מחשבות על תשעה באב ובית המקדש

את הקינות השארתי במוצאי תשעה באב, בבית הכנסת. כך בכל שנה עד שלא נותרו ספרי קינות בבית. בכל שנה אני מגיע לבית הכנסת ומחפש אחר חוברת קינות, כזו שבית הכנסת עצמו מחלק למתפללים. פעמים שאני מוצא עצמי מציץ מאחורי כתפו של מתפלל משום שהגעתי באיחור ואזלו הקינות.

כיצד אפשר לקחת הביתה את חוברת הקינות – הרי הודאה יש בכך – כי כל תפילותינו ואמונתנו על בית המקדש שיבנה במהרה, אינן אלא כצפצוף הזרזיר. עד לתשעה באב הבא יש לנו שנה תמימה לבנות את בית המקדש – אך אנו מעדיפים להשאיר את הנושא בחיקה החמים של הדת. שיבנה בית המקדש – לא שנבנה בית המקדש. זה סידור מאוד נוח העניין הזה, אפשר לחיות בו זמנית בשני עולמות שונים ואף סותרים. בעולמה הוירטואלי של הדת, מתפללים וצמים ובוכים בשביל בית מקדש מדומיין , משהו כמו "טירת הוגוורת" של 'הארי פוטר', שאם יבוא – יהיה זה על גבי עננים וברקים, הישר מן השמים כמו באגדות. אחר כך יוצאים מבית הכנסת – מן הדת, אל המציאות ופה הכללים שונים לחלוטין – מאכסנים במקום בטוח את ספרי הקינות לשנה הבאה בכדי לחסוך כמה גרושים. הרי ברור שלעולם הקינות הדתי אין שום קשר לעולם המציאות. מקוננים כי כך מחייבת הדת, וחוסכים את ספר הקינות לשנה הבאה כי כך מחייבת המציאות אשר אליה בית המקדש לעולם לא יגיע. המקוננים יודעים זאת – ואינם מתכוונים לשנות זאת.

כשנחרב הבית, נחרב החיבור הבלתי אמצעי בין הקב"ה לבין עולמו. הייתה זו מציאות שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו היום, היא בלתי ניתנת להבנה באמת. מה זאת אומרת שיש מקום שבו נמצאת השכינה – מקום שיש לו נקודת ציון וגובה על גבי מפות אחת לחמישים אלף. ומה בדיוק ההבדל בין המצב הזה למצב היום – הרי גם היום יש אלוקים בעולם – לא?

עיוור מלידה אינו יכול להבין כמה יפים הם הצבעים, ובכל זאת תאב הוא מאוד למאור עיניים. הוא למד להבין שמצבו הנוכחי מוגבל ועלוב, שעולם החוויות שלו לוקה בחסר איום ונורא, שיכול היה להיות הרבה יותר טוב. זה מה שנתנו לנו הקינות במשך 2000 שנה – את ההבנה שאנחנו עוורים. את מראה האור שכחנו מזמן – וביננו – גם העוורון הפך מצב קבע נוח למדי.

משחרב בית המקדש – התלבטו חכמי ישראל כיצד להמשיך מנקודה זו. כיצד עם שניטל ממנו מאור עיניו יגשש דרכו באפלה. הרי תורת ישראל אינה דת – היא אינה קובץ טכסים מחוץ למציאות – היא המציאות עצמה – וכל כולה סובב סביב אלוקים חיים השוכן בתוכנו, בבית המקדש. מה יהיה עכשיו כשמקדש זה נלקח מאיתנו?

כיוון שלא רק מאור עיניו ניטל מעם ישראל אלא גם עצמאותו הלאומית, היתה המלאכה "קלה" – במרכאות כפולות ומכופלות. לקחו את עולם התורה המלא – מה שקרוי בימנו - 'היהדות', וצימצמו אותו למן מקל נחיה ונדודים - הפכו את היהדות לדת. את המקל הזה אפשר לקפל לתוך צרור הנוודים – אפשר להתנהל באמצעותו בחיקה של המשפחה והקהילה, אי אפשר לצאת איתו מבית הכנסת – אי אפשר לצאת איתו מגבולות הדת, אי אפשר לנהל איתו מדינה, אי אפשר לבנות אתו את בית המקדש. באופן פרדוקסלי המחסום הגדול ביותר בפני הקמת בית המקדש הוא הדת.

הבנתי זאת לראשונה כשניסינו להריץ מועמד אמוני לנשיאות המדינה. מצאנו אז יהודי מכובד שכל הדרת פניו קורנת יהדות ואמונה – פרופ' ירמיהו ברנובר. חשבנו שמלאכתנו תהיה קלה – הרי זקוקים אנו לחתימת ידם של עשרה חברי כנסת בכדי לאפשר לפרופ' ברנובר לרוץ, וכשלושה מניינים של חכי"ם דתיים חובשים את ספסלי הפרלמנט העברי. וכי לא יקפצו על המציאה ויתמכו מידית ביוזמה שכזו? וראה זה פלא שמונה חכ"ים חתמו – קליינר חתם, רפול חתם, אף לא אחד מחובשי הכיפות – גם לא הסרוגות – צירף חתימתו לחילוניים ההם, והיוזמה נפלה. הדתיים פוחדים לפתוח את כווצה של הדת ולהתחיל להוציא את התורה אל מרחב המציאות. טוב להם בתורת הגלות – חוששים הם מתורת ארץ ישראל – מנטילת האחריות.

יהי רצון שנמצא ראויים ונזכה השנה לבנות את בית המקדש.

=======================================

משה פייגלין הוא ראש תנועת "מנהיגות יהודית" ומועמד לראשות הליכוד.