הרדיו מודיע לקונית: "בפיגוע בדרום הר חברון נהרגו שלשה בני משפחה אחת ואזרח נוסף. כולם ישראלים..." הלב מאיים לפרוץ מן החזה, המוח ממאן להאמין והזעם מצטבר. השמות עדיין לא הותרו לפרסום אבל כולנו כבר במרדף אחרי עוד טיפות מידע, למי אפשר להתקשר? בטח אנו מכירים מישהו שיודע יותר... ובעזרת הכשרון שפיתחנו בשנים האחרונות, היכולת לעבור ברדיו מתחנה לתחנה להאזין לכתבים, לזהות מטון הדיבור שלהם, ממה שנאמר וממה שנאסר לפרסום מי הם הנפגעים.
עם כל העצב, הזעם והתסכול יש לבחון גם את הרציונל מי הם הרוצחים שפוגעים בנו מאז ימי השלום האוסלואי. מה הם ראו כשביצעו את זממם.
המחבל הערבי באדורה שנכנס לדירה וראה את דניאל בת החמש. הוא מתפרץ לחדר ילדים אופייני: ציורי ילדים על קירותיו, חדר שכולו מקרין תום של ילדות. על המיטה, ילדה קטנה יושבת בפיג'מת ילדים פרחונית וסדינים מאויירים. מבטה של דניאל קפוא, עיניים מבוהלות עם מבט של פחד מן הנורא ביותר. סנטרה רוטט ופיה פעור ללא קול. ידיה מושטות קדימה ובאינסטינקט כפות ידיה נפרסות ואצבעותיה נמתחות כאילו לעצור בעד הכדורים. והרוצח-המחבל הערבי מסתכל בה ורואה לובן עיניה ואת גוונם... ויורה. יורה צרור ארוך. דמה מותז על הקירות, הציורים שעל הסדינים נעלמים בכתם דם ענק. דניאל מתמוטטת ללא רוח חיים ודמה ניגר אל רצפת החדר.
והרוצח-המחבל רץ הלאה כחיית טרף היסטרית, לטרף הבא. חיית טרף אמרנו כי אנו מוגבלים בשפתנו. באמת חיות טרף הורגות, אך לצורך מזונן הן הורגות. וזה המחבל סיפוקו הוא הרג-רצח, שפיכות דמים נטו.
אותו המחבל שנכנס לקפה בתל אביב ורואה נשים תמימות יושבות לפטפוט של שעת בוקר מאוחרת על כוס קפה וקרואסון. ליד אחת מהן עגלה ובה תינוקת רכה אולי אף עשתה "חכמה" אל מול סבתה. והוא מחליט. זהו הרגע לעצור את החיים התמימים היפים האלה במחיר דמו שלו. הוא יודע כי בלחיצת הכפתור הזו, תנועתו האחרונה, הוא ישים קץ לחיים שסביבו. יקדרו השמיים ותרעד האדמה...
כך גם הרוצח של בני משפחת דיקשטיין. עמד קרוב למכוניתם, דרך החלונות הגדולים של המיצובישי, ראה משפחה יפה ושמחה יושבת במכונית, והוא לא מהסס. יורה באמא ובבנה לנגד עיני ילדיה ובעלה. תוך כדי שהאב בוכה על מות אשתו, אהבת נעוריו, יורה הוא בו בדם קר, מטווח אפס. הקנה נוגע לא נוגע בגופות קורבנותיו הקדושים. הרוצח-המחבל הערבי מתקרב עוד יותר ומביט בעיני הילדים. הוא יכול לחוש איך נשימתם נעתקה מפחד ומחליט שמספיק לו. מרוצה, פוסע לאיטו, תאוותו בידו. היום הוא רצח יהודים.
כאלו הם גם הרוצחים של אוטובוסי הדמים בעמנואל, וכאלו הם מניחי המטענים במסעדות וכך גם הפצצות-החיות כמו גם שולחיהם.
אלו הן התמונות שרוצחים מתועבים אלו רואים, ואלו הן התמונות שנחרטות בזכרונם, עמוק, עמוק עד סוף ימי חייהם. על כך גאוותם, זהו ניצחונם המתועב, ועל זאת הם נחשבים גיבורים בקרב עמם.
על כאלה הם מקימים סוכות אבלים המוניות, ועל הדם הזה שנשפך רוקדים וזורקים סוכריות ברחובות. רוצחים מתועבים, נאצים שכאלה אין להם תקנה בעולמנו, תקנתם היחידה היא מוות. אין להם מקום עלי אדמות. בני אנוש מוסריים צריכים לחסל אשפה אנושית זו. אין תקנה לא להם ולא למשלחיהם, לא להם ולא לחבריהם, לא להם ולא לשמחים על מעשיהם וכל הסובבים אותם. תקנתם ותקנת האנושות המוסרית היא מותם, אם ע"י קליע בודד ואם בעזרת פצצה של טונה.
לא בונקר ולא מחסה של ילדים יחסמו תקנתם זו היחידה.
ואין לקשור בין חוסנו של עמנו לעמוד מול נוראות אלו לבין מחדל מדיני-בטחוני זה, מחדל אוסלו. כל ישראלינו היפים שפגשו ברוצחים שכאלו ובמשלחיהם, טיהרו אותם ורחצו ידיהם המגואלות בדם צריכים להיחקר ולהישפט על ידי מדינת היהודים. לפחות כמו שנהגה המדינה במחדל מלחמת יום הכיפורים.
צריך למהר כי למעלה מתשע מאות נרצחים, אלפי פצועים והפגיעה הקשה בכלכלת המדינה הנם מחיר יקר שמישהו צריך לתת עליו את הדין. מישהו חייב לשלם.
צריך למהר בהקמת ועדת חקירה כי אסור שחיוכו היהיר של הגאון המדיני, מגלה המזרח התיכון החדש, ופרצופו המיתמם של תלמידו הממושקף יתפסו מימדים של מטריית צ'מברלין שהביאה שלום, ממש לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה.
עם כל העצב, הזעם והתסכול יש לבחון גם את הרציונל מי הם הרוצחים שפוגעים בנו מאז ימי השלום האוסלואי. מה הם ראו כשביצעו את זממם.
המחבל הערבי באדורה שנכנס לדירה וראה את דניאל בת החמש. הוא מתפרץ לחדר ילדים אופייני: ציורי ילדים על קירותיו, חדר שכולו מקרין תום של ילדות. על המיטה, ילדה קטנה יושבת בפיג'מת ילדים פרחונית וסדינים מאויירים. מבטה של דניאל קפוא, עיניים מבוהלות עם מבט של פחד מן הנורא ביותר. סנטרה רוטט ופיה פעור ללא קול. ידיה מושטות קדימה ובאינסטינקט כפות ידיה נפרסות ואצבעותיה נמתחות כאילו לעצור בעד הכדורים. והרוצח-המחבל הערבי מסתכל בה ורואה לובן עיניה ואת גוונם... ויורה. יורה צרור ארוך. דמה מותז על הקירות, הציורים שעל הסדינים נעלמים בכתם דם ענק. דניאל מתמוטטת ללא רוח חיים ודמה ניגר אל רצפת החדר.
והרוצח-המחבל רץ הלאה כחיית טרף היסטרית, לטרף הבא. חיית טרף אמרנו כי אנו מוגבלים בשפתנו. באמת חיות טרף הורגות, אך לצורך מזונן הן הורגות. וזה המחבל סיפוקו הוא הרג-רצח, שפיכות דמים נטו.
אותו המחבל שנכנס לקפה בתל אביב ורואה נשים תמימות יושבות לפטפוט של שעת בוקר מאוחרת על כוס קפה וקרואסון. ליד אחת מהן עגלה ובה תינוקת רכה אולי אף עשתה "חכמה" אל מול סבתה. והוא מחליט. זהו הרגע לעצור את החיים התמימים היפים האלה במחיר דמו שלו. הוא יודע כי בלחיצת הכפתור הזו, תנועתו האחרונה, הוא ישים קץ לחיים שסביבו. יקדרו השמיים ותרעד האדמה...
כך גם הרוצח של בני משפחת דיקשטיין. עמד קרוב למכוניתם, דרך החלונות הגדולים של המיצובישי, ראה משפחה יפה ושמחה יושבת במכונית, והוא לא מהסס. יורה באמא ובבנה לנגד עיני ילדיה ובעלה. תוך כדי שהאב בוכה על מות אשתו, אהבת נעוריו, יורה הוא בו בדם קר, מטווח אפס. הקנה נוגע לא נוגע בגופות קורבנותיו הקדושים. הרוצח-המחבל הערבי מתקרב עוד יותר ומביט בעיני הילדים. הוא יכול לחוש איך נשימתם נעתקה מפחד ומחליט שמספיק לו. מרוצה, פוסע לאיטו, תאוותו בידו. היום הוא רצח יהודים.
כאלו הם גם הרוצחים של אוטובוסי הדמים בעמנואל, וכאלו הם מניחי המטענים במסעדות וכך גם הפצצות-החיות כמו גם שולחיהם.
אלו הן התמונות שרוצחים מתועבים אלו רואים, ואלו הן התמונות שנחרטות בזכרונם, עמוק, עמוק עד סוף ימי חייהם. על כך גאוותם, זהו ניצחונם המתועב, ועל זאת הם נחשבים גיבורים בקרב עמם.
על כאלה הם מקימים סוכות אבלים המוניות, ועל הדם הזה שנשפך רוקדים וזורקים סוכריות ברחובות. רוצחים מתועבים, נאצים שכאלה אין להם תקנה בעולמנו, תקנתם היחידה היא מוות. אין להם מקום עלי אדמות. בני אנוש מוסריים צריכים לחסל אשפה אנושית זו. אין תקנה לא להם ולא למשלחיהם, לא להם ולא לחבריהם, לא להם ולא לשמחים על מעשיהם וכל הסובבים אותם. תקנתם ותקנת האנושות המוסרית היא מותם, אם ע"י קליע בודד ואם בעזרת פצצה של טונה.
לא בונקר ולא מחסה של ילדים יחסמו תקנתם זו היחידה.
ואין לקשור בין חוסנו של עמנו לעמוד מול נוראות אלו לבין מחדל מדיני-בטחוני זה, מחדל אוסלו. כל ישראלינו היפים שפגשו ברוצחים שכאלו ובמשלחיהם, טיהרו אותם ורחצו ידיהם המגואלות בדם צריכים להיחקר ולהישפט על ידי מדינת היהודים. לפחות כמו שנהגה המדינה במחדל מלחמת יום הכיפורים.
צריך למהר כי למעלה מתשע מאות נרצחים, אלפי פצועים והפגיעה הקשה בכלכלת המדינה הנם מחיר יקר שמישהו צריך לתת עליו את הדין. מישהו חייב לשלם.
צריך למהר בהקמת ועדת חקירה כי אסור שחיוכו היהיר של הגאון המדיני, מגלה המזרח התיכון החדש, ופרצופו המיתמם של תלמידו הממושקף יתפסו מימדים של מטריית צ'מברלין שהביאה שלום, ממש לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה.