הגמרא במסכת שבת (סז ב) אומרת: "הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמורי" ופירש"י: "מחליפין שמותיהן זה בזה", ונשאלת השאלה מה שלילי כל כך בהחלפת השמות, ומדוע העושה זאת יש בו מדרכי האמורי?
בספרו עין איה (שם) מסביר הראי"ה שמעבר להחלפה הפורמלית של שם הגבר לאשה ושם האשה לגבר, המעשה הזה הוא ביטוי להשקפת עולם שיש לה השלכה על כל מהלכי חייו של האדם. שתי השקפות עולם מהלכות בעולמנו, האחת כופרת ואחת מאמינה. זו, האחרונה, מאמינה בבורא עולם שברא בריאה בעלת תעודה וייעוד, ויצר את האדם על פי גורלו להיות איש או אשה, כשותף להשלמת הבריאה, על ידי מילוי חובות שהוטלו עליו על ידי ההשגחה העליונה.
אולם בבחירתו החופשית של האדם, בחרו רבים מבני אדם לכפור במלכותו של מי שאמר והיה העולם ולטעון "לית דין ולית דיין", ולהעמיד את האדם כריבון הקובע לפי חפצו איך ינהל את חייו, השקפה זו היא שהעמידה לנו את התופעה של "איש הישר בעיניו יעשה", שהמגבלה המוסרית היחידה היא שלא לפגוע בזולת. כנגדה, גם ההשקפה המאמינה מחשיבה את רצון האדם אלא שהיא עוסקת בעידונו והרמת ערכו, מה שאין כן ההשקפה הכפרנית ההולכת אחרי נטיית הלב ונמשכת אחר מה שנראה מלבב ברגע מזדמן. ומפני שחפץ האדם משתנה חדשים לבקרים, ישתנו גם אורחות חייו מעת לעת, ואם ימאס במהותו ותכונתו הטבעית, יבוא בקלות להחליפו במהות של אחרים.
מכאן אין פלא שהגבר מחליף את שמו, כלומר את מהותו וחלקו המיוחד לו בהגשמת החיים, לשמה של האשה ומתפקד בתפקודי האשה. וכך להפך, כשהאשה מואסת בחלקה הנשי, היא מבקשת לתפקד בתפקודי הגבר, ואז היא מחליפה את שמה בשמו ומבקשת לתפקד בתפקודי הגבר. התנהלות כזאת היא המאפיינת את ה"עבודה זרה", שאחת מהן היתה "דרכי האמורי".
גם בתקופתנו אנו רואים התנהלות הדומה ל"דרכי האמורי", אלו המחליפים את שמו בשמה או שמה בשמו, שאין בפניהם דברים מחייבים מעבר למה שתבונתם האנושית אומרת להם. תופעות של פמיניזם קיצוני, של מתירנות ושל שאר הגחמות המתחדשות בחברה המודרנית, לא ראינו במבחן התוצאה שהן היטיבו, לא עם הפרט ולא עם הכלל, לא השביחו את איכות החיים החברתיים, לא שיפרו את הזוגיות, לא שימרו את המסגרת המשפחתית, ולא חישלו את החוסן הלאומי. נהפוך הוא, במבחן התוצאה אנו מזהים שיותר ויותר אנשים מתכנסים בתוך האגואיזם האישי שלהם, שהתחרות וההישגיות הן העומדות במרכז חייהם. העמדת הפרט במרכז הביאה להימנעות מהקמת משפחה והולדת ילדים, לבגידות וריבוי הגירושין, כשהתועלת האישית קודמת לאחריות עתידית.
איסור דומה להחלפת השמות מוצאים אנו באזהרת התורה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה". טשטוש ההבדלים החיצוניים שבין גבר לאשה יש בו סכנה קרובה של ניצול הדבר לזנות כמו שפירש רש"י: "כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף. וגבר שמלת אשה, לילך לישב בין האנשים".
אבל לטשטוש הבדלי המינים יש השלכה רחבה יותר. הוא עלול להביא את האדם לאורחות חיים היותר נלוזים, למחוזות שלא שיערום אבותינו. אבל יחד עם זאת, חובה להדגיש כי הצורך לשמר את ייחודו של כל אחד מהמינים, הגבר בשמו והאשה בשמה, אסור לנצלו לחסימת התפתחותה של האשה ולמנוע ממנה את שוויון ההזדמנויות. המגבלות היחידות שעלינו להציב הן: הנאמנות להלכה, ההקפדה על כללי הצניעות והקדושה, והאחריות לעתיד המשפחה והאומה.
על מעמד האשה כתב הרמב"ם (הל' אישות פט"ו הי"ט): "וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון". מבלי להיכנס כאן להסבר המגבלות שההלכה מטילה על האשה, חייבים אנו לומר שבכמה מקרים ההלכה נותנת לאשה חופש בחירה רחב יותר מאשר לגבר, ודי אם נזכיר שהגבר חייב במצוות עשה שהזמן גרמן מה שהכתיב לו את סדר היום שלו, בעוד האשה פטורה מהן והיא יכולה לנהל לה את סדר היום שלה כרצונה. כמו כן הגבר חייב בתלמוד תורה המכתיב לו מה לעשות בזמנו הפנוי, משא"כ האשה שאינה חייבת בתלמוד תורה ויכולה לעשות בזמנה הפנוי כרצונה, (ובבחירתה גם ללמוד בו תורה). הגבר בהגיעו לגיל שמונה עשרה חייב לשאת אשה, "לכבול" עצמו בהקמת משפחה ולפרנס אותה, בעוד האשה פטורה מכל זה, היא "בת חורין" לעצמה כמה שלבה חפץ, וגם כשהיא בוחרת בנישואין, אין היא חייבת לעבוד ובעלה חייב לפרנסה, ואם החליטה לעבוד ומשתכרת יותר ממה שבעלה נותן לה, היא רשאית לומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה" (כתובות נח ב), ולנכס לעצמה את משכורתה מבלי לתתה לבעלה.
בספרו עין איה (שם) מסביר הראי"ה שמעבר להחלפה הפורמלית של שם הגבר לאשה ושם האשה לגבר, המעשה הזה הוא ביטוי להשקפת עולם שיש לה השלכה על כל מהלכי חייו של האדם. שתי השקפות עולם מהלכות בעולמנו, האחת כופרת ואחת מאמינה. זו, האחרונה, מאמינה בבורא עולם שברא בריאה בעלת תעודה וייעוד, ויצר את האדם על פי גורלו להיות איש או אשה, כשותף להשלמת הבריאה, על ידי מילוי חובות שהוטלו עליו על ידי ההשגחה העליונה.
אולם בבחירתו החופשית של האדם, בחרו רבים מבני אדם לכפור במלכותו של מי שאמר והיה העולם ולטעון "לית דין ולית דיין", ולהעמיד את האדם כריבון הקובע לפי חפצו איך ינהל את חייו, השקפה זו היא שהעמידה לנו את התופעה של "איש הישר בעיניו יעשה", שהמגבלה המוסרית היחידה היא שלא לפגוע בזולת. כנגדה, גם ההשקפה המאמינה מחשיבה את רצון האדם אלא שהיא עוסקת בעידונו והרמת ערכו, מה שאין כן ההשקפה הכפרנית ההולכת אחרי נטיית הלב ונמשכת אחר מה שנראה מלבב ברגע מזדמן. ומפני שחפץ האדם משתנה חדשים לבקרים, ישתנו גם אורחות חייו מעת לעת, ואם ימאס במהותו ותכונתו הטבעית, יבוא בקלות להחליפו במהות של אחרים.
מכאן אין פלא שהגבר מחליף את שמו, כלומר את מהותו וחלקו המיוחד לו בהגשמת החיים, לשמה של האשה ומתפקד בתפקודי האשה. וכך להפך, כשהאשה מואסת בחלקה הנשי, היא מבקשת לתפקד בתפקודי הגבר, ואז היא מחליפה את שמה בשמו ומבקשת לתפקד בתפקודי הגבר. התנהלות כזאת היא המאפיינת את ה"עבודה זרה", שאחת מהן היתה "דרכי האמורי".
גם בתקופתנו אנו רואים התנהלות הדומה ל"דרכי האמורי", אלו המחליפים את שמו בשמה או שמה בשמו, שאין בפניהם דברים מחייבים מעבר למה שתבונתם האנושית אומרת להם. תופעות של פמיניזם קיצוני, של מתירנות ושל שאר הגחמות המתחדשות בחברה המודרנית, לא ראינו במבחן התוצאה שהן היטיבו, לא עם הפרט ולא עם הכלל, לא השביחו את איכות החיים החברתיים, לא שיפרו את הזוגיות, לא שימרו את המסגרת המשפחתית, ולא חישלו את החוסן הלאומי. נהפוך הוא, במבחן התוצאה אנו מזהים שיותר ויותר אנשים מתכנסים בתוך האגואיזם האישי שלהם, שהתחרות וההישגיות הן העומדות במרכז חייהם. העמדת הפרט במרכז הביאה להימנעות מהקמת משפחה והולדת ילדים, לבגידות וריבוי הגירושין, כשהתועלת האישית קודמת לאחריות עתידית.
איסור דומה להחלפת השמות מוצאים אנו באזהרת התורה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה". טשטוש ההבדלים החיצוניים שבין גבר לאשה יש בו סכנה קרובה של ניצול הדבר לזנות כמו שפירש רש"י: "כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף. וגבר שמלת אשה, לילך לישב בין האנשים".
אבל לטשטוש הבדלי המינים יש השלכה רחבה יותר. הוא עלול להביא את האדם לאורחות חיים היותר נלוזים, למחוזות שלא שיערום אבותינו. אבל יחד עם זאת, חובה להדגיש כי הצורך לשמר את ייחודו של כל אחד מהמינים, הגבר בשמו והאשה בשמה, אסור לנצלו לחסימת התפתחותה של האשה ולמנוע ממנה את שוויון ההזדמנויות. המגבלות היחידות שעלינו להציב הן: הנאמנות להלכה, ההקפדה על כללי הצניעות והקדושה, והאחריות לעתיד המשפחה והאומה.
על מעמד האשה כתב הרמב"ם (הל' אישות פט"ו הי"ט): "וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון". מבלי להיכנס כאן להסבר המגבלות שההלכה מטילה על האשה, חייבים אנו לומר שבכמה מקרים ההלכה נותנת לאשה חופש בחירה רחב יותר מאשר לגבר, ודי אם נזכיר שהגבר חייב במצוות עשה שהזמן גרמן מה שהכתיב לו את סדר היום שלו, בעוד האשה פטורה מהן והיא יכולה לנהל לה את סדר היום שלה כרצונה. כמו כן הגבר חייב בתלמוד תורה המכתיב לו מה לעשות בזמנו הפנוי, משא"כ האשה שאינה חייבת בתלמוד תורה ויכולה לעשות בזמנה הפנוי כרצונה, (ובבחירתה גם ללמוד בו תורה). הגבר בהגיעו לגיל שמונה עשרה חייב לשאת אשה, "לכבול" עצמו בהקמת משפחה ולפרנס אותה, בעוד האשה פטורה מכל זה, היא "בת חורין" לעצמה כמה שלבה חפץ, וגם כשהיא בוחרת בנישואין, אין היא חייבת לעבוד ובעלה חייב לפרנסה, ואם החליטה לעבוד ומשתכרת יותר ממה שבעלה נותן לה, היא רשאית לומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה" (כתובות נח ב), ולנכס לעצמה את משכורתה מבלי לתתה לבעלה.