"ארץ ישראל נקנית בייסורים!" מימרא זו שגורה בפי העם, ואנו נוהגים לשננה בשעות הקשות הפוקדות אותנו במאבק על ארץ ישראל ויישובה. יסודה של מימרא זו בדרשתו של ר' שמעון בר יוחאי. הנסמכת על פסוקים מפרשת השבוע שלנו: "תניא. רשב"י אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורים, ואלו הן: תורה וארץ ישראל ועולם הבא.
ארץ ישראל מניין? דכתיב: 'כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' א-לוהיך מיסרך', וכתיב: אחריו: 'כי ה' א-לוהיך מביאך אל ארץ טובה' (דברים ח', ה. ז.)".
אולם עדיין יש לתהות: על מה ולמה נגזר עלינו לסבול ייסורים כדי לזכות בארץ ישראל. אם חפץ הקב"ה לתיתה לנו בעין יפה, מדוע אינו יכול להושיטה על 'מגש של כסף' במקום לכרכה במעטפת ייסורים?
אין זו רק שאלה עיונית לפרשת השבוע. מחלחלת היא בנו וטורפת את דעתנו, כל אימת שאנו נדרשים ללוות בדרכם האחרונה את קרבנות 'פרשת השבוע' שלנו, שנרצחו בידי מחבלים ארורים. וכל אימת שאנו חייבים לשוב ולהתמודד עם יזמות פוליטיות מבישות, שכל תכולתן לקרוע את ארץ ישראל לגזרים, ולעקור ישובים יהודים מאדמתם. נוכח מצוקות אלה קשה לנו לראות במימרא: 'ארץ ישראל נקנית בייסורים' מעין אקסיומה, שאין להרהר אחריה, ואנו תובעים להעמיק ולהבין מדוע למען השם אנו סובלים?
אורה המתגלה מתוך החשכה
בדחילו ורחימו, אבקש להציע שני טעמים, זה לפני מזה, להבנת משמעות הייסורים. הטעם הראשון מצוי כבר בפירוש הרמב"ן לפסוק: "כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' א-לוהיך מייסרך" וכה דבריו: " 'מייסרך' מתחילה, בעינוי המדבר וניסיון המן, כדי שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה".
ובכן לדעת הרמב"ן נועדו הייסורים במדבר, כדי להבליט מתוך מצוקת המחסור, את חיבת הארץ הטובה. טעם, זה, שניתן לכנותו בהכללה, בלשון חכמים: 'אורה המתגלה מתוך החשיכה', כוחו יפה. להאיר לא רק את הייסורים הקודמים לביאת הארץ, אלא גם את הייסורים הכרוכים בכיבוש הארץ ויישובה לפני בואנו אל המנוחה ואל הנחלה.
בשוותנו לנגד עינינו במבט לאחור את כל הסבל והתלאות שבדרך, ניתן לנו לאמוד את הפער הכביר בין ייסורי הבראשית לבין טובת האחרית, ולהודות לה' יתברך על כל הטוב אשר גמלנו.
ברם עלינו להודות כי פעמים רבות אנו חשים כי "עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה", וחזון העתיד המזהיר אין בן כדי לבטל, ובוודאי לא להיות סיבה לייסורי ההווה.
כמה יפים לעניין זה דברי חכמים: "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו: 'למחר מוציאים אותך מבית האסורים ונותנים לך ממון הרבה אומר להם: בבקשה מכם, הוציאנו היום ואיני מבקש כלום'. (ברכות ט' ע"א). הלב מבקש אפוא להבין את פשר הייסורים, כבר שהוא חי אותם עתה כחוויה קיומית, ולא רק כרקע לעתיד הרחוק
"אבל בזה היא נקנית ממש!"
אם נשוב להתבונן במימרא: 'ארת\ץ ישראל נקנית בייסורים' נגלה כי לא רק במתנה אנו עוסקים, כדברי רשב"י, אלא במעשה קניין. ואכן מקורו המדוייק של ביטוי זה מצוי בספר 'קול התור' לר' הלל משקלוב, תלמיד מובהק של הגאון מוילנא. בספר זה מפרט ר' הלל משקלוב בשם הגאון את "שבעת דרכי האתחלתא דגאולה", ובתאור הדרך הראשונה הוא כותב: "לדעת מאש, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. אבל בזה היא נקנית ממש ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו, אם יהיה חס וחלילה איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יוושע ומן המיצר נגיע למרחביה" (קול התור א', י"ג). יש לשים לב להדגשה "אבל בזה היא נקנית ממש!" לא במתנת חינם ניתנת לנו הארץ! אנו קונים אותה בקניין גמור ומשלמים עליה במטבע קשה של מסירות נפש וייסורים.
מה בין מתנה לקניין?
במתנה זוכה האדם ללא עמל ויגיעה, ולפיכך הריהו נותר פסיבי בעת קבלתה, ולעיתים אף חש כעני הנוטל צדקה בבחינת "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה). לעומת זאת המתאמץ ומתייסר להשיג דבר יקר ערך, הופך בעצם המאמץ ממקבל לשותף, והדבר שהושג הינו חלק ממנו, ולפיכך יקר הוא ואהוב בעיניו שבעתיים, כי "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו". דברים אלה אמורים, הן בתורה ההופכת בעמלה של תורה להיות תורתו של העמל בה (קידושין ל"ב ע"א), והן בעולם הבא הנרכש מתוך עמל ויגיעה בעולם הזה: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (ערובין כ"ב ע"א).
וכך אף קניין ארץ ישראל: ככל שרב המאמץ ורבים הייסורים הכרוכים בדבקות בה, כן מתברר תפקידם וייעודם ללבות בלבנו את אש אהבת הארץ ולהעמיק את שורשנו בה.
לא! איננו מזוכיסטים ואיננו מחפשים ייסורים! די לנו בעמל הכרוך בבניין הארץ, ובצרות שמונו לנו עד כה, ללא שנבקש להוסיף עליהם עוד ייסורים. נאמנים עלינו דברי ר' יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, אשר נשאל: "חביבין עליך ייסורים" וענה מנהמת לבו: "לא הם ולא שכרם" (ברכות ה' ע"ב). אבל בדיעבד, בשעה שבאים עלינו ייסורים, איננו מבעטים בהם חלילה, אלא יודעים מראש כי מכוחם נקנית לנו הארץ ממש. ועל כן איננו מעלים בדעתנו "לסגת אחור במשהו" נוכח כל קושי ומכשלה אלא אדרבה מעמיקים שורש בארץ ולוחשים לה אהבה בכאב ובדמע.
ביטוי קורע לב לאהבה זו מתוך הייסורים מצאתי לאחר מלחמת ששת הימים בשירו של יצחק שלו, המתאר בשירו "כאיש המבסר באשה" את הפגישה המחודשת בין עם ישראל לירושלים אהובתו, וכך הוא כותב בשורות הסיום של השיר:
"אהיה נא כאיש השותק לאשה
שחזרה משביה לביתו
ואיננו שואל לאשר עברה
למן היום בו לוקחה מאתו.
ורק בלילה ישמע את בכיה על כרו
ויראה שרטות צלקות.
מעולם לא יקרה כבלילה ההוא
בו ראה את פצעה בחיקו".
=================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
ארץ ישראל מניין? דכתיב: 'כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' א-לוהיך מיסרך', וכתיב: אחריו: 'כי ה' א-לוהיך מביאך אל ארץ טובה' (דברים ח', ה. ז.)".
אולם עדיין יש לתהות: על מה ולמה נגזר עלינו לסבול ייסורים כדי לזכות בארץ ישראל. אם חפץ הקב"ה לתיתה לנו בעין יפה, מדוע אינו יכול להושיטה על 'מגש של כסף' במקום לכרכה במעטפת ייסורים?
אין זו רק שאלה עיונית לפרשת השבוע. מחלחלת היא בנו וטורפת את דעתנו, כל אימת שאנו נדרשים ללוות בדרכם האחרונה את קרבנות 'פרשת השבוע' שלנו, שנרצחו בידי מחבלים ארורים. וכל אימת שאנו חייבים לשוב ולהתמודד עם יזמות פוליטיות מבישות, שכל תכולתן לקרוע את ארץ ישראל לגזרים, ולעקור ישובים יהודים מאדמתם. נוכח מצוקות אלה קשה לנו לראות במימרא: 'ארץ ישראל נקנית בייסורים' מעין אקסיומה, שאין להרהר אחריה, ואנו תובעים להעמיק ולהבין מדוע למען השם אנו סובלים?
אורה המתגלה מתוך החשכה
בדחילו ורחימו, אבקש להציע שני טעמים, זה לפני מזה, להבנת משמעות הייסורים. הטעם הראשון מצוי כבר בפירוש הרמב"ן לפסוק: "כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' א-לוהיך מייסרך" וכה דבריו: " 'מייסרך' מתחילה, בעינוי המדבר וניסיון המן, כדי שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה".
ובכן לדעת הרמב"ן נועדו הייסורים במדבר, כדי להבליט מתוך מצוקת המחסור, את חיבת הארץ הטובה. טעם, זה, שניתן לכנותו בהכללה, בלשון חכמים: 'אורה המתגלה מתוך החשיכה', כוחו יפה. להאיר לא רק את הייסורים הקודמים לביאת הארץ, אלא גם את הייסורים הכרוכים בכיבוש הארץ ויישובה לפני בואנו אל המנוחה ואל הנחלה.
בשוותנו לנגד עינינו במבט לאחור את כל הסבל והתלאות שבדרך, ניתן לנו לאמוד את הפער הכביר בין ייסורי הבראשית לבין טובת האחרית, ולהודות לה' יתברך על כל הטוב אשר גמלנו.
ברם עלינו להודות כי פעמים רבות אנו חשים כי "עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה", וחזון העתיד המזהיר אין בן כדי לבטל, ובוודאי לא להיות סיבה לייסורי ההווה.
כמה יפים לעניין זה דברי חכמים: "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו: 'למחר מוציאים אותך מבית האסורים ונותנים לך ממון הרבה אומר להם: בבקשה מכם, הוציאנו היום ואיני מבקש כלום'. (ברכות ט' ע"א). הלב מבקש אפוא להבין את פשר הייסורים, כבר שהוא חי אותם עתה כחוויה קיומית, ולא רק כרקע לעתיד הרחוק
"אבל בזה היא נקנית ממש!"
אם נשוב להתבונן במימרא: 'ארת\ץ ישראל נקנית בייסורים' נגלה כי לא רק במתנה אנו עוסקים, כדברי רשב"י, אלא במעשה קניין. ואכן מקורו המדוייק של ביטוי זה מצוי בספר 'קול התור' לר' הלל משקלוב, תלמיד מובהק של הגאון מוילנא. בספר זה מפרט ר' הלל משקלוב בשם הגאון את "שבעת דרכי האתחלתא דגאולה", ובתאור הדרך הראשונה הוא כותב: "לדעת מאש, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. אבל בזה היא נקנית ממש ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו, אם יהיה חס וחלילה איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יוושע ומן המיצר נגיע למרחביה" (קול התור א', י"ג). יש לשים לב להדגשה "אבל בזה היא נקנית ממש!" לא במתנת חינם ניתנת לנו הארץ! אנו קונים אותה בקניין גמור ומשלמים עליה במטבע קשה של מסירות נפש וייסורים.
מה בין מתנה לקניין?
במתנה זוכה האדם ללא עמל ויגיעה, ולפיכך הריהו נותר פסיבי בעת קבלתה, ולעיתים אף חש כעני הנוטל צדקה בבחינת "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה). לעומת זאת המתאמץ ומתייסר להשיג דבר יקר ערך, הופך בעצם המאמץ ממקבל לשותף, והדבר שהושג הינו חלק ממנו, ולפיכך יקר הוא ואהוב בעיניו שבעתיים, כי "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו". דברים אלה אמורים, הן בתורה ההופכת בעמלה של תורה להיות תורתו של העמל בה (קידושין ל"ב ע"א), והן בעולם הבא הנרכש מתוך עמל ויגיעה בעולם הזה: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (ערובין כ"ב ע"א).
וכך אף קניין ארץ ישראל: ככל שרב המאמץ ורבים הייסורים הכרוכים בדבקות בה, כן מתברר תפקידם וייעודם ללבות בלבנו את אש אהבת הארץ ולהעמיק את שורשנו בה.
לא! איננו מזוכיסטים ואיננו מחפשים ייסורים! די לנו בעמל הכרוך בבניין הארץ, ובצרות שמונו לנו עד כה, ללא שנבקש להוסיף עליהם עוד ייסורים. נאמנים עלינו דברי ר' יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, אשר נשאל: "חביבין עליך ייסורים" וענה מנהמת לבו: "לא הם ולא שכרם" (ברכות ה' ע"ב). אבל בדיעבד, בשעה שבאים עלינו ייסורים, איננו מבעטים בהם חלילה, אלא יודעים מראש כי מכוחם נקנית לנו הארץ ממש. ועל כן איננו מעלים בדעתנו "לסגת אחור במשהו" נוכח כל קושי ומכשלה אלא אדרבה מעמיקים שורש בארץ ולוחשים לה אהבה בכאב ובדמע.
ביטוי קורע לב לאהבה זו מתוך הייסורים מצאתי לאחר מלחמת ששת הימים בשירו של יצחק שלו, המתאר בשירו "כאיש המבסר באשה" את הפגישה המחודשת בין עם ישראל לירושלים אהובתו, וכך הוא כותב בשורות הסיום של השיר:
"אהיה נא כאיש השותק לאשה
שחזרה משביה לביתו
ואיננו שואל לאשר עברה
למן היום בו לוקחה מאתו.
ורק בלילה ישמע את בכיה על כרו
ויראה שרטות צלקות.
מעולם לא יקרה כבלילה ההוא
בו ראה את פצעה בחיקו".
=================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.