חסד גדול עשה רבונו של עולם עם יצוריו הערבים. הוא העניק להם שני נכסים יקרים מפז. האחד הוא משאבים אדירים הטמונים באדמתם. השני הוא שכנות של ...יהודים, שיכולים לעזור להם לפרוח ולהתפתח. ללמד אותם איך לצאת מהמצוקה האמיתית שהם שרויים בה. וגם אם נתעלם מעצם הסכסוך, התמונה הזאת בולטת לאורך השנים. ובעיקר, מאז שיבת ציון המודרנית. וספרה של ג'ואן פיטרס, "מאז ומקדם", מעיד חד משמעית שהזרימה הערבית לארץ ישראל התחילה, כשהבינו השכנים שהיהודים חוזרים למולדתם והארץ עומדת לקום משממונה. שהרי ארץ ישראל היתה אדמת ביצות וטרשים ותושביה היהודים הם שהפכו אותה לגן פורח ולארץ מהמתקדמות ביותר בעולם, בחקלאות ותעשיה, במדע ובצבא, וכמובן בתרבות, בתורה ובמוסר.
הנפט במדינות הערביות אצור במדבריות סעודיה וכווית, במדינות המפרץ, באיראן, בעיראק ובמקומות שבשליטה מוחלטת שלהם. מה מונע מ"העם הערבי המפואר" לנצל את המשאבים האדירים הללו לבניית תשתית והשקעות שיניבו פרי כלכלי, אנשי מדע מבריקים, רמת חיים גבוהה ביותר? מה מפריע להם לפתח תרבות מקורית ובעלת ערך? הוגי דעות, אנשי רוח או היי-טק מובילים?
מצרים, שהחזיקה במדבר סיני לאורך שנים, נזקקה לישראל כדי לגלות שם נפט ומרבצי אורניום ועוד מחצבים שונים. גם המשאב התיירותי האדיר ששם, נזקק לכוח היצירה היהודי כדי להתממש. (בתקווה שמסירתו של סיני למצרים, לא תחזירהו לזרועות המדבר.) כבישים, חופים ובתי מלון. כך, פתחת רפיח המתינה ליזמים הישראלים. גם ביהודה ושומרון המוח היהודי סלל כבישים במקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. פריחה כלכלית אדירה הגיעה לפלחים העניים ולתושבי מחנות הפליטים, יחד עם השפה העברית. רמת הגולן, שבימי הסורים היתה מחנה צבאי גדול שהשנאה הותירה אותו בשממונו, הפכה לפנינת חמד מוריקה. ישובים פורחים וענפי חקלאות, תיירות ותעשייה ממלאים אותו. פיתוח מואץ ניכר בכל מקום עם יוזמות מקוריות כמו יקבים, טורבינות רוח ועוד ועוד. כביש חדש לאורך בקעת הירדן, החיה אותה. אדמות מעובדות בשיטות חדישות וגידולים פורחים באדמות שנדמו אבודות לחקלאות.
גם מי שזכה להלחם בלבנון, נדהם לגלות ארץ עם פוטנציאל של שוויץ, שנראה היום כמו ארץ ישראל לפני שהיהודים נטלו בה את השרביט. (החבר'ה שחרשו את שויץ טענו שלבנון דומה לה בנוף שבורכה בו, אבל אין בה שוויצרים...) אפילו שם, בתוך תנאי הלחימה הקשים, הצליחה ישראל לסלול דרכים ולשפר את תנאי החיים בהבאת מים ולימוד שיטות לעיבוד ותחזוקה.
ולא צריך לגלוש להיסטוריה הרחוקה יותר, לספוריו של מארק טווין על מסעותיו בארץ הקודש, לחוויות של נוסעים שונים במאה ה-19 ועוד, כדי לראות שמלבד שממה, לא הביאו הערבים מאומה לארץ ישראל. לא עיר חדשה, כפר, תרבות מקורית. כלום.
אז מה קורה כאן? האמנם הערבים סתם טפשים שאינם רואים מה שכל בר דעת רואה? הכיצד הם מונעים מעצמם את הטוב שהם יכולים להפיק? ואין זו שאלה של מאבק לכיבוש מדינת ישראל בלבד. המצרים, למשל, נמצאים היום באותם שטחים שהם היו בהם לפני מלחמת השחרור. רק שלאורך השנים מאז ועד היום, הם איבדו עשרות אלפי אנשים. משאבים לאומיים אדירים ירדו לטמיון במלחמות מיותרות. כשאין להם אפילו את הצידוק והבסיס המינימלי לדרוש את סיפוח ארץ ישראל למדינת הנילוס שלהם. כך ירדן ועיראק, איראן וסעודיה.
אז מה כל הסיפור שלהם? גם ירדן מפגרת בעשרות שנים, כשהיא בכלל שוכנת מעבר לנהר. מלבד, כמובן, התקופה בה היא כבשה את יהודה ושומרון. (ולמגחכים אני מציע לעיין באטלס שכולנו גדלנו עליו, אטלס ברוור, גם בבתי הספר שפעלו תחת שלטון השמאל. בכולם מצוינת יהודה ושומרון כ"שטח כיבוש עבר ירדני". בדיוק כפי שרצועת עזה היתה "שטח כיבוש מצרי". עם מושל צבאי מצרי) וסוריה? שעד לרגע בו התקיפה אותנו במלחמת ששת הימים, השקיעה ממון ומאמצים בקרבות מתמידים. מה מנע ממנה לנסות ולשפר את רמת החיים שלה. החושות שמצאנו ברמת הגולן ומאוחר יותר גם בבשן (במובלעת) משדרים שדר נואש ללא מילים.
לא, אין כאן שחצנות והתנשאות. אבל בהחלט יש גאווה על מה שאנחנו עשינו. וכל תינוק יודע שבשנים הללו מדינת ישראל התפתחה- וממשיכה להתקדם- בצעדי ענק. מלחמה בדלית ברירה, אך בלי להניח את אמת הבניין. וכך, אנו מייצרים יותר מכל מדינות ערב יחדיו. נתון כלכלי בדוק.
ומכאן, שיש רק שתי אפשרויות להסביר את הערבים, ואת חוסר רצונם להסתייע ביהודים החרוצים והעושים. האחת היא, שהם פשוט מטומטמים. הם אינם מסוגלים לראות את התמונה. הם לא יכולים להבין את היתרונות שהם יכולים להפיק. הם מעדיפים לבזבז את כספי הנפט על מותרות ועל קניות מרשימות בחנויות לונדון ופריז, מאשר על שיפורים בעריהם שלהם.
האפשרות השניה היא, שהשנאה לישראל מעבירה אותם על דעתם. והשנאה, כידוע, מקלקלת את השורה. בעצם, היהודים הם רק המושא הראשון והעיקרי לשנאה. הם לא יכולים בלי שנאה. פעם היה זה לאנגלים ולצרפתים, אחר כך לאמריקאים. הם זקוקים לחיות על חרבם ושנאתם, מאין להם שיטה אחרת. אנו נמשיך לבנות ולייצר. ושהם, ילכו לכל הרוחות, ההפסד כולו שלהם, בסופו של החשבון.
אם זה טמטום שלהם, יקח להם זמן רב להתרפא מהמחלה הזאת. אם זו רשעות- זמן הריפוי ארוך עוד יותר. ולנו, הישראלים, אף פעם לא היה זמן לחכות. אנחנו ממשיכים. גם אם הכלבים נובחים, השיירה עוברת.
=====================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
הנפט במדינות הערביות אצור במדבריות סעודיה וכווית, במדינות המפרץ, באיראן, בעיראק ובמקומות שבשליטה מוחלטת שלהם. מה מונע מ"העם הערבי המפואר" לנצל את המשאבים האדירים הללו לבניית תשתית והשקעות שיניבו פרי כלכלי, אנשי מדע מבריקים, רמת חיים גבוהה ביותר? מה מפריע להם לפתח תרבות מקורית ובעלת ערך? הוגי דעות, אנשי רוח או היי-טק מובילים?
מצרים, שהחזיקה במדבר סיני לאורך שנים, נזקקה לישראל כדי לגלות שם נפט ומרבצי אורניום ועוד מחצבים שונים. גם המשאב התיירותי האדיר ששם, נזקק לכוח היצירה היהודי כדי להתממש. (בתקווה שמסירתו של סיני למצרים, לא תחזירהו לזרועות המדבר.) כבישים, חופים ובתי מלון. כך, פתחת רפיח המתינה ליזמים הישראלים. גם ביהודה ושומרון המוח היהודי סלל כבישים במקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. פריחה כלכלית אדירה הגיעה לפלחים העניים ולתושבי מחנות הפליטים, יחד עם השפה העברית. רמת הגולן, שבימי הסורים היתה מחנה צבאי גדול שהשנאה הותירה אותו בשממונו, הפכה לפנינת חמד מוריקה. ישובים פורחים וענפי חקלאות, תיירות ותעשייה ממלאים אותו. פיתוח מואץ ניכר בכל מקום עם יוזמות מקוריות כמו יקבים, טורבינות רוח ועוד ועוד. כביש חדש לאורך בקעת הירדן, החיה אותה. אדמות מעובדות בשיטות חדישות וגידולים פורחים באדמות שנדמו אבודות לחקלאות.
גם מי שזכה להלחם בלבנון, נדהם לגלות ארץ עם פוטנציאל של שוויץ, שנראה היום כמו ארץ ישראל לפני שהיהודים נטלו בה את השרביט. (החבר'ה שחרשו את שויץ טענו שלבנון דומה לה בנוף שבורכה בו, אבל אין בה שוויצרים...) אפילו שם, בתוך תנאי הלחימה הקשים, הצליחה ישראל לסלול דרכים ולשפר את תנאי החיים בהבאת מים ולימוד שיטות לעיבוד ותחזוקה.
ולא צריך לגלוש להיסטוריה הרחוקה יותר, לספוריו של מארק טווין על מסעותיו בארץ הקודש, לחוויות של נוסעים שונים במאה ה-19 ועוד, כדי לראות שמלבד שממה, לא הביאו הערבים מאומה לארץ ישראל. לא עיר חדשה, כפר, תרבות מקורית. כלום.
אז מה קורה כאן? האמנם הערבים סתם טפשים שאינם רואים מה שכל בר דעת רואה? הכיצד הם מונעים מעצמם את הטוב שהם יכולים להפיק? ואין זו שאלה של מאבק לכיבוש מדינת ישראל בלבד. המצרים, למשל, נמצאים היום באותם שטחים שהם היו בהם לפני מלחמת השחרור. רק שלאורך השנים מאז ועד היום, הם איבדו עשרות אלפי אנשים. משאבים לאומיים אדירים ירדו לטמיון במלחמות מיותרות. כשאין להם אפילו את הצידוק והבסיס המינימלי לדרוש את סיפוח ארץ ישראל למדינת הנילוס שלהם. כך ירדן ועיראק, איראן וסעודיה.
אז מה כל הסיפור שלהם? גם ירדן מפגרת בעשרות שנים, כשהיא בכלל שוכנת מעבר לנהר. מלבד, כמובן, התקופה בה היא כבשה את יהודה ושומרון. (ולמגחכים אני מציע לעיין באטלס שכולנו גדלנו עליו, אטלס ברוור, גם בבתי הספר שפעלו תחת שלטון השמאל. בכולם מצוינת יהודה ושומרון כ"שטח כיבוש עבר ירדני". בדיוק כפי שרצועת עזה היתה "שטח כיבוש מצרי". עם מושל צבאי מצרי) וסוריה? שעד לרגע בו התקיפה אותנו במלחמת ששת הימים, השקיעה ממון ומאמצים בקרבות מתמידים. מה מנע ממנה לנסות ולשפר את רמת החיים שלה. החושות שמצאנו ברמת הגולן ומאוחר יותר גם בבשן (במובלעת) משדרים שדר נואש ללא מילים.
לא, אין כאן שחצנות והתנשאות. אבל בהחלט יש גאווה על מה שאנחנו עשינו. וכל תינוק יודע שבשנים הללו מדינת ישראל התפתחה- וממשיכה להתקדם- בצעדי ענק. מלחמה בדלית ברירה, אך בלי להניח את אמת הבניין. וכך, אנו מייצרים יותר מכל מדינות ערב יחדיו. נתון כלכלי בדוק.
ומכאן, שיש רק שתי אפשרויות להסביר את הערבים, ואת חוסר רצונם להסתייע ביהודים החרוצים והעושים. האחת היא, שהם פשוט מטומטמים. הם אינם מסוגלים לראות את התמונה. הם לא יכולים להבין את היתרונות שהם יכולים להפיק. הם מעדיפים לבזבז את כספי הנפט על מותרות ועל קניות מרשימות בחנויות לונדון ופריז, מאשר על שיפורים בעריהם שלהם.
האפשרות השניה היא, שהשנאה לישראל מעבירה אותם על דעתם. והשנאה, כידוע, מקלקלת את השורה. בעצם, היהודים הם רק המושא הראשון והעיקרי לשנאה. הם לא יכולים בלי שנאה. פעם היה זה לאנגלים ולצרפתים, אחר כך לאמריקאים. הם זקוקים לחיות על חרבם ושנאתם, מאין להם שיטה אחרת. אנו נמשיך לבנות ולייצר. ושהם, ילכו לכל הרוחות, ההפסד כולו שלהם, בסופו של החשבון.
אם זה טמטום שלהם, יקח להם זמן רב להתרפא מהמחלה הזאת. אם זו רשעות- זמן הריפוי ארוך עוד יותר. ולנו, הישראלים, אף פעם לא היה זמן לחכות. אנחנו ממשיכים. גם אם הכלבים נובחים, השיירה עוברת.
=====================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.