פעם היה נהוג לתהות מדוע הציבור מתאבל מרה על נרצחי פיגועים, אך אדיש לקטל בכבישים, שמספר חלליו גדול פי כמה וכמה. לא עוד. קצב התמותה השנתי בפיגועים מתקרב באופן מבהיל לקצב התמותה בתאונות. נכון לאתמול הוא עמד על 469. כן, 469 בני אדם נרצחו כאן בידי האויב מאז אוגוסט אשתקד, ועוד ידו המגואלת נטויה.
בשנת 92', השנה שקדמה להסכם אוסלו, עמד מספר קרבנות הטרור על 25 בלבד. כך גם בשנת 91'. בשיא האינתיפאדה הקודמת, שנת 89', נרצחו 43 ישראלים בפיגועים, פחות מעשירית ממספר הנרצחים השנתי כעת.
סטטיסטיקת הדמים הזאת מובאת כאן לא כדי להוקיע שוב את אנשי אוסלו, אדריכלי אסוננו, כי אם כחומר מחשבה לממשיכי דרכם. המצב הנורא עלול לייצר געגועים מסוכנים לפתרונות בזק מדיניים, כפי שקרה שלשום אפילו לרב לאו. במר ייאושו הוא המליץ לראש הממשלה לנקוט מהלך "אמיץ", כמו סאדאת כביכול, כדי לחסום את זרם הדם. יגון הפיגועים הכבד השכיח מכבוד הרב את העובדה שכל הקטסטרופה העכשווית היא תוצאה של מהלך מדיני אמיץ. יצחק רבין, בתפקיד סאדאת, הושיט יד אמיצה לערפאת, ומאז איננו יודעים את נפשנו מרוב חשש וצער. ככה זה כשמתפתים לעשות עסקים עם בני בליעל במקום להשיב להם מלחמה.
השעה הקשה אכן מחייבת צעדים אמיצים, אך בכיוון צעידה הפוך. לא אומץ מדיני חסר לנו, כי אם אומץ להילחם.
הגיע הזמן שאריאל שרון יחדל ממאבקו הנקודתי בטירור ויפתח במערכה כוללת נגד אויבינו הפלשתינים. הוא לא יכול להסתפק עוד בחיסולים ממוקדים או במבצע פה, מבצע שם, נגד מעבדות נפץ. אפילו גירוש ערפאת כבר לא יספיק. מפלס השכול יונמך רק אחרי שנכריע את הפלשתינים לקרשים ונבהיר להם שתם עידן הנסיגות.
מה עוד אפשר לעשות ולא עשיתי, תוהה שרון באוזני מבקריו מימין. התשובה היא שכמעט הכל. הוא עוד לא אסף מהפלשתינים 40 אלף רובים, עוד לא גרש משפחות מתאבדים, עוד לא הסיר את החסינות המוזרה מהשייח' יאסין, עוד לא הרס אלפי בתים לא חוקיים ביש"ע, עוד לא נגמל מהאבחנה המלאכותית בין המחבלים לבין האוכלוסיה התומכת בהם, עוד לא הכאיב לפלשתינים כפי שכל מדינה מותקפת אחרת היתה מכאיבה להם במקומנו.
והרי אין מדינה נורמלית אחת, שהיתה מוכנה לסבול מצב דומה. הרוסים יצאו להשמיד את הצ'צ'נים מיד אחרי הפיגוע השני במוסקבה, האמריקנים כבשו את אפגניסטן אחרי הפיגוע הראשון במנהטן וההודים כמעט פלשו לפקיסטן בעקבות פיגוע בודד בניו-דלהי. רק אנחנו עסוקים באשליות גדר, במחוות הומניטריות ובהתלחשויות מדיניות בעיצומה של הקזת דמים נוראה. הפלשתינים רוצחים בנו משפחות שלמות בדם קר, פוקקים את אזור השרון פעמיים בשבוע, הורסים לנו את הכלכלה, ובסוף עוד מקבלים משרון מתנה בסך 70 מיליון ש"ח.
בעצם, רוב הפיגועים הקשים הקיץ עברו ללא תגובה. הפיגוע בהר הצופים, הרצח המרובע בצומת זיף, הטבח ליד עמנואל, הזוועה באיתמר. כשיש כבר תגובה היא מתבצעת באיחור, עם הרבה התנצלויות וייסורי מצפון, עד שכל אפקט ההרתעה מתמוסס. אינספור משפחות שכולות מבכות את מתיהן, אבל היועץ המשפטי לממשלה עדיין רכון על ספרי חוק כדי לוודא שלא ייעשה חלילה עוול לגיסתו של מחבל מתאבד. יש לו זמן, גם לשרון, ורק סבלנותו של העם פוקעת.
================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".
בשנת 92', השנה שקדמה להסכם אוסלו, עמד מספר קרבנות הטרור על 25 בלבד. כך גם בשנת 91'. בשיא האינתיפאדה הקודמת, שנת 89', נרצחו 43 ישראלים בפיגועים, פחות מעשירית ממספר הנרצחים השנתי כעת.
סטטיסטיקת הדמים הזאת מובאת כאן לא כדי להוקיע שוב את אנשי אוסלו, אדריכלי אסוננו, כי אם כחומר מחשבה לממשיכי דרכם. המצב הנורא עלול לייצר געגועים מסוכנים לפתרונות בזק מדיניים, כפי שקרה שלשום אפילו לרב לאו. במר ייאושו הוא המליץ לראש הממשלה לנקוט מהלך "אמיץ", כמו סאדאת כביכול, כדי לחסום את זרם הדם. יגון הפיגועים הכבד השכיח מכבוד הרב את העובדה שכל הקטסטרופה העכשווית היא תוצאה של מהלך מדיני אמיץ. יצחק רבין, בתפקיד סאדאת, הושיט יד אמיצה לערפאת, ומאז איננו יודעים את נפשנו מרוב חשש וצער. ככה זה כשמתפתים לעשות עסקים עם בני בליעל במקום להשיב להם מלחמה.
השעה הקשה אכן מחייבת צעדים אמיצים, אך בכיוון צעידה הפוך. לא אומץ מדיני חסר לנו, כי אם אומץ להילחם.
הגיע הזמן שאריאל שרון יחדל ממאבקו הנקודתי בטירור ויפתח במערכה כוללת נגד אויבינו הפלשתינים. הוא לא יכול להסתפק עוד בחיסולים ממוקדים או במבצע פה, מבצע שם, נגד מעבדות נפץ. אפילו גירוש ערפאת כבר לא יספיק. מפלס השכול יונמך רק אחרי שנכריע את הפלשתינים לקרשים ונבהיר להם שתם עידן הנסיגות.
מה עוד אפשר לעשות ולא עשיתי, תוהה שרון באוזני מבקריו מימין. התשובה היא שכמעט הכל. הוא עוד לא אסף מהפלשתינים 40 אלף רובים, עוד לא גרש משפחות מתאבדים, עוד לא הסיר את החסינות המוזרה מהשייח' יאסין, עוד לא הרס אלפי בתים לא חוקיים ביש"ע, עוד לא נגמל מהאבחנה המלאכותית בין המחבלים לבין האוכלוסיה התומכת בהם, עוד לא הכאיב לפלשתינים כפי שכל מדינה מותקפת אחרת היתה מכאיבה להם במקומנו.
והרי אין מדינה נורמלית אחת, שהיתה מוכנה לסבול מצב דומה. הרוסים יצאו להשמיד את הצ'צ'נים מיד אחרי הפיגוע השני במוסקבה, האמריקנים כבשו את אפגניסטן אחרי הפיגוע הראשון במנהטן וההודים כמעט פלשו לפקיסטן בעקבות פיגוע בודד בניו-דלהי. רק אנחנו עסוקים באשליות גדר, במחוות הומניטריות ובהתלחשויות מדיניות בעיצומה של הקזת דמים נוראה. הפלשתינים רוצחים בנו משפחות שלמות בדם קר, פוקקים את אזור השרון פעמיים בשבוע, הורסים לנו את הכלכלה, ובסוף עוד מקבלים משרון מתנה בסך 70 מיליון ש"ח.
בעצם, רוב הפיגועים הקשים הקיץ עברו ללא תגובה. הפיגוע בהר הצופים, הרצח המרובע בצומת זיף, הטבח ליד עמנואל, הזוועה באיתמר. כשיש כבר תגובה היא מתבצעת באיחור, עם הרבה התנצלויות וייסורי מצפון, עד שכל אפקט ההרתעה מתמוסס. אינספור משפחות שכולות מבכות את מתיהן, אבל היועץ המשפטי לממשלה עדיין רכון על ספרי חוק כדי לוודא שלא ייעשה חלילה עוול לגיסתו של מחבל מתאבד. יש לו זמן, גם לשרון, ורק סבלנותו של העם פוקעת.
================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".