פרשת שופטים הינה פרשה ממלכתית העוסקת בהרחבה בסוגיות הלאומיות ובמוסדות השלטון, כגון משפט ומשטרה, צבא ומלוכה. בעצם העיסוק בסוגיות אלה מבקשת התורה ללמדנו, כי אין להפריד בין "העניין הדתי" ו"העניין הלאומי", והלכות מדינה הן הן גופי תורה.
במכלול הסוגיות הלאומיות, מוקדש בפרשה פרק מיוחד להכנות לקראת היציאה למלחמה. "והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודיבר אל העם ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' א-לוהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ', ב-ג).
ברם לאחר דברי העידוד והחיזוק באות הנחיות מפורטות, לגבי הפטורים מלצאת למערכה: האיש אשר בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא נשאה, ולבסוף "האיש הירא ורך הלבב". אמנם מן הראוי לציין כי כל אלה אינם פטורים לחלוטין מחובת הגיוס אלא נדרשים למלא תפקידים ב"פיקוד העורף" : "ומספקין מים ומזון ומתקנים את הדרכים" (סוטה מ"ג ע"א).
מכל הפטורים מ"שרות קרבי" דומה ששחרורו של "הירא ורך הלבב" הינו הפרובלמטי ביותר. האם ניתן לקבל את הפחדים האישיים כנימוק לגיטימי לפטור משדה הקרב, לאחר הקריאה המפורשת המתריסה כנגד הירא ורך הלבב: "אל ירך לבבכם, אל תראו מפניהם"? והנה נחלקו תנאים במשנה במסכת סוטה (מ"ד ע"א) בשאלה, מיהו בכלל "האיש הירא ורך הלבב": "ר' עקיבא אומר 'הירא ורך הלבב' כמשמעו. שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה". ו'בספרי' הוסיפו כמה דימויים מוחשיים לכך: "שמע קול הגפת תריסין ונבעת. קול צהלת סוסים ומרתית, קול תקיעת קרניים נבהל. רואה שימוט סייפים ומים שותתין על ברכיו". "ר' יוסי הגלילי אומר: זה המתיירא מן העבירות שבידו". ר' עקיבא מוצא אפוא את הטעם לפטור בהיבט הפסיכוסומטי (מצב נפשי הגורם לתופעות גופניות), ואילו ר' יוסי הגלילי מצביע על המשבר הרוחני-דתי.
אין ספק שהטעם המצויין כסיבה לפטור: "ולא יימס את לבב אחיו כלבבו" נוטה לדעת ר' עקיבא, וכך אכן פוסק גם הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, טו).
"רחמן היה חוזר"
ברם הביטוי הכפול: 'הירא ורך הלבב' עדיין אומר דרשני, ובתוספתא במסכת סוטה (ז', יד'), מגלה בו ר' עקיבא מימד נוסף: "ר' עקיבא אומר: 'מי האיש הירא' כמשמעו.
מה תלמוד לומר עוד: 'ורך הלבב'? לומר לך שאפילו גיבור שבגיבורים וחזק שבחזקים והיה רחמן היה חוזר" כבר ראינו כי "הירא" הוא הפחדן. אך מי הוא אותו "רחמן"?
לפני כשלושים שנה (בקיץ תשל"ב) כתב יריב בן אהרון (בנו של יצחק בן אהרון), מהבולטים שבמחנכים והוגי הדעות בתנועה הקיבוצית, מאמר קצר שכותרתו: "רחמן היה חוזר". במאמר זה, שפורסם ב"שדמות" ביטאון התנועה הקיבוצית, הביא יריב את דברי ר' עקיבא שבתוספתא וציין בהתרגשות:
"האם אין פה לפנינו הטופס העברי הקדום ביותר של מה שקרוי בעת הזאת "פאצפיסט" סרבן מלחמה?!" והוסיף: "באדם ה'רחמן' שבעולמנו, יש חיסרון טראגי, שמקורו במידת השלמות שנזרקה בו בטרם עת: מעשה ידיו של ה'עושה שלום במרומיו' שטרם 'עשה שלום עלינו ועל כל ישראל'
והנה לפני 1,850 שנה, טבע ר' עקיבא, רבם של מורדי בר כוכבא, מטבע נדירה רבת רגישות, דווקא בתקופת מלחמות ורדיפות שאכפה על יהודי ארץ ישראל לגייס כל קורטוב של כח למאבק לחיים ולמוות ברומא האדירה:
'רחמן', בעל לב רחום לכל ברייה שנבראה בצלם - פטור ממלחמה. מה רב הכח הגלום באמון שכזה ביצור אנוש, אפילו שההנמקה סמוכה אל התכלית: 'ולא יימס את לבב אחיו כלבבו'. מה גדולה האמונה שממנה בקעה אורה שכזו".
הקורא בתשומת לב את דברי יריב, חש אמנם בהתפעמותו מהמפגש עם המקורות, אך מזהה עם זאת, את הדרך בה "מגייס" יריב את המקורות לביסוס השקפות עולמו.
יריב עצמו ער לחולשת פירושו ברמזו כי הנימוק שבתורה "ולא יימס את לבב אחיו בלבבו", אינו מעיד על צידוק אידיאולוגי או אפילו על יחס של אמפטיה ל"ירא ורך הלבב".
חתן מחדרו וכלה מחופתה
אך דומה כי מעבר לכך, נשתכחה בלהט דבריו של יריב נקודה מהותית, המשנה את כל התמונה, ועליה שוחחתי עם יריב זמן קצר לאחר פרסום המאמר. אמרתי לו: אם מבקש אתה לעגן את "הפאצפיזם" ו"הסרבנות" בדברי חז"ל, עליך לקבלם בשלמותם ולשים לב כי לדעת כל חכמי המשנה, לא נאמרה פרשת החוזרים מעורכי המלחמה אלא ב"מלחמת רשות", אבל ב"מלחמת מצווה", כגון במלחמת כיבוש הארץ ומלחמת מגן ל"עזרת ישראל מיד צר" "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופה" (סוטה מ"ד ע"ב). ואכן אם תתבונן בלשון המשנה ופסק הרמב"ם (הלכות מלכים ז, ד), תגלה שאף הירא ורך הלבב כלול ב'הכל יוצאים', ואינו יכול לפטור עצמו מנימוקים פסיכולוגיים או פאצפיסטיים.
יריב הרהר ארוכות בדברים ולאחר זמן, שלח לי מכתב ובו כתב: "סבורני שלא דייקת באמרך שבמלחמת מצווה 'הכל יוצאים' ואפילו הירא ורק הלבב, שהרי הנימוק בכתובים הוא: "ולא יימס את לבב אחיו בלבבו", והנמקה זו כחה יפה פי כמה במלחמת מצווה, וכי כאן שרוי לו שיימס את לבב אחיו, כשהסכנה גדולה יותר, או המשימה גורלית יותר? דומני שהבחנה זו לגבי סוגי המלחמה, נוגעת רק לתחום 'הנוטע, הבונה והמארס' וכיוצא בזה"..
והוא מאשש דבריו בעדות אישית:
" זכור לי שבמלחמת ששת הימים, בבוקר המלחמה, בא אלי נהג טנק והוציא אישור של ועדה רפואית, שהוא סובל מפחדים במקומות סגורים (קלאוסטרופוביה), ואינו מסוגל להיסגר בתא הנהג. פטרתי אותו בלי אומר ודברים".
את מכתבו אלי הוא חותם בנימה אישית:
"אולי אתה ערוך כולך למאבק הסברתי, ולא היית מוכן די לגילוי הזה. אבל אצלי נתלוותה למפגש עם דברי ר' עקיבא תחושה של תגלית. מצאתי דבר ואורו עיני. מה אומר ומה אדבר אני אוהב את המקורות האלה כחיי והם הם חיי".
להתגבר!
ואני מה אומר ומה אדבר: יקרים בעיני דברי יריב האחרונים, המעידים על הלך רוחו של כותבם, ואף על פי כן, לא זזה לעניות דעתי אמת ממקומה! אכן טיעונו של יריב נשמע על פניו הגיוני וצודק: 'הירא ורך הלבב' ראוי שיהיה פטור אף ממלחמת מצווה לבל יימס את לבב אחיו כלבבו, וגם אם לא מצאנו סברה זו במפרשים ובפוסקים, הן לא ניתן לדחותה בקש. הדבר מחייב אותנו להתבונן ביתר עומק בדמותו של הירא ורך הלבב.
אין ספק כי אם מגיעה חרדתו של "הירא" לכלל משבר נפשי שניתן להגדירו מבחינה רפואית כתופעה פסיכולוגית, דוגמת "הלם קרב", "פחד גבהים" או "קלאוסטרופוביה" (כדברי יריב), יש לפטרו מלצאת לקרב אפילו במלחמת מצווה, כדרך שלא נשתף במערכה חולה מסוכן או בעל מום שאינו מסוגל לתפקד.
אבל 'הירא' שבו עוסקת התורה, אמנם רועד מפחד בשומעו את תרועות הקרב ואת צהלת הסוסים, אך עם זאת מסוגל הוא להתגבר על פחדיו, אילו היה נדרש דרך משל להציל את חייו. איש כגון זה פטור אמנם ממלחמת רשות, שבה שותפים לוחמים נבחרים, העשויים ללא חת. אבל במלחמת מצווה נתבע הוא להתעשת ולהתגבר על פחדיו, מתוך הכרה עמוקה כי "על ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד" (רמב"ם, הלכות מלכים ז, טו).
לגבי ה'רחמן - רך הלבב' הדברים ברורים עוד יותר: במלחמת רשות ניתן לפטור אדם שמבחינה נפשית יש בו רגישות מיוחדת לסבל הזולת. (אדם כגון זה אינו יכול דרך משל - להיות מוהל, בשל רגישותו ל'צערא דינוקא' ועליו אנו אומרים בברכת המזון שבברית המילה: "איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה"). אבל במלחמת מצווה להצלת ישראל, יש להתגבר על רגישות נפשית ו"אידיאולוגית" זו ולהלחם בכל העוז והאמונה, כדרך שנלחם אדם להצלת אשתו וילדיו הלקוחים למוות ואם יהסס ויתחמק מסיבות פאצפיסטיות, בוז יבוזו לו.
ר' עקיבא אכן מבין לנפשו של ה'רחמן' וער למצוקתה. אבל במלחמת מצווה יש להתגבר על הרגישות והכל יוצאים: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
==================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
במכלול הסוגיות הלאומיות, מוקדש בפרשה פרק מיוחד להכנות לקראת היציאה למלחמה. "והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודיבר אל העם ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' א-לוהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ', ב-ג).
ברם לאחר דברי העידוד והחיזוק באות הנחיות מפורטות, לגבי הפטורים מלצאת למערכה: האיש אשר בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא נשאה, ולבסוף "האיש הירא ורך הלבב". אמנם מן הראוי לציין כי כל אלה אינם פטורים לחלוטין מחובת הגיוס אלא נדרשים למלא תפקידים ב"פיקוד העורף" : "ומספקין מים ומזון ומתקנים את הדרכים" (סוטה מ"ג ע"א).
מכל הפטורים מ"שרות קרבי" דומה ששחרורו של "הירא ורך הלבב" הינו הפרובלמטי ביותר. האם ניתן לקבל את הפחדים האישיים כנימוק לגיטימי לפטור משדה הקרב, לאחר הקריאה המפורשת המתריסה כנגד הירא ורך הלבב: "אל ירך לבבכם, אל תראו מפניהם"? והנה נחלקו תנאים במשנה במסכת סוטה (מ"ד ע"א) בשאלה, מיהו בכלל "האיש הירא ורך הלבב": "ר' עקיבא אומר 'הירא ורך הלבב' כמשמעו. שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה". ו'בספרי' הוסיפו כמה דימויים מוחשיים לכך: "שמע קול הגפת תריסין ונבעת. קול צהלת סוסים ומרתית, קול תקיעת קרניים נבהל. רואה שימוט סייפים ומים שותתין על ברכיו". "ר' יוסי הגלילי אומר: זה המתיירא מן העבירות שבידו". ר' עקיבא מוצא אפוא את הטעם לפטור בהיבט הפסיכוסומטי (מצב נפשי הגורם לתופעות גופניות), ואילו ר' יוסי הגלילי מצביע על המשבר הרוחני-דתי.
אין ספק שהטעם המצויין כסיבה לפטור: "ולא יימס את לבב אחיו כלבבו" נוטה לדעת ר' עקיבא, וכך אכן פוסק גם הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, טו).
"רחמן היה חוזר"
ברם הביטוי הכפול: 'הירא ורך הלבב' עדיין אומר דרשני, ובתוספתא במסכת סוטה (ז', יד'), מגלה בו ר' עקיבא מימד נוסף: "ר' עקיבא אומר: 'מי האיש הירא' כמשמעו.
מה תלמוד לומר עוד: 'ורך הלבב'? לומר לך שאפילו גיבור שבגיבורים וחזק שבחזקים והיה רחמן היה חוזר" כבר ראינו כי "הירא" הוא הפחדן. אך מי הוא אותו "רחמן"?
לפני כשלושים שנה (בקיץ תשל"ב) כתב יריב בן אהרון (בנו של יצחק בן אהרון), מהבולטים שבמחנכים והוגי הדעות בתנועה הקיבוצית, מאמר קצר שכותרתו: "רחמן היה חוזר". במאמר זה, שפורסם ב"שדמות" ביטאון התנועה הקיבוצית, הביא יריב את דברי ר' עקיבא שבתוספתא וציין בהתרגשות:
"האם אין פה לפנינו הטופס העברי הקדום ביותר של מה שקרוי בעת הזאת "פאצפיסט" סרבן מלחמה?!" והוסיף: "באדם ה'רחמן' שבעולמנו, יש חיסרון טראגי, שמקורו במידת השלמות שנזרקה בו בטרם עת: מעשה ידיו של ה'עושה שלום במרומיו' שטרם 'עשה שלום עלינו ועל כל ישראל'
והנה לפני 1,850 שנה, טבע ר' עקיבא, רבם של מורדי בר כוכבא, מטבע נדירה רבת רגישות, דווקא בתקופת מלחמות ורדיפות שאכפה על יהודי ארץ ישראל לגייס כל קורטוב של כח למאבק לחיים ולמוות ברומא האדירה:
'רחמן', בעל לב רחום לכל ברייה שנבראה בצלם - פטור ממלחמה. מה רב הכח הגלום באמון שכזה ביצור אנוש, אפילו שההנמקה סמוכה אל התכלית: 'ולא יימס את לבב אחיו כלבבו'. מה גדולה האמונה שממנה בקעה אורה שכזו".
הקורא בתשומת לב את דברי יריב, חש אמנם בהתפעמותו מהמפגש עם המקורות, אך מזהה עם זאת, את הדרך בה "מגייס" יריב את המקורות לביסוס השקפות עולמו.
יריב עצמו ער לחולשת פירושו ברמזו כי הנימוק שבתורה "ולא יימס את לבב אחיו בלבבו", אינו מעיד על צידוק אידיאולוגי או אפילו על יחס של אמפטיה ל"ירא ורך הלבב".
חתן מחדרו וכלה מחופתה
אך דומה כי מעבר לכך, נשתכחה בלהט דבריו של יריב נקודה מהותית, המשנה את כל התמונה, ועליה שוחחתי עם יריב זמן קצר לאחר פרסום המאמר. אמרתי לו: אם מבקש אתה לעגן את "הפאצפיזם" ו"הסרבנות" בדברי חז"ל, עליך לקבלם בשלמותם ולשים לב כי לדעת כל חכמי המשנה, לא נאמרה פרשת החוזרים מעורכי המלחמה אלא ב"מלחמת רשות", אבל ב"מלחמת מצווה", כגון במלחמת כיבוש הארץ ומלחמת מגן ל"עזרת ישראל מיד צר" "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופה" (סוטה מ"ד ע"ב). ואכן אם תתבונן בלשון המשנה ופסק הרמב"ם (הלכות מלכים ז, ד), תגלה שאף הירא ורך הלבב כלול ב'הכל יוצאים', ואינו יכול לפטור עצמו מנימוקים פסיכולוגיים או פאצפיסטיים.
יריב הרהר ארוכות בדברים ולאחר זמן, שלח לי מכתב ובו כתב: "סבורני שלא דייקת באמרך שבמלחמת מצווה 'הכל יוצאים' ואפילו הירא ורק הלבב, שהרי הנימוק בכתובים הוא: "ולא יימס את לבב אחיו בלבבו", והנמקה זו כחה יפה פי כמה במלחמת מצווה, וכי כאן שרוי לו שיימס את לבב אחיו, כשהסכנה גדולה יותר, או המשימה גורלית יותר? דומני שהבחנה זו לגבי סוגי המלחמה, נוגעת רק לתחום 'הנוטע, הבונה והמארס' וכיוצא בזה"..
והוא מאשש דבריו בעדות אישית:
" זכור לי שבמלחמת ששת הימים, בבוקר המלחמה, בא אלי נהג טנק והוציא אישור של ועדה רפואית, שהוא סובל מפחדים במקומות סגורים (קלאוסטרופוביה), ואינו מסוגל להיסגר בתא הנהג. פטרתי אותו בלי אומר ודברים".
את מכתבו אלי הוא חותם בנימה אישית:
"אולי אתה ערוך כולך למאבק הסברתי, ולא היית מוכן די לגילוי הזה. אבל אצלי נתלוותה למפגש עם דברי ר' עקיבא תחושה של תגלית. מצאתי דבר ואורו עיני. מה אומר ומה אדבר אני אוהב את המקורות האלה כחיי והם הם חיי".
להתגבר!
ואני מה אומר ומה אדבר: יקרים בעיני דברי יריב האחרונים, המעידים על הלך רוחו של כותבם, ואף על פי כן, לא זזה לעניות דעתי אמת ממקומה! אכן טיעונו של יריב נשמע על פניו הגיוני וצודק: 'הירא ורך הלבב' ראוי שיהיה פטור אף ממלחמת מצווה לבל יימס את לבב אחיו כלבבו, וגם אם לא מצאנו סברה זו במפרשים ובפוסקים, הן לא ניתן לדחותה בקש. הדבר מחייב אותנו להתבונן ביתר עומק בדמותו של הירא ורך הלבב.
אין ספק כי אם מגיעה חרדתו של "הירא" לכלל משבר נפשי שניתן להגדירו מבחינה רפואית כתופעה פסיכולוגית, דוגמת "הלם קרב", "פחד גבהים" או "קלאוסטרופוביה" (כדברי יריב), יש לפטרו מלצאת לקרב אפילו במלחמת מצווה, כדרך שלא נשתף במערכה חולה מסוכן או בעל מום שאינו מסוגל לתפקד.
אבל 'הירא' שבו עוסקת התורה, אמנם רועד מפחד בשומעו את תרועות הקרב ואת צהלת הסוסים, אך עם זאת מסוגל הוא להתגבר על פחדיו, אילו היה נדרש דרך משל להציל את חייו. איש כגון זה פטור אמנם ממלחמת רשות, שבה שותפים לוחמים נבחרים, העשויים ללא חת. אבל במלחמת מצווה נתבע הוא להתעשת ולהתגבר על פחדיו, מתוך הכרה עמוקה כי "על ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד" (רמב"ם, הלכות מלכים ז, טו).
לגבי ה'רחמן - רך הלבב' הדברים ברורים עוד יותר: במלחמת רשות ניתן לפטור אדם שמבחינה נפשית יש בו רגישות מיוחדת לסבל הזולת. (אדם כגון זה אינו יכול דרך משל - להיות מוהל, בשל רגישותו ל'צערא דינוקא' ועליו אנו אומרים בברכת המזון שבברית המילה: "איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה"). אבל במלחמת מצווה להצלת ישראל, יש להתגבר על רגישות נפשית ו"אידיאולוגית" זו ולהלחם בכל העוז והאמונה, כדרך שנלחם אדם להצלת אשתו וילדיו הלקוחים למוות ואם יהסס ויתחמק מסיבות פאצפיסטיות, בוז יבוזו לו.
ר' עקיבא אכן מבין לנפשו של ה'רחמן' וער למצוקתה. אבל במלחמת מצווה יש להתגבר על הרגישות והכל יוצאים: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
==================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.