חוק טל הוא אכן חוק מקומם ומרגיז, אבל הוא הדרך היחידה להביא לכך שהחרדים יתגייסו לצה"ל. הדרך הזו ארוכה, קשה, מפותלת ולא ישרה, היא תארך לפחות עשרים שנה, והשבוע התחלנו רק את הצעד הראשון שלה. אבל אין דרך אחרת אם רוצים שהפצע יירפא. השאלה היא אם באמת רוצים. בין האנשים והארגונים שנאבקים נגד החוק הזה, בשם השוויון בנשיאה בעול ו"כדי שנהיה עם אחד ולא שניים", יש גם כאלה שמאמינים בכנות במה שהם אומרים.

הרוב, לדעתי, יודעים שהם משקרים. הם לא רוצים לפתור את הבעיה אלא להנציח אותה. הם יודעים שדווקא חוק טל יתחיל לעשות אותנו לעם אחד, ואילו חוק גיוס-לכל יחצה אותנו מייד לשני עמים שמלחמה ביניהם. אבל מאבקם לא שואף לכך שהצדק ייעשה, אלא רק לכך שאי הצדק ייראה. שיהיה בולט לעין. שהפצע ידמם, יזדהם, לא יתן מנוח. שיהיה כל הזמן כואב. שתמיד אפשר יהיה להוקיע אותם ולסתום להם את הפה.

כי אי אפשר לגייס אוכלוסיה שלמה בכוח. השאלה העיקרית היא לא מה כתוב בחוק, אלא מה יקרה במציאות, וכל חוק גיוס שלא יקבל את הסכמת הרבנים החרדים וראשי הישיבות, פשוט לא יעבוד ברחוב החרדי. החרדים בהמוניהם יילכו לכלא ולא יצייתו. ואז מה נעשה? נכעס, נצרח, נקלל, נשנא. והחרדים יקללו בחזרה, ישנאו בחזרה, ויהיו גאים בהתחלה ללכת לכלא למען התורה, ובסוף להכניע את מדינת ישראל, שלא תהיה מסוגלת לאכוף את חוקיה ותאלץ לסגת מהם.

הם יתאהבו

בזה הלך השופט טל בעקבות בן-גוריון. אני לא מאמין שהזקן קנה את עניין העגלה הריקה והעגלה המלאה, שהציג בפניו החזון איש. האגדה מסופרת עד היום בהתלהבות של סיפור חסידי בפי תלמידי החזון איש, ומעליבה עד היום את הוגי הדעות החילונים שלא תפסו את הסיטואציה. בן גוריון היה האחרון לחשוב שהעגלה החילונית ריקה ממטען. גם לא עלה בדעתו להכיר בזה שהאיש היושב מולו הוא "גדול הדור", והוא צריך להתכופף לידו ביראת כבוד. הוא חשב שהוא עצמו גדול הדור, וגם בתורה הוא מבין יותר טוב מהרב היושב מולו.

בן גוריון רק הבין שמדינת ישראל הצעירה צריכה להמנע כמעט בכל מחיר מלהעמיד בפני החרדים את השאלה: האם אתם שייכים למדינה או פורשים ממנה. היא צריכה אותם יותר משהם צריכים אותה, כי הם יכולים להיות כולם נגדה, ואז מה היא תעשה בהם? בן גוריון הבין שבעניין הזה מוטב לתת לזמן לעשות את שלו. לאט לאט הם יתאהבו בה. הם יתביישו כמובן להודות בזה, אם תשאל אותם הם יאמרו מה פתאום. איזה יהודי אוהב מדינה. איפה נשמע שגעון כזה. אבל תן להם זמן והם יתאהבו.

לעזור להם לצאת

וזה קרה. המוני חרדים בסתר ליבם אוהבים את מדינתם אהבת נפש. המוני חרדים - מאות אלפים - רוצים בסתר ליבם לשרת בצה"ל, להשתלב במעגל העבודה, לצאת מהעוני, אבל לא לצאת מהשבט החרדי. גם מנהיגיהם ורבניהם רוצים בזה. מעולם, בכל תולדות העם היהודי לא היה מצב, שאוכלוסיה שלמה בטלה מעבודה ויושבת בבית המדרש, ומנער ועד זקן כולם אברכים. זה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית. תמיד היו בתוך הקהילה הדתית רוב של בעלי בתים ומיעוט שתורתו אומנותו. בעלי הבתים שבקהילה החזיקו את לומדי התורה בכסף שהרוויחו בעבודתם, וזה המצב גם היום בקהילות חרדיות מחוץ לישראל. רק כאן כל האוכלוסיה לכודה בבית המדרש ללא מוצא, בגלל איזה מילכוד היסטורי שנובע מן הפטור מגיוס, וכולה מתפרנסת מכסף שמרוויחים אנשים מחוץ לקהילה הדתית, ושממש לא רוצים לתת אותו לתורה.

המדינה, אם יש לה שכל, חייבת לעזור להם לצאת מהמילכוד, ולא להוכיח להם מי יותר חזק (לדעתי הם, אבל לא זו השאלה). אם הם לא יעשו שינוי עמוק באורח חייהם ללא הסכמה של הרבנים וראשי הישיבות, אז צריך להשיג הסכמה כזאת. אם קשה להם להתחיל משרות בצבא, שיתחילו בעבודה. אם יש מאבקי פוליטיקה ויוקרה בין הרבנים, צריך להביא בחשבון גם את זה. זה משבר שצריך לפתור אותו, לא להצטלם איתו במצפון שלוף.

==============================

אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".