מרובות מצוותיה של פרשת "כי תצא" מכל פרשה אחרת בתורה, ובמרכזן מצויה מסכת שלמה של מצוות ועבירות בנושאים ש"בינו לבינה". ברם לא רק ריבוי המצוות בהלכות אישות, מאפיין את היחס המיוחד לתחום רגיש זה. אלא החומרה היתירה שנוקטת התורה כלפי הפריצות המאיימת לערער את יסודות הבית היהודי.
מכל הדברים שנאמרו בפרשה, חמור במיוחד הוא הביטוי בפרשת נערה מאורסה:
"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כ"ב כו). אמנם יש לציין כי, עפ"י פשוטו של מקרא, עיקר מגמת הכתוב לפטור את הנערה הנאנסת מעונש. אך דבר זה הינו עקרון בסיסי, שניתן להבינו גם בלא הדימוי לרצח, ולכאורה לא היה מקרא חסר כלום אילו נכתב בו: "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות - כי בשדה מצאה, צעקה הנערה ואין מושיע לה" (כ"ה, כו-כז).
על כרחנו בא הדימוי לרוצח, לא רק כדי ללמדנו על פטור הנאנסת, אלא כדי להדגיש את חומרת מעשהו של האונס ולהציב בפנינו משוואה מזעזעת: אונס = רצח!
ואכן חז"ל למדו ממשוואה זו, הלכה גדולה ויוצאת דופן בחומרתה: "נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם: "עבור ואל תהרג"
יעבור ואל יהרג (שנאמר: 'וחי בהם' ולא שימות בהם). חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (שבהן יהרג ואל יעבור)". ובהמשך שואלת הגמרא גילוי עריות מניין שיהרג ואל יעבור, ומשיבה "דתניא: רבי אומר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" מקיש נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור".
דמו של מי אדום יותר?
ועדיין ניתן ללמוד ממשוואה זו יסודות עמוקים הלכה למעשה טפח מהם נבקש לחשוף בשורות הבאות: הגמרא במסכת סנהדרין מוסיפה ושואלת: "רוצח גופו, מניין לנו שיהרג ולא יעבור"? ומשיבה: "סברה היא! כאותו אדם שבא לפני רבא ואמר לו: אמר לי 'מרא דוראי' (אדון עירי): 'לך הרוג את פלוני, ואם לאו אהרוג אותך'. אמר לו רבא: יקטלוך ולא תקטול! מי יאמר שדמך שלך סמוק יותר (אדום יותר). שמא דמו של אותו אדם סמוק יותר".
ופירש רש"י על אתר: "סברה היא שלא תדחה נפש מפני נפש שהרי כשאמר הקב"ה לעבור על המצוות משום "וחי בהם", משום שיקרה בעיניו נשמה של ישראל. אבל כאן לגבי רוצח, כיון שסוף סוף יש איבוד נשמה, למה יהא מותר לו לעבור עבירה? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו?"
סברה זו נשמעת אמנם שקולה והגיונית, אך אין היא תקיפה אלא במקום שבו עומדת להכרעה השאלה איזו נפש ראויה להצלה. אבל במקום שבו בלאו הכי יהרגו שניהם, כגון שאדון העיר אומר: או שתהרוג את פלוני או שאהרוג את שניכם, אין עוד טעם לשאול, 'דמו של מי אדום יותר' ובמקרה זה יהיה מותר לכאורה להרוג כדי להנצל.
אך הנה מצינו בירושלמי וברמב"ם היפוכם של דברים: "תניא: סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך. פגעו בהם גויים ואמו: 'תנו לנו אחד מכם ונהרוג אתו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. אפילו כולם נהרגים לא ימסרו להם נפש אחת מישראל. ייחדו להם (הגויים) אחד, כגון שבע בן בכרי. ימסרו אותו ואל יהרגו. אמר ר' שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ור' יוחנן אמר: אעפ"י שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי" (ירושלמי תרומות ח', ד).
להבנת דברי הירושלמי נציין כי שבע בן בכרי מרד במלך דוד, (שמואל ב' פרק כ'), ויואב, שר צבא ישראל, רדף אחריו עד אבל בית מעכה (הסמוכה למטולה) והטיל מצוד על העיר.
אשה חכמה מאבל בית מחולה, שכנעה את אנשי העיר לקבל את דרישתו של יואב להסגיר את שבע בן בכרי וכך ניצלה העיר.
מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש נסובה על הבנת ??????
לדעת ר' יוחנן די שהרודפים דורשים אדם מסויים, ואף אם לא חטא, מותר למוסרו לידם. ואילו לדעת ריש לקיש אין למסור אדם מישראל, אף אם יהרגו כולם, אלא אם כן חייב מיתה למלכות כשבע בן בכרי.
והנה הרמב"ם ביד החזקה בהלכות יסודי התורה (ה, ה) החמיר ופסק כריש לקיש. ומקשה עליו 'הכסף משנה': הן הסברה של "מה ראית שדמך אדום יותר" אינה קיימת כאן שהרי הוא והם נהרגים, ומדוע לא ימסרוהו בידם אף שאינו חייב מיתה? והוא משיב: "ואפשר שאין הסברה עיקר, וקבלה היתה בידם שבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור אפילו במקום שלא שייך הטעם".
עלינו להודות: קושייתו גדולה, אך תשובתו דחוקה, ועדיין השאלה עומדת בעינה
לפני שלושים ושש שנה, בלומדי בישיבת מרכז הרב, זכיתי לשמוע מפי מו"ר הגר"ש ישראלי שליט"א, תשובה מופלאה לשאלה זו: לדעת הרב ישראלי נעוץ המפתח לתשובה במשוואה שבין שפיכות דמים לגילוי עריות שממנו אנו למדים דין יהרג ואל יעבור גם בגילוי עריות. אבל הרי בגילוי עריות לא עומדת השאלה "דמו של מי אדום יותר", ומה טעם שם במסירות נפש? על כרחך עליך לומר שבגילוי עריות נובע הדבר מעצם חומרת העבירה והתורה קובעת כי על עבירה כה חמורה יש למסור את הנפש כדי שלא לעבור עליה.
ומעתה "הרי זה בא ללמד ונמצא למד" (כדברי הגמרא בסנהדרין ע"ד ע"א ודוק) ומגילוי עריות אנו חוזרים ולמדים שגם בשפיכות דמים אין הטעם מתמצה בסרת "דמו של מי אדום יותר" וחומרת עבירת הרציחה עומדת בעינה גם במקום בו יהרגו כולם. נמצא אפוא, שהסברה דרושה אמנם כנקודת מוצא, אך משעה שאנו נדרשים להיקש משפיכות דמים לגילוי עריות ???
חומר האסור שבגילוי עריות להאיר את חומר האיסור שבשפיכות דמים והוא נוסק מעל הסברה ופורץ את גבולותיה. רק לאור המסקנה זו ניתן להבין את דעת הפוסקים הסבורים כי דין יהרג ואל יעבור קיים גם במקרה בו נדרש אדם לחבול בחברו חבלה חמורה לסמא את עינו או לקטוע את רגלו (עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך יהרג ואל יעבור הערה 466).
אם השאלה אינה אלא "דמו של מי אדם יותר" ברור שמותר הדבר, אבל אם חומרת העבירה היא הקובעת, ניתן לראות כקטיעת אבר מעין אביזרייהו בשפיכות דמים ולקבוע שגם במקרה זה יהרג ואל יעבור.
כך דרך משל פסק ר' יונה גירונדי בשערי תשובה (שער ג', קלט) כי בהלבנת פנים יש אבק רציחה "כי צער הלבנת פנים מר ממוות" ועל כן יש לאדם למסור נפשו למיתה ולא להלבין פני חברו ברבים כדברי הגמרא בפרשת תמר ויהודה (בבא מציעא נ"ט ע"א). לדעת ר' יונה, לא דרשה מוסרית היא זו אלא הלכה פסוקה המגדירה הלבנת פנים כאביזרייהו דשפיכות דמים ומחייבת בה דין יהרג ואל יעבור.
עתה משהגענו עד כאן, יש מקום לבחינה נוספת ומעמיקה של המשוואה: אונס = רצח.
הבה נשאל: מה דינו של אדם שנתבע לאנוס אשה פנויה, האם דינו יהרג ואל יעבור?
לכאורה תאמרו הן דין זה נאמר רק בנערה המאורסה, ואילו כאן יש לכל היותר איסור דרבנן שבו קבעו רוב הראשונים שאין דין יהרג ואל יעבור.
אבל במטותא מכם האין מקום להתייחס בנפרד לעצם מעשה האונס, האין גם באונס פנויה חבלה גופנית קשה וטראומה נפשית נוראה? ומה יהא על עלבונה וחרפתה, על ביזוי כבודה והלבנת פניה?
צאו וראו כיצד מתריסה תמר כנגד אמנון המבקש לאונסה אעפ"י שהיתה מותרת לו כדבריה: "ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך" (שמואל ב' י"ג, יג) ובכל זאת היא זועקת: "אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת, ואני אנא אוליך את חרפתי ".
אמנם לא מצאתי בפסוקים דברים מפורשים בשאלה זו, אך אין ספק כי לדעת הפוסקים הסבורים שגם בחבלה חמורה ובהלבנת פנים יש דין יהרג ואל יעבור הוא הדין באונס פנויה (בוודאי במקרה שאין היא מודעת לסיטואציה של הכפייה שקדמה לאונס ).
וכי יש לך חבלה חמורה והלבנת פנים גדולה מאונס העלול להשאיר צלקות נפשיות בנאנסת עד אחרון ימיה? והרי דומה שבת-קול חדשה-ישנה מהדהדת פסוק שבפרשתנו, והיא תובעת את עלונן של כל האנוסות מימי קדם ועד עצם היום הזה: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"!
==============================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
מכל הדברים שנאמרו בפרשה, חמור במיוחד הוא הביטוי בפרשת נערה מאורסה:
"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כ"ב כו). אמנם יש לציין כי, עפ"י פשוטו של מקרא, עיקר מגמת הכתוב לפטור את הנערה הנאנסת מעונש. אך דבר זה הינו עקרון בסיסי, שניתן להבינו גם בלא הדימוי לרצח, ולכאורה לא היה מקרא חסר כלום אילו נכתב בו: "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות - כי בשדה מצאה, צעקה הנערה ואין מושיע לה" (כ"ה, כו-כז).
על כרחנו בא הדימוי לרוצח, לא רק כדי ללמדנו על פטור הנאנסת, אלא כדי להדגיש את חומרת מעשהו של האונס ולהציב בפנינו משוואה מזעזעת: אונס = רצח!
ואכן חז"ל למדו ממשוואה זו, הלכה גדולה ויוצאת דופן בחומרתה: "נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם: "עבור ואל תהרג"
יעבור ואל יהרג (שנאמר: 'וחי בהם' ולא שימות בהם). חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (שבהן יהרג ואל יעבור)". ובהמשך שואלת הגמרא גילוי עריות מניין שיהרג ואל יעבור, ומשיבה "דתניא: רבי אומר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" מקיש נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור".
דמו של מי אדום יותר?
ועדיין ניתן ללמוד ממשוואה זו יסודות עמוקים הלכה למעשה טפח מהם נבקש לחשוף בשורות הבאות: הגמרא במסכת סנהדרין מוסיפה ושואלת: "רוצח גופו, מניין לנו שיהרג ולא יעבור"? ומשיבה: "סברה היא! כאותו אדם שבא לפני רבא ואמר לו: אמר לי 'מרא דוראי' (אדון עירי): 'לך הרוג את פלוני, ואם לאו אהרוג אותך'. אמר לו רבא: יקטלוך ולא תקטול! מי יאמר שדמך שלך סמוק יותר (אדום יותר). שמא דמו של אותו אדם סמוק יותר".
ופירש רש"י על אתר: "סברה היא שלא תדחה נפש מפני נפש שהרי כשאמר הקב"ה לעבור על המצוות משום "וחי בהם", משום שיקרה בעיניו נשמה של ישראל. אבל כאן לגבי רוצח, כיון שסוף סוף יש איבוד נשמה, למה יהא מותר לו לעבור עבירה? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו?"
סברה זו נשמעת אמנם שקולה והגיונית, אך אין היא תקיפה אלא במקום שבו עומדת להכרעה השאלה איזו נפש ראויה להצלה. אבל במקום שבו בלאו הכי יהרגו שניהם, כגון שאדון העיר אומר: או שתהרוג את פלוני או שאהרוג את שניכם, אין עוד טעם לשאול, 'דמו של מי אדום יותר' ובמקרה זה יהיה מותר לכאורה להרוג כדי להנצל.
אך הנה מצינו בירושלמי וברמב"ם היפוכם של דברים: "תניא: סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך. פגעו בהם גויים ואמו: 'תנו לנו אחד מכם ונהרוג אתו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. אפילו כולם נהרגים לא ימסרו להם נפש אחת מישראל. ייחדו להם (הגויים) אחד, כגון שבע בן בכרי. ימסרו אותו ואל יהרגו. אמר ר' שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ור' יוחנן אמר: אעפ"י שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי" (ירושלמי תרומות ח', ד).
להבנת דברי הירושלמי נציין כי שבע בן בכרי מרד במלך דוד, (שמואל ב' פרק כ'), ויואב, שר צבא ישראל, רדף אחריו עד אבל בית מעכה (הסמוכה למטולה) והטיל מצוד על העיר.
אשה חכמה מאבל בית מחולה, שכנעה את אנשי העיר לקבל את דרישתו של יואב להסגיר את שבע בן בכרי וכך ניצלה העיר.
מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש נסובה על הבנת ??????
לדעת ר' יוחנן די שהרודפים דורשים אדם מסויים, ואף אם לא חטא, מותר למוסרו לידם. ואילו לדעת ריש לקיש אין למסור אדם מישראל, אף אם יהרגו כולם, אלא אם כן חייב מיתה למלכות כשבע בן בכרי.
והנה הרמב"ם ביד החזקה בהלכות יסודי התורה (ה, ה) החמיר ופסק כריש לקיש. ומקשה עליו 'הכסף משנה': הן הסברה של "מה ראית שדמך אדום יותר" אינה קיימת כאן שהרי הוא והם נהרגים, ומדוע לא ימסרוהו בידם אף שאינו חייב מיתה? והוא משיב: "ואפשר שאין הסברה עיקר, וקבלה היתה בידם שבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור אפילו במקום שלא שייך הטעם".
עלינו להודות: קושייתו גדולה, אך תשובתו דחוקה, ועדיין השאלה עומדת בעינה
לפני שלושים ושש שנה, בלומדי בישיבת מרכז הרב, זכיתי לשמוע מפי מו"ר הגר"ש ישראלי שליט"א, תשובה מופלאה לשאלה זו: לדעת הרב ישראלי נעוץ המפתח לתשובה במשוואה שבין שפיכות דמים לגילוי עריות שממנו אנו למדים דין יהרג ואל יעבור גם בגילוי עריות. אבל הרי בגילוי עריות לא עומדת השאלה "דמו של מי אדום יותר", ומה טעם שם במסירות נפש? על כרחך עליך לומר שבגילוי עריות נובע הדבר מעצם חומרת העבירה והתורה קובעת כי על עבירה כה חמורה יש למסור את הנפש כדי שלא לעבור עליה.
ומעתה "הרי זה בא ללמד ונמצא למד" (כדברי הגמרא בסנהדרין ע"ד ע"א ודוק) ומגילוי עריות אנו חוזרים ולמדים שגם בשפיכות דמים אין הטעם מתמצה בסרת "דמו של מי אדום יותר" וחומרת עבירת הרציחה עומדת בעינה גם במקום בו יהרגו כולם. נמצא אפוא, שהסברה דרושה אמנם כנקודת מוצא, אך משעה שאנו נדרשים להיקש משפיכות דמים לגילוי עריות ???
חומר האסור שבגילוי עריות להאיר את חומר האיסור שבשפיכות דמים והוא נוסק מעל הסברה ופורץ את גבולותיה. רק לאור המסקנה זו ניתן להבין את דעת הפוסקים הסבורים כי דין יהרג ואל יעבור קיים גם במקרה בו נדרש אדם לחבול בחברו חבלה חמורה לסמא את עינו או לקטוע את רגלו (עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך יהרג ואל יעבור הערה 466).
אם השאלה אינה אלא "דמו של מי אדם יותר" ברור שמותר הדבר, אבל אם חומרת העבירה היא הקובעת, ניתן לראות כקטיעת אבר מעין אביזרייהו בשפיכות דמים ולקבוע שגם במקרה זה יהרג ואל יעבור.
כך דרך משל פסק ר' יונה גירונדי בשערי תשובה (שער ג', קלט) כי בהלבנת פנים יש אבק רציחה "כי צער הלבנת פנים מר ממוות" ועל כן יש לאדם למסור נפשו למיתה ולא להלבין פני חברו ברבים כדברי הגמרא בפרשת תמר ויהודה (בבא מציעא נ"ט ע"א). לדעת ר' יונה, לא דרשה מוסרית היא זו אלא הלכה פסוקה המגדירה הלבנת פנים כאביזרייהו דשפיכות דמים ומחייבת בה דין יהרג ואל יעבור.
עתה משהגענו עד כאן, יש מקום לבחינה נוספת ומעמיקה של המשוואה: אונס = רצח.
הבה נשאל: מה דינו של אדם שנתבע לאנוס אשה פנויה, האם דינו יהרג ואל יעבור?
לכאורה תאמרו הן דין זה נאמר רק בנערה המאורסה, ואילו כאן יש לכל היותר איסור דרבנן שבו קבעו רוב הראשונים שאין דין יהרג ואל יעבור.
אבל במטותא מכם האין מקום להתייחס בנפרד לעצם מעשה האונס, האין גם באונס פנויה חבלה גופנית קשה וטראומה נפשית נוראה? ומה יהא על עלבונה וחרפתה, על ביזוי כבודה והלבנת פניה?
צאו וראו כיצד מתריסה תמר כנגד אמנון המבקש לאונסה אעפ"י שהיתה מותרת לו כדבריה: "ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך" (שמואל ב' י"ג, יג) ובכל זאת היא זועקת: "אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת, ואני אנא אוליך את חרפתי ".
אמנם לא מצאתי בפסוקים דברים מפורשים בשאלה זו, אך אין ספק כי לדעת הפוסקים הסבורים שגם בחבלה חמורה ובהלבנת פנים יש דין יהרג ואל יעבור הוא הדין באונס פנויה (בוודאי במקרה שאין היא מודעת לסיטואציה של הכפייה שקדמה לאונס ).
וכי יש לך חבלה חמורה והלבנת פנים גדולה מאונס העלול להשאיר צלקות נפשיות בנאנסת עד אחרון ימיה? והרי דומה שבת-קול חדשה-ישנה מהדהדת פסוק שבפרשתנו, והיא תובעת את עלונן של כל האנוסות מימי קדם ועד עצם היום הזה: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"!
==============================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.