תפחד לפתוח לנו את שערי הר הבית. מנהיגות שלא תפחד לנקות ולגרש משם את הטומאה הערבית, ושלא תפחד להגיד: כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל.
ולאויבינו אנו מכריזים: "וכאשר יענו אותם, כן ירבה וכן יפרוץ"! לא תוכלו לשבור אותנו! ככל שאתם מכים בנו, כך אנו, "העמכה", נהפכים ליותר נחושים ויותר נאמנים לעם, לתורה, לארץ.
וכן, היום אתם רואים אותנו מתאבלים, גם על מתינו וגם על ירושלים. אך כזכור נאמר: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. כתוב "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה". כי כל המתאבל על ירושלים, הרי בעצם האבל ובתוך תוכו של היגון הוא זוכה ורואה תיכף בשמחתה, כי האבל בעצמו מכניס תקווה בלבבות כי ארצנו, כל ארצנו, עוד תשוב לתחייה. עוד תשוב לריבונות יהודית מלאה.
בתהילים נ"ו כתוב "שימה דמעתי בנאדך". אבלי ציון נהגו בימי המצרים להוריד דמעות על חורבן ירושלים ב"נאד דמעות" ולטבול בהן בסעודה המפסקת את לחמן. כי רווחה האמונה בעם שכשיתמלא נאד דמעותינו לפני הקב"ה ויעלה על גדותיו, יושם קץ לצרותינו והמשיח יבוא.
יהי רצון שלאחר כל כך הרבה אבל ודמעות עם ישראל יפעל כך שנזכה לביאת המשיח ולבניין ירושלים במהרה בימינו אמן.
----------------------------------
נדיה מטר היא מנהיגה של "נשים בירוק" הפועלת למען עתיד ישראל
שנה חלפה.
שנה מאז שעמדנו כאן בליל תשעה באב האחרון וקיווינו שהשנה נוכל לצעוד עד להר הבית. אלא ששוב אנו בעמדה גלותית מבישה, של עמידה במרגלות ההר, בלי אפשרות לעלות, והזוהמה הערבית עדיין שולטת ורומסת את מקום בית מקדשנו.
שנה חלפה מתשעה באב לתשעה באב, והשנה כולה היתה לנו כתשעה באב אחד, ארוך וקשה. האויב הערבי המר והאכזר הביא חורבן על אלפי משפחות יהודיות.
כממשיכי דרכם של הנאצים ימח שמם, הערבים של היום רוצחים, שורפים, שוחטים
גברים, נשים, ילדים ותינוקות יהודיים. דם יהודים נשפך כמים ברחובות ירושלים ושאר ערי ישראל.
ובנוסף לאבל הכבד על רציחת ופציעת אלפי יהודים בידי האויב הערבי עם ישראל שרוי במצוקה לאור חוסר המנהיגות היהודית הפוליטית. ככל שהאויב מכה בנו כך גוברת המבוכה. במקום לשמוע ממנהיגינו שהגיע הזמן להחזיר את השליטה היהודית על כל ארץ ישראל לנצח, להרוג את כל ראשי ופעילי הרשעות האש"פית ושאר ארגוני הטרור, ולגרש את כל תומכיהם בין אם מדובר בערביי יש"ע ובין אם מדובר בערביי ישראל
אנו שומעים דברי התקפלות וכניעה. מדברים על גדרות ליהודים ועל שיחות חשאיות וסודיות של הטרויקה המסוכנת העומדת בראש המדינה ומנהלת משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינאצית עצמאית בלב ארץ ישראל.
חוסר מנהיגות יהודית זו היא כנראה הסיבה העיקרית שאנחנו עדיין חייבים, לצערנו, לציין את תשעה באב.
תשעה באב מסיים את שלושת השבועות, בין המצרים. שלושה שבועות של אבל, בין צום י"ז בתמוז לצום תשעה באב. מעניין לראות איך ששני הצומות האלו מציינים את הסימפטומים של המחלה שלנו.
חמישה דברים אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, בוטל התמיד, הובקעה העיר, אפוסטומוס שרף את התורה והועמד צלם בהיכל.
כפי שכותב הרב עץ-שלום בפרשנות על תשעה באב: כל הטרגדיות האלו קשורות לדחיית התורה מקרב העם דחיית המורשת, דחיית היהדות.
וחמישה דברים אירעו לאבותינו בתשעה באב: נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, חרב בית מקדש ראשון, חרב בית מקדש שני, העיר ביתר נלכדה ונחרשה ירושלים לאחר החורבן.
טרגדיות אלו קשורות לדחיית הארץ על ידי העם דחיית הריבונות על הארץ.
כלומר, כל האבל והחורבן של שתי הצומות מציינים את העובדה שאבותינו הרחיקו את עצמם מצד אחד מהתורה, היהדות והמורשת ומצד שני מהארץ.
ולכן כל כך חשוב שהיום אנחנו נמצאים כאן בצעדה המונית סביב חומות עיר העתיקה ומציינים את זיקתנו הנצחית להר הבית. הר הבית המסמל גם את היהדות וגם את הריבונות היהודית שלנו על הארץ. וכמו שכלה מסובבת את החתן מתחת לחופה כדי להביע את אהבתה, כך אנו סובבים את כל החומות ומביעים את אהבתנו ונאמנותנו לירושלים ולהר הבית.
ברצוני להאמין שהיום המצב שונה לחלוטין מדור המדבר. אם בדור המדבר רוב רובו של העם דחה את התורה, השתחווה לעגל הזהב עד כדי כך שמשה הרגיש חובה לשבור את הלוחות ורוב רובו של העם הוציא את דיבת הארץ יחד עם עשרת המרגלים....
היום רוב העם נאמן למורשת ולארץ. רוב העם רוצה מדינה יהודית-ציונית שבמרכזו יעמוד לא הכותל, אלא הר הבית!
ואולם היום, לא כמו בדור המדבר, אנחנו תקועים עם מנהיגות פוליטית חלשה, שאין לה כיוון יהודי או חזון יהודי. מנהיגות פוליטית שאינה מבינה שמי ששולט על הר הבית שולט על כל ארץ ישראל.
התיקון שלנו חייב איפוא להיות על ידי כך שנודיע קבל עם ועולם שהר הבית הוא לבו של עם ישראל, לבו הפיזי והרוחני. ואת זה אנחנו עושים כאן הערב. ואנחנו העם דורשים שתהיה לנו מנהיגות יהודית-ציונית, "ציונית" על שם הר ציון. מנהיגות שלא תפחד לפתוח לנו את שערי הר הבית. מנהיגות שלא תפחד לנקות ולגרש משם את הטומאה הערבית, ושלא תפחד להגיד: כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל.
ולאויבינו אנו מכריזים: "וכאשר יענו אותם, כן ירבה וכן יפרוץ"! לא תוכלו לשבור אותנו! ככל שאתם מכים בנו, כך אנו, "העמכה", נהפכים ליותר נחושים ויותר נאמנים לעם, לתורה, לארץ.
וכן, היום אתם רואים אותנו מתאבלים, גם על מתינו וגם על ירושלים. אך כזכור נאמר: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. כתוב "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה". כי כל המתאבל על ירושלים, הרי בעצם האבל ובתוך תוכו של היגון הוא זוכה ורואה תיכף בשמחתה, כי האבל בעצמו מכניס תקווה בלבבות כי ארצנו, כל ארצנו, עוד תשוב לתחייה. עוד תשוב לריבונות יהודית מלאה.
בתהילים נ"ו כתוב "שימה דמעתי בנאדך". אבלי ציון נהגו בימי המצרים להוריד דמעות על חורבן ירושלים ב"נאד דמעות" ולטבול בהן בסעודה המפסקת את לחמן. כי רווחה האמונה בעם שכשיתמלא נאד דמעותינו לפני הקב"ה ויעלה על גדותיו, יושם קץ לצרותינו והמשיח יבוא.
יהי רצון שלאחר כל כך הרבה אבל ודמעות עם ישראל יפעל כך שנזכה לביאת המשיח ולבניין ירושלים במהרה בימינו אמן.
----------------------------------
נדיה מטר היא מנהיגה של "נשים בירוק" הפועלת למען עתיד ישראל