בפרשת עקב קיים עיסוק בשאלות אמונה בסיסיות, ובפרק ח' (י"א י"ח) , מובא החשש מפני ההכרה השגויה של: "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה - וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"
את החשש של מחשבת האדם "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, מייחסת התורה דווקא לאדם ולדור הנזכרים בתחילת הפרשה "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם!"
דווקא לאותו דור שמקפיד על מצווה קלה כחמורה, וכפי שדורשים חז"ל "עקב" - "מצוות שאדם דש בעקביו". אותו דור, המקפיד ומייחס חשיבות למצוות הנראות פחותות ערך וזוכה בעבור כך לקיום הברית ע"י הקב"ה ולרוב טוב ושפע, מאיתו יתברך . דווקא לדור זה מייחסת התורה את החשש מפני טענת "כוחי ועוצם ידי".
זאת ועוד! המענה אותו נותנת התורה לחשש זה הוא: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" . לכאורה זו אינה תשובה ולא פיתרון, שהרי החשש הוא "ורם לבבך ושכחת", א"כ הפתרון לזכור אינו פתרון! צריך לומר כיצד לזכור .
מעיון נוסף בפרשה נראה, כי הפתרון לרוב בעיות האמונה המוזכרים בפרשתנו הוא, התבוננות בעבר ובחינת ההיסטוריה של עם ישראל, מראשית היותו לעם, השעבוד, הגאולה וירושת הארץ. בכל פעם שמועלת שאלה אמונית על ידי העם, מצווה התורה: תתבונן אל העבר ומכך תגיע למסקנה הנכונה.
התורה מציינת, כי למסקנה השגויה של "כחי ועצם ידי", מביאה תכונה מקדימה של: "ורם לבבך". גאווה זו שקונה האדם לעצמו, היא המביאה אותו למסקנה השגויה, והתיקון למידה זו של הגאווה, הוא הזיכרון הפרטי והלאומי . גם ההכרה, כי בזכות מעשים טובים וקיום מצוות, מגיע לו רוב טובה. וממילא המצב הטוב בו שרוי האדם נובע כתוצאה ישירה ומיידית ממעשיו הטובים. גם הנחה זו מביאה לתכונה של "רם לבבך" ולבסוף ל "כוחי ועוצם ידי עשה לי את הזה" .
אך, אם יתבונן האדם בעברו הפרטי "דע מאין באת " וכן יתבונן האדם בעברו הלאומי, יגלה את האמת הגדולה: עם של עבדים במצרים ללא תקווה, אשר ע"י ניסים גלויים יוצא לחרות ואשר מקבל את התורה ללא עמל ויגיעה, ואשר הולך במדבר 40 שנה תוך תלות מוחלטת בקב"ה.
גם כיבוש הארץ לא טבעי היה: "גויים גדולים ועצומים ממך" . וגם אז "לא בצדקתך וביושר לבבך", גם כשלא הגיע לעם על - פי מעשיו . התבוננות מעמיקה זו של האדם מביאה אותו להכרה כי מצבו המבוסס והבטוח שבו הוא חי לא נובע מהשתדלות ומקיום מצוות בלבד, אלא, גם ובעיקר מחסדו של בורא עולם על בריותיו. הכרה זו גורמת להכנעה וענווה ונותנת לאדם כוח להתמודד עם העתיד. ההכרה כי "וידעת היום כי ה' אלוקיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך " היא הנוסכת באדם ביטחון ונוסכת בלבו הכנעה וענווה "וזכרת כי ה' א-לוהיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל!".
את החשש של מחשבת האדם "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, מייחסת התורה דווקא לאדם ולדור הנזכרים בתחילת הפרשה "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם!"
דווקא לאותו דור שמקפיד על מצווה קלה כחמורה, וכפי שדורשים חז"ל "עקב" - "מצוות שאדם דש בעקביו". אותו דור, המקפיד ומייחס חשיבות למצוות הנראות פחותות ערך וזוכה בעבור כך לקיום הברית ע"י הקב"ה ולרוב טוב ושפע, מאיתו יתברך . דווקא לדור זה מייחסת התורה את החשש מפני טענת "כוחי ועוצם ידי".
זאת ועוד! המענה אותו נותנת התורה לחשש זה הוא: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" . לכאורה זו אינה תשובה ולא פיתרון, שהרי החשש הוא "ורם לבבך ושכחת", א"כ הפתרון לזכור אינו פתרון! צריך לומר כיצד לזכור .
מעיון נוסף בפרשה נראה, כי הפתרון לרוב בעיות האמונה המוזכרים בפרשתנו הוא, התבוננות בעבר ובחינת ההיסטוריה של עם ישראל, מראשית היותו לעם, השעבוד, הגאולה וירושת הארץ. בכל פעם שמועלת שאלה אמונית על ידי העם, מצווה התורה: תתבונן אל העבר ומכך תגיע למסקנה הנכונה.
התורה מציינת, כי למסקנה השגויה של "כחי ועצם ידי", מביאה תכונה מקדימה של: "ורם לבבך". גאווה זו שקונה האדם לעצמו, היא המביאה אותו למסקנה השגויה, והתיקון למידה זו של הגאווה, הוא הזיכרון הפרטי והלאומי . גם ההכרה, כי בזכות מעשים טובים וקיום מצוות, מגיע לו רוב טובה. וממילא המצב הטוב בו שרוי האדם נובע כתוצאה ישירה ומיידית ממעשיו הטובים. גם הנחה זו מביאה לתכונה של "רם לבבך" ולבסוף ל "כוחי ועוצם ידי עשה לי את הזה" .
אך, אם יתבונן האדם בעברו הפרטי "דע מאין באת " וכן יתבונן האדם בעברו הלאומי, יגלה את האמת הגדולה: עם של עבדים במצרים ללא תקווה, אשר ע"י ניסים גלויים יוצא לחרות ואשר מקבל את התורה ללא עמל ויגיעה, ואשר הולך במדבר 40 שנה תוך תלות מוחלטת בקב"ה.
גם כיבוש הארץ לא טבעי היה: "גויים גדולים ועצומים ממך" . וגם אז "לא בצדקתך וביושר לבבך", גם כשלא הגיע לעם על - פי מעשיו . התבוננות מעמיקה זו של האדם מביאה אותו להכרה כי מצבו המבוסס והבטוח שבו הוא חי לא נובע מהשתדלות ומקיום מצוות בלבד, אלא, גם ובעיקר מחסדו של בורא עולם על בריותיו. הכרה זו גורמת להכנעה וענווה ונותנת לאדם כוח להתמודד עם העתיד. ההכרה כי "וידעת היום כי ה' אלוקיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך " היא הנוסכת באדם ביטחון ונוסכת בלבו הכנעה וענווה "וזכרת כי ה' א-לוהיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל!".