פרשת "עיר הנידחת" היא אחת המצוות שהאדם נדרש לאכזריות מופלגת כדי לקיימה, כמו שכתוב: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב
ושרפת באש את העיר ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלוקיך, והיתה תל עולם ולא תבנה עוד".
אלא שעל הפרשה הזו אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (עא א): "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר". יכולים אנו להבין את הרישא של המאמר: "ולא עתידה להיות" קשה, שאם מראש ידוע לנו שעיר הנידחת לעולם לא תהיה, מדוע מלכתחילה כתבה אותה התורה? את הצורך בכתיבתה של פרשת עיר הנידחת אע"פ שלא תתקיים למעשה, מסביר הראי"ה (אגרות הראי"ה רסו): "פרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע, למאן דאמר: לא היו ולא עתידין להיות, ונכתבו משום דרוש וקבל שכר, והשכר על הדרישה גדול הוא מאוד, כי הוא המלח המעמיד צביון הטוב ע"י תגבורת שנאת הרע בכל ענפיו, וכיוון שהוא עושה באורח לימודי את פעולתו, אינו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר". וכוונת הראי"ה היא שגם אם ההלכות הללו אינן נוגעות למעשה, יש ערך חינוכי בעיסוק הלימודי שלהן מפני שהידיעה, אפילו התיאורטית, על הענישה החמורה על המעשים הללו, היא המפנימה לתודעתו של הלומד את הסלידה וההתרחקות מהם, עד שבפועל לא יעיז מאן דהו לעשותם.
בפרשת "עיר הנידחת" מעבירה לנו התורה מסר נוסף, "ונתן לך רחמים וריחמך", שהתורה מבטיחה לנו לאחר הענשתה של עיר הנידחת. בהבטחה זו מלמדת אותנו התורה שגם אם יעשה האדם מעשה שיש בו אכזריות מופלגת, כל עוד המעשה נעשה במצוות הבורא, אין לעושה לחשוש שהמעשה הזה יביאו להשחתת מידותיו.
רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" מבאר את הבטחת התורה הזו וכך כתב: "ונתן לך רחמים וריחמך כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל עיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה (ונסתלקה) מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה (התכונה הזו) עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה: שיתן להם רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, (הקב"ה) מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש, לבטל כוח האכזריות שנולד להם מכוח המעשה".
והוסיף שם "אור החיים" שאמנם הקב"ה יתן לנו רחמים, ככתוב "ונתן לך רחמים", אבל התנהגותו של הקב"ה עמנו מותנית בהתנהגות שלנו, שאם ננהג עם זולתנו ברחמים רק אז יקיים בנו הקב"ה: "וריחמך", כי כל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כך יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן. דבריו אלו של "אור החיים" הם תשובה לסיסמא השקרית הנשמעת במחוזותינו חדשים לבקרים: "הכיבוש משחית", שיש בה הטעיה כפולה: א. ארץ ישראל בכלל, ובפרט חבלי יהודה והשומרון שהם לב לבה של ארצנו, רק מי שנטול תודעה יהודית יאמר שהם שטח כבוש, כך שאין בישיבתנו בשטחים אלו משום כיבוש.
קיום מצוות ישוב הארץ
גם אם אנו נאלצים לקיימה תוך שימוש באמצעים אלימים כדרכה של מלחמה והתגוננות, יש לנו הבטחה תורנית שמלחמה זו לא תשחית את מידותינו אלא כדברי "אור החיים", יושפע עלינו שפע של רחמים ממרומים. על כן האמת היא שאם ישנן תופעות של השחתת המידות, כמו האלימות, בחברה הישראלית, אין להן ולא כלום עם ישיבתנו ביהודה ובשומרון, אלא הן תוצאה של תרבות "ההתאבדות" של חלקים בתוך החברה היהודית, של ההידרדרות המוסרית באומץ, התרבות המתירנית, ההתאבדות הלאומית בפגיעה בחוסן הלאומי, וההתנכרות ליהדות במחיקת הסממנים של התרבות היהודית לדורותיה. הוסף להם את האנוכיות והחומרנות האוכלת בנו כל חלקה טובה, ותקבל חברה אוכלת יושביה. על כן לא "הכיבוש" משחית, אלא התנהלותם של הטוענים טענה זו היא שהביאה עלינו את תחלואי החברה וצרותיה.
אלא שעל הפרשה הזו אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (עא א): "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר". יכולים אנו להבין את הרישא של המאמר: "ולא עתידה להיות" קשה, שאם מראש ידוע לנו שעיר הנידחת לעולם לא תהיה, מדוע מלכתחילה כתבה אותה התורה? את הצורך בכתיבתה של פרשת עיר הנידחת אע"פ שלא תתקיים למעשה, מסביר הראי"ה (אגרות הראי"ה רסו): "פרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע, למאן דאמר: לא היו ולא עתידין להיות, ונכתבו משום דרוש וקבל שכר, והשכר על הדרישה גדול הוא מאוד, כי הוא המלח המעמיד צביון הטוב ע"י תגבורת שנאת הרע בכל ענפיו, וכיוון שהוא עושה באורח לימודי את פעולתו, אינו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר". וכוונת הראי"ה היא שגם אם ההלכות הללו אינן נוגעות למעשה, יש ערך חינוכי בעיסוק הלימודי שלהן מפני שהידיעה, אפילו התיאורטית, על הענישה החמורה על המעשים הללו, היא המפנימה לתודעתו של הלומד את הסלידה וההתרחקות מהם, עד שבפועל לא יעיז מאן דהו לעשותם.
בפרשת "עיר הנידחת" מעבירה לנו התורה מסר נוסף, "ונתן לך רחמים וריחמך", שהתורה מבטיחה לנו לאחר הענשתה של עיר הנידחת. בהבטחה זו מלמדת אותנו התורה שגם אם יעשה האדם מעשה שיש בו אכזריות מופלגת, כל עוד המעשה נעשה במצוות הבורא, אין לעושה לחשוש שהמעשה הזה יביאו להשחתת מידותיו.
רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" מבאר את הבטחת התורה הזו וכך כתב: "ונתן לך רחמים וריחמך כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל עיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה (ונסתלקה) מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה (התכונה הזו) עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה: שיתן להם רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, (הקב"ה) מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש, לבטל כוח האכזריות שנולד להם מכוח המעשה".
והוסיף שם "אור החיים" שאמנם הקב"ה יתן לנו רחמים, ככתוב "ונתן לך רחמים", אבל התנהגותו של הקב"ה עמנו מותנית בהתנהגות שלנו, שאם ננהג עם זולתנו ברחמים רק אז יקיים בנו הקב"ה: "וריחמך", כי כל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כך יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן. דבריו אלו של "אור החיים" הם תשובה לסיסמא השקרית הנשמעת במחוזותינו חדשים לבקרים: "הכיבוש משחית", שיש בה הטעיה כפולה: א. ארץ ישראל בכלל, ובפרט חבלי יהודה והשומרון שהם לב לבה של ארצנו, רק מי שנטול תודעה יהודית יאמר שהם שטח כבוש, כך שאין בישיבתנו בשטחים אלו משום כיבוש.
קיום מצוות ישוב הארץ
גם אם אנו נאלצים לקיימה תוך שימוש באמצעים אלימים כדרכה של מלחמה והתגוננות, יש לנו הבטחה תורנית שמלחמה זו לא תשחית את מידותינו אלא כדברי "אור החיים", יושפע עלינו שפע של רחמים ממרומים. על כן האמת היא שאם ישנן תופעות של השחתת המידות, כמו האלימות, בחברה הישראלית, אין להן ולא כלום עם ישיבתנו ביהודה ובשומרון, אלא הן תוצאה של תרבות "ההתאבדות" של חלקים בתוך החברה היהודית, של ההידרדרות המוסרית באומץ, התרבות המתירנית, ההתאבדות הלאומית בפגיעה בחוסן הלאומי, וההתנכרות ליהדות במחיקת הסממנים של התרבות היהודית לדורותיה. הוסף להם את האנוכיות והחומרנות האוכלת בנו כל חלקה טובה, ותקבל חברה אוכלת יושביה. על כן לא "הכיבוש" משחית, אלא התנהלותם של הטוענים טענה זו היא שהביאה עלינו את תחלואי החברה וצרותיה.