פרשת סולמי, שנגמרה השבוע אחרי עשרים וחמש שנה של עינוי דין, היא לא המקרה הראשון שבו מתגלה שחוקרי משטרה תפרו תיק על מישהו, הוציאו ממנו בעינויים הודאה בחטא שלא חטא, העלימו ראיות ושיקרו בבית המשפט, ובלבד להרשיע אדם חף מפשע ולהושיב אותו בבית הסוהר. ואתה שואל את עצמך מה לעזאזל המניע שלהם. מובן שהחוקר זוכה להערכה ויוקרה כאשר הוא "מפענח" פשע וסוגר בהצלחה תיק, ובכל זאת, צריכה להיות איזושהי פרופורציה בין גודל החטא שאדם מוכן לעשות ובין הרווח שהוא מפיק מזה. הרי לא יפטרו אותו אם התיק לא יפוענח, אפילו לא יעצרו את קידומו. האם ייתכן שלאנשים האלה, שוטרים וקצינים משרתי החוק והסדר, לא איכפת להושיב בכלא אדם חף מפשע לשנים ארוכות, רק כדי לזכות ביום אחד של תהילה? האם הם מוכנים להעיד עדות שקר בבית המשפט רק כדי להרוויח אולי נקודה או שתיים בתחרות של אלף נקודות על הקידום בסולם הדרגות?

זו לא שאלה נאיבית. הרי לא מדובר במשטרה שנקנתה על ידי הפשע המאורגן, או בשוטרים שקיבלו שוחד מהפושע האמיתי כדי לסבך במקומו מישהו אחר. מדובר באנשים נורמטיבים, כמוני וכמוך. יותר מזה, מדובר באנשים שעבדו שנים במסירות, בלילות ובשבתות, בתנאים קשים ובמשכורת ירודה, וגם סיכנו את חייהם ממש, למען המלחמה בפשע. האם לא איכפת להם שבגלל מעשיהם הפושע האמיתי מתהלך חופשי? האם לא מעניין אותם לדעת מיהו הפושע האמיתי? הרי מי שבוחר להיות חוקר, חייב להיות במידה מסויימת אדם בעל יצר של סקרנות ורצון להגיע לחקר האמת.

התשובה היא שמעשי הנבלה נעשו ממניעים נעלים. האנשים שעינו ושיקרו ותפרו אשמות שוא והעלימו ראיות, היו משוכנעים שאת כל זה הם עושים בשירות האמת והצדק. הם האמינו שהאיש שבידם הוא הפושע האמיתי, ואני מנחש שהם מאמינים בזה עד היום, גם אחרי שבית המשפט קבע אחרת. מבחינתם הם לא שיקרו כדי להושיב בכלא אדם חף מפשע, הם שיקרו כדי שהפושע לא יימלט מעונש. הם לא עינו אדם כדי לסחוט ממנו הודאה בפשע שלא ביצע, חס וחלילה. הם הפעילו לחץ על פושע כדי שיספר לבית המשפט על מעשיו.

המלכים הערומים

זו חולשה איומה אבל אנושית, וחוקרי משטרה אינם שונים בה מחוקרי מדע, מעיתונאים חוקרים, מגנרלים קובעי הערכות, ומפוליטיקאים מקבלי החלטות. קודם יש בידינו חשוד, או נתון, או הערכת מצב. אחר כך אנחנו מתחילים לחפש ראיות. ואם לא מצאנו ראיות חזקות, אנחנו נחזק קצת את הראיות החלשות, ואם פה ושם יש סימנים שאולי בכלל טעינו, אנחנו נחשוב שכדאי להעלים אותם, כדי שאנשים לא יסיקו מהם "מסקנות לא נכונות", ואם צריך קצת להטעות ומעט להשבע לשקר, אנחנו נחשוב שזה ראוי כי הכל הרי נעשה כדי לבסס את האמת. כך נולדות ומתפתחות תיאוריות מדעיות שגויות שמצליחות לשגע את כל העולם מאה שנה, עד שיהיה למישהו אומץ לומר שהמלך ערום. כך צומחים כל המלכים הערומים וכל הקונספציות המוטעות שאחר כך משלמים עליהן בדם רב. כך בנו את קו מז'ינו וקו ברלב ובקרוב את גדר ההפרדה, וכך עשו את אוסלו.

הנחת היסוד היתה שהסכסוך עם הפלשתינים הוא הגיוני ופתיר, שכל השנאה שלהם נובעת מהכיבוש של 67', ואת כל מה שהיה קודם הם כבר שכחו וסלחו. לא היו לזה הרבה ראיות, אבל האנשים אמרו קודם נעשה ואחר כך נוכיח. כשהתחילו להופיע המון ראיות לכיוון ההפוך, העלימו אותן. העידו בכנסת על התחייבויות ישראליות שניתנו כאילו לא ניתנו, ועל התחייבויות פלשתיניות שלא ניתנו כאילו ניתנו, נשבעו לשקר שהתהליך הוא הפיך, שאם זה לא יצליח אפשר יהיה לחזור לנקודת המוצא, הבטיחו שככל שיהיו בידי הפלשתינים יותר אמצעים ויותר נשק, כך יהיה פחות טרור. כמו חוקרי המשטרה בפרשת סולמי, גם עושי אוסלו מאמינים עד היום שהנחת היסוד היתה נכונה, ולכן כל השקרים היו מוצדקים, שקרים בשירות האמת. ההבדל העיקרי הוא שחוקרי המשטרה מפרשת סולמי כבר מזמן יצאו לפנסיה.

=============================

אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".