מהמצוות המחודשות שבספר משנה תורה, מצוות מינוי מלך ובהמשך הפרשה הלכות גיוס, מחנה ומלחמה. הסמיכות הזאת איננה מקרית. כאשר מבקש העם משמואל (שמואל א' ה') להעמיד מלך, המטרה היא : "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". הרמב"ם מכתיר את הלכות מלכים בספר משנה תורה שלו, בכותרת "הלכות מלכים ומלחמותיהם". ההתארגנות של הממלכה יש לה משמעות פנימית "ושפטנו מלכנו", אבל מגמתה גם לעמוד נוכח עימות עם אויבים מבחוץ. על כן, ערב הכניסה לארץ, יש צורך ללמד הלכות ממלכה והלכות מלחמה.

באחרית הימים "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב'), אז צריך ואפשר יהיה לבטל את כלי המלחמה, להפוך חרבות לאתים והמשחתות יובילו תפוחי זהב. בינתיים, צריך ללמד ידינו לקרב אצבעותינו למלחמה. אולם גם עכשיו, בתקופת הביניים, עד לבא ימי העתיד המאושרים, אין אנו חפצי מלחמה, איננו ששים אלי קרב. כשניתן להשיג את היעדים הלאומיים שקבע לנו א-לוהינו מבלי להרוג ולההרג, נשמח לוותר על מוראות המלחמה. על כן מצווה התורה "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" וכך פסק הרמב"ם: אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה" (הלכות מלכים ו, א). אמנם השלום הזה משמעותו קבלת אדנותו המוחלטת של עם ישראל, "יהיו לך למס ועבדוך", נטישה של התרבות האלילית וקבלת עולן של ז' מצוות בני נח שהם יסודות המוסר המחייבים את האנושות, "למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לא-לוהיהם".

במדרשים ובתלמוד ירושלמי, מבואר שלהצעת השלום קודמת הצעת פינוי, אשר גם היא חוסכת את הצורך במלחמה. כך תאר הרמב"ם את השלבים כפי שנהג יהושע כובש כנען: "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ: הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה" (שם, ה"ה).

נמצאנו למדים, שהמלחמה איננה אלא אופציה אחרונה, ובמובן זה, כל מלחמה ואפילו מלחמת מצווה, הינה מלחמת אין ברירה. כאמור, הדברים הללו מתייחסים גם למלחמת מצווה, כולל מלחמת כיבוש הארץ מידי ז' עממין. נראה אם כן, שאין התורה שוללת הימצאותם של בני עמים אחרים בארץ ישראל תחת שלטון ישראלי ובלבד שיקבלו על עצמם את עולה של הריבונות הישראלית וינהגו במנהגים אנושיים מתוקנים. אלה מביניהם שיעשו כך, הם גרים תושבים בעלי זכויות תושב, אותם אנו מצווים להחיות ולעזור לקיומם.

גם שיבת ציון הנוכחית, ההתיישבות, הקמת המדינה וחזרה לממלכתיות, כרוכים היו במלחמות ובדם. נאלצנו לעמוד מול פורעים, פדאיונים, מחבלים וטרוריסטים. את חרותנו קנינו במרד נגד השלטון הבריטי, מדינתנו קמה, וגבולותיה הורחבו בסערת מלחמה מול צבאות ערב. ומלחמה זו מלווה אותנו בהתפרצויות שונות, עד היום. אף עתה, למעלה מיובל לאחר הכרזת העצמאות, עדיין מצויים אנו במלחמה.
לא כך רצינו, ותמימים שבנו האמינו, שדי יהיה בחיי יצירה ועמל ושהמאבק היחיד יהיה לקבץ נדחים ולהפוך ביצות ומדבר לארץ נושבת. אך בפועל התגלגלו הדברים אחרת והוצרכנו להקים מסגרות צבאיות, ללמוד תכסיסי מלחמה, לאמץ תורות בטחון ולקבוע ערכים ומוסר מלחמה.

לצערנו, כמו בנושאים אחרים, גם את מוסר המלחמה שלנו ויחסינו אל גויי הארץ, לא שאבנו ישירות מהתורה. צרוף של תכונתנו הלאומית - "רחמנים" ומלכינו - "מלכי חסד", ביחד עם תרבות זרה שאימצנו, הם שקבעו את "המוסר" הבלתי אפשרי, של "מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים". אמנם, גם אם היינו מנסים לאמץ את הדרכות התורה בנושא זה היינו ניצבים בפני שאלות קשות: האם ניתן להגדיר את הנוצרים והמוסלמים כמקיימי ז' מצוות בני נח? האם ניתן לקבל גר תושב בזמן הזה כאשר אין היובל נוהג? בשאלות אלה אשר נחלקו ראשונים ואחרונים, אך מכל מקום, ברור שהענקת זכויות לאומיות בארץ, לבני עם אחר, אינה עולה בקנה אחד עם דרישת התורה (ואפילו שיוויון זכויות אזרחי מלא הוא בעייתי). מאידך, האפשרות המעשית ליישם באופן יזום במציאות העולמית הנוכחית, את התנאים שהציבה התורה להשארתם של בני עמים אחרים בארץ, קשה ואולי בלתי אפשרית.

אולם נראה שכמו בפעמים רבות בעבר, מוליכה ההשגחה הא-לוהית בדרך מפותלת ליצירת המציאות האידיאלית בארץ, לפיה יישארו בארץ תחת ריבונותנו, רק הראויים לכך. המלחמה האכזרית, אותה אסר עלינו האויב דווקא אחרי הצעות "השלום" הנדיבות, תוביל בפועל לתוצאה הבלתי נמנעת הזאת. ואנחנו, גם אם אין ידינו תקיפה דיה כדי ליישם באופן יזום וגורף את דרישת התורה, נדע את הכיוון, נשים עינינו אל היעד, ואת אשר ניתן לעשות, ולו באופן חלקי – נעשה!

==================================

הרב מנחם פליקס הוא ראש מכללת 'אורות' ומראשי ההתישבות ביש"ע.