"כי תצא מחנה אל אויבך ונשמרת מכל דבר רע … כי ה' א-לוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כ"ג, י, טו). בצבא מתאמנים ימים ולילות על מנת לרכוש מיומנות לחימה. החייל הטוב הוא זה שמסוגל לגבור על האויב להכניעו ולהשמידו ולעמוד מול סכנת המוות בקור רוח וגבורה. במחנה הצבאי אין מקום לעדינות ולרגשות. כדי להשיג את המטרה, החייל עלול לפתח צדדים שליליים באישיותו: אלימות, כוחניות ואפילו אכזריות.

רבנו בחיי מתאר את מחנה הצבא הכנעני: "לפי שמחנות הכנענים בצאתם למלחמה היו משולחים לעשות כל תועבה בעצמן הפקר בכל הדברים כולם", הרמב"ן מוסיף וכותב: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו. אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה בצאת מחנה על אויב".

התורה מתייחסת אחרת לגמרי למהותו של מחנה הצבא הישראלי. המחנה הוא מקום קדוש, מקום שהשכינה שורה בו, עד כדי כך שחז"ל למדו הלכות תפילה רבות שנוהגים בבתי כנסיות מהמחנה היוצא להלחם! הקב"ה מתהלך במחנה ודורש מחיילי ישראל רמה רוחנית גבוהה, גם ביחס לנקיון הגופני ("ויד תהיה לך מחוץ למחנה) וגם ביחס לנקיון הנפשי מחשבתי ("כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה).

הרמב"ם (במורה נבוכים) מבאר על הפסוק "לא יראה בך ערות דבר" שהתורה מזהירה את בני ישראל לא לאמץ את מנהגי החיילים הגויים השטופים בזימה, "על כן נצטוו במעשיהם אשר יעידו על היות השכינה בינינו למען נמלט מהמעשים ההם, כאשר אמר והיה מחנך קדוש, שיתישב בלב כל איש מהם כי המחנה כמקדש ה' ואינו כמחנה הגוים המזומן לנבלות ולעברות להזיק ולעשוק ?? כוונתנו אנחנו להישיר בני אדם לעבודת ה' …"


דוקא במחנה הצבא יש להקפיד על קלה כחמורה. חז"ל למדונו כי ההתרחקות מזימה וזנות מחייבת שמירה גם מזנות הפה והלשון וכך אמרו בירושלמי (תרומות פ"א, ה"ד) "ולא יראה בך ערוות דבר – ערוות דיבור, זה ניבול פה". ואף את הביטוי "יתד תהיה לך על אזנך" דרש בר קפרא במסכת כתובות (ה' ע"א) אל תקרא על אזנך אלא על אזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באוזניו". איש צבא מצווה לשמור על טוהר האישיות, ניבול פה הוא סמל לצדדים יצריים אפלים שבאדם: שמיעת ניבול פה בענייני ערוה חודרת פנימה ופוגעת. באופן מהותי בטהרה הישראלית. לכן בנושא זה אין פשרות! החייל חייב להתגבר על יצרו ולהתרחק מאש התאוה עד קצה יכולתו שכן בכוחו של ניבול פה לדרדר את החייל לדיוטא התחתונה מבחינה רוחנית.

פרשנים אחרים הדגישו את איסור לשון הרע ומחלוקת, ואת חובתם של חיילי ישראל להקפיד על הלכות 'חפץ חיים' בשלמותם.

למעשה נדרש מחייל בצבא ישראל לבצע שתי משימות הנראות סותרות בתכלית: מצד אחד להתאמן ולהפוך לחייל אמיץ המוכן להקריב נפשו במלחמה קשה ואכזרית, תוך עיסוק בשפיכות דמים הרס וחורבן. מצד שני להרגיש שהוא נמצא בבית כנסת ועליו להקפיד על המצוות כולן, ולעבוד את ה' בדבקות תוך שמירה על טהרתו הפנימית! איך ניתן לשלב בין הדברים?

עם ישראל נקרא על שמו של הקב"ה, ישראל – "כי שרית עם א-לוהים ותוכל", מפני שעם ישראל וקודשא בריך הוא - חד הם. בפרשת מטות ה' אומר למשה רבנו "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים (במדבר ל"א ב) ואילו משה מעביר את ההוראה לעם בלשון אחרת "החלצו מאתכם אנשים לצבא … לתת נקמת ה' במדיין". נקמת בני ישראל היא נקמתו של הקב"ה. וזה מה שאמרו ישראל בשירת הים "וברב גאונך תהרס קמיך" (שמות ט"ז ז) ודרשו חז"ל במכילתא: 'תהרוס קמינו' אין כתיב כאן אלא 'תהרוס קמיך' – מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה.

שוב נפגשים אנו בענין זה בפרשת בני גד ובני ראובן אשר מבטיחים להחלץ חושים לפני בני ישראל (במדבר ל"ב יז), משה רבנו מתקן את דבריהם ואומר: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה". כך התייחס דוד המלך לגלית הפלישתי המקלל את בני ישראל, בקראו לעומתו: "אני בא אליך בשם ה' א-לוהי מערכות ישראל אשר חרפת".

חיילי ישראל עסוקים במלאכה קשה העלולה לגרום לירידה רוחנית נוראה, רק אם נשכיל להיות חדורי הכרה שאנו נלחמים את מלחמת ה' ומכוחו אנו פועלים בעולם, ונזכה לראות בצבא ישראל מחנה קדוש שהשכינה שורה בו. "כי המחנה כמקדש ה'".

לע"נ ר' דוד רובין ז"ל נלב"ע ג' אלול תשנ"ז

===================================

הרב מישאל רובין הוא ר"מ בישיבת שבי חברון