עריקת זמרי ישראל ממופע ההצדעה של תנועת יש גבול לסרבני השרות, לפני כשבועיים, זיכתה אותם בנזיפה מגל אוחובסקי. ברשימה במדור דעות (מעריב, 17.7.02), הוא האשים להקות וזמרים בהתכחשות לתפיסות ההומאניות שאפיינו את שירתם בעבר. לטעמו, האוויר רווי כעת בצלילים פטריוטיים, אבוי, ואף בפזמונים אנטי פלשתיניים. "אמנים רגישים היו אמורים לעורר את המצפון, לעודד את החשיבה על שלום ואחווה", הטיף אוחובסקי.
הוא התעלם מהאפשרות שדווקא בגלל רגישותם, נמנעים כעת האמנים מלעודד חשיבה על שלום ואחווה. במקום לעורר את מצפונם של אחרים הם טרודים בהשקטת מצפונם שלהם. לרבים וטובים מהם יש בעיה קשה עם יצירות שכתבו ושרו בעבר, כשהמזרח התיכון החדש טרם הפך מהבטחה גדולה לשיר דכאוני של פוליקר. אילו רק יכלו, היו מוחקים אותן היום מתקליטוריהם הישנים ומוותרים בשמחה על התמלוגים.
עובדה, מאז תחילת המלחמה לא שמענו ברדיו אפילו פעם אחת את השיר "ימי סליחה וחסד", שתלמה אליגון כתבה לכבוד טקס הענקת פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת. יהורם גאון שר אותו שם לקול תשואות קהילת השלום בארץ ובעולם: "שלום יבוא עלינו/ ואנו על טפנו נקבל פניו/. סוכת שלום נפרשת/ הוא יבוא עכשיו/ הוא יבוא, הוא על הסף".
כיוון שהשלום איכזב בסוף, לא פלא שגאון מעדיף היום לפזם שירים מסוג אחר, שירי חשבון נפש, כמו "ימים של תשובה" או "הרווח שבין החיוך לדמעה". במקום לבוא אליו בטענות מוטב לשכנע יוצרים נוספים ללכת בעקבותיו. למשל, את שלום חנוך, שכתב והלחין את אחת מהנחות היסוד הכוזבות של תהליך השלום: "אדם מוזר הוא האויב שלך בדיוק כמוך". ובהמשך: "אתה יודע שהבן אדם בדיוק כמוך/ לא ממהר להתאבד, כמוך בדיוק". זוכרים?
בלהיט תועמלני אחר, "אל תקרא לי עם", הכריז חנוך שהשלום כבר כאן וקטל את מתנגדיו מימין: "אויבים מפעם הם היום אחים/ הגיבורים נחים והגבולות פתוחים/ השיירה עוברת והכלבים נובחים". האם אוחובסקי היה רוצה שחנוך יחזור לכתוב שורות כה מופרכות? האם אהוד מנור אמור לייצר פזמונים הזויים חדשים בנוסח "הנה בא השלום/ הוא יצא לדרכו שלשום"?
כל-כך הרבה לעג נשפך כאן על שירי ששת הימים, עד שלא נשארה אנרגיית בוז בדיעבדית לשירי אוסלו, שבחסותם המרגיעה המיטו עלינו השלטונות אסון פרוזאי כבד. זאת למרות הפרספקטיבה הנפלאה על מידת אמינותם והמבחר העצום. לכבוד ביקור קלינטון בעזה, לדוגמה, שובץ בתוכנית של דליה יאירי בקול ישראל השיר "עזה החדשה", מאת מאיר גולדברג ודודי לוי. הוא דיבר על אפשרויות הבילוי הנפלאות בעזה שאחרי תום הכיבוש: "בוא נלך לשבת על נרגילה בחצר של חכים בעזה החדשה/ אחר כך נשכב על החול הנפלא/ נעים ברצועה/ מתמכרים לרצועה/ הם יודעים לחיות ברצועה"
"אף אחד לא רוצה למות", שרה להקת הדג-נחש בשיר שלום אחר ערב אינתיפאדת אל-אקצה, "אבל אם כבר חייבים/ אז עדיף בליווייס במקום במדים". היום, כשבזכות השלום אנחנו אכן מתים גם בליווייס וגם במדים, רק טבעי שמגזר היוצרים יתפכח ויתאים את הרפרטואר שלו למציאות. מסביב למדורת אוסלו מותר לשיר אפילו שירי מולדת.
==============================
חגי סגל הוא עורך החדשות בתחנת הרדיו של ערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".
הוא התעלם מהאפשרות שדווקא בגלל רגישותם, נמנעים כעת האמנים מלעודד חשיבה על שלום ואחווה. במקום לעורר את מצפונם של אחרים הם טרודים בהשקטת מצפונם שלהם. לרבים וטובים מהם יש בעיה קשה עם יצירות שכתבו ושרו בעבר, כשהמזרח התיכון החדש טרם הפך מהבטחה גדולה לשיר דכאוני של פוליקר. אילו רק יכלו, היו מוחקים אותן היום מתקליטוריהם הישנים ומוותרים בשמחה על התמלוגים.
עובדה, מאז תחילת המלחמה לא שמענו ברדיו אפילו פעם אחת את השיר "ימי סליחה וחסד", שתלמה אליגון כתבה לכבוד טקס הענקת פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת. יהורם גאון שר אותו שם לקול תשואות קהילת השלום בארץ ובעולם: "שלום יבוא עלינו/ ואנו על טפנו נקבל פניו/. סוכת שלום נפרשת/ הוא יבוא עכשיו/ הוא יבוא, הוא על הסף".
כיוון שהשלום איכזב בסוף, לא פלא שגאון מעדיף היום לפזם שירים מסוג אחר, שירי חשבון נפש, כמו "ימים של תשובה" או "הרווח שבין החיוך לדמעה". במקום לבוא אליו בטענות מוטב לשכנע יוצרים נוספים ללכת בעקבותיו. למשל, את שלום חנוך, שכתב והלחין את אחת מהנחות היסוד הכוזבות של תהליך השלום: "אדם מוזר הוא האויב שלך בדיוק כמוך". ובהמשך: "אתה יודע שהבן אדם בדיוק כמוך/ לא ממהר להתאבד, כמוך בדיוק". זוכרים?
בלהיט תועמלני אחר, "אל תקרא לי עם", הכריז חנוך שהשלום כבר כאן וקטל את מתנגדיו מימין: "אויבים מפעם הם היום אחים/ הגיבורים נחים והגבולות פתוחים/ השיירה עוברת והכלבים נובחים". האם אוחובסקי היה רוצה שחנוך יחזור לכתוב שורות כה מופרכות? האם אהוד מנור אמור לייצר פזמונים הזויים חדשים בנוסח "הנה בא השלום/ הוא יצא לדרכו שלשום"?
כל-כך הרבה לעג נשפך כאן על שירי ששת הימים, עד שלא נשארה אנרגיית בוז בדיעבדית לשירי אוסלו, שבחסותם המרגיעה המיטו עלינו השלטונות אסון פרוזאי כבד. זאת למרות הפרספקטיבה הנפלאה על מידת אמינותם והמבחר העצום. לכבוד ביקור קלינטון בעזה, לדוגמה, שובץ בתוכנית של דליה יאירי בקול ישראל השיר "עזה החדשה", מאת מאיר גולדברג ודודי לוי. הוא דיבר על אפשרויות הבילוי הנפלאות בעזה שאחרי תום הכיבוש: "בוא נלך לשבת על נרגילה בחצר של חכים בעזה החדשה/ אחר כך נשכב על החול הנפלא/ נעים ברצועה/ מתמכרים לרצועה/ הם יודעים לחיות ברצועה"
"אף אחד לא רוצה למות", שרה להקת הדג-נחש בשיר שלום אחר ערב אינתיפאדת אל-אקצה, "אבל אם כבר חייבים/ אז עדיף בליווייס במקום במדים". היום, כשבזכות השלום אנחנו אכן מתים גם בליווייס וגם במדים, רק טבעי שמגזר היוצרים יתפכח ויתאים את הרפרטואר שלו למציאות. מסביב למדורת אוסלו מותר לשיר אפילו שירי מולדת.
==============================
חגי סגל הוא עורך החדשות בתחנת הרדיו של ערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".