בימים אלה בישרו כותרות-ענק בעיתונים, כי מספר הנרצחים בפיגועי הטרור של השנתיים האחרונות עבר את השש-מאות הי"ד. ככל שמהרהרים במשמעות המספר הנורא הזה, כך גדלה התדהמה על אדישות הציבור לנוכח מרחץ-דמים כה מחריד. לא חולפים כמה ימים ושוב נקרע הלב נוכח פעולת טרור אכזרית ביישוב מכורה. מרצח צמא-דם חודר ליישוב, מנסה להיכנס לבתים ולטבוח נשים וילדים, וכאשר אינו מצליח, יורה באזרח ששב לביתו ורוצח בדם קר את אשתו הצעירה, אם לשני ילדים רכים, היוצאת החוצה לברר את פשר הירי.
ומה התגובה? אפס. צה"ל ממשיך בשגרת הפעילות שלו נגד המחבלים, הממשלה מתחילה לגלגל רעיונות מדיניים, ודמה של אישה צעירה בישראל נעשה הפקר. פעם חשבנו, שמדינת ישראל הוקמה בדיוק לצורך המטרה הזאת שדם יהודי לא יהיה הפקר, ושעל כל ניסיון של פגיעה ביהודי ייגבה מחיר יקר וכואב. לדאבון-ליבנו, דם יהודים נעשה זול מאוד בשנים האחרונות.
שקרבנם לא יהיה לשווא
אין תנחומין למשפחה שאיבדה את יקיריה. במה אפשר לנחם ילד שלא יראה עוד את אימו? מה אפשר לומר לאב העומד ליד קברי ילדיו? כאשר חייל נופל על משמרתו, אומרים למשפחה שקרבנה לא היה לשווא. מה אפשר לומר למשפחות שש-מאות הנרצחים שנפלו בשנתיים האלה?
יש דבר אחד שיכול, אולי, לתת מעט נחמה אם נפיק את הלקח. כאשר ילד משחק באש ונכווה, אפשר להתנחם בכך שהוא למד שיעור חשוב בחיים ושמעתה ייזהר ממשחק באש. כאשר עם משחק באש, הולך בקלות-דעת לעריכת הסכמים עם חבורת מרצחים, ומשלם מחיר-דמים יקר על ההרפתקה, אפשר למצוא נחמה-פורתא בכך שלפחות הוא למד לקח.
מצד אחד, אבוי לנחמה כזאת. אוי לנו אם איננו יכולים להבין בעצמנו שעם מחבלים ומרצחים אין מקום לשום הסכמים, ושהדרך היחידה לטפל בהם היא על-ידי מלחמת-חורמה. אוי לנו אם רק דמם של מאות יהודים גורם לנו לפקוח עיניים ולהתנער מאשליות ה'שלום' עם כנופיות המחבלים.
ומצד שני, אם לדאבוננו נתקיים בנו הפסוק "השמן לב העם הזה, ואוזניו הכבד, ועיניו השע, פן יראה בעיניו, ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין ושב ורפא לו", עד שהעם מתעקש ללכת היישר אל התהום, ואין הוא לומד לקח אלא כאשר הוא מקיז דם הרי לפחות בכך מצילים את העם מאסון נורא פי כמה וכמה. ככל שהמצב הנוכחי חמור וכואב, לו היינו 'מתקדמים' עוד יותר ומוסרים לידיהם את כל השטח וכבר הייתה קמה מדינה אש"פית-טרוריסטית, היה מצבנו גרוע מאות מונים, ויכולת ההגנה והתגובה הייתה מצומצמת לאין-ערוך.
הפקת הלקח היא אפוא החובה הראשונית והבסיסית שלנו כלפי הקרבנות היקרים, כדי שבכל-זאת קרבנם לא יהיה לשווא. ככל שנמהר להפיק את הלקח ולנקוט את המדיניות הנכונה, נציל את חייהם של רבים אחרים, ונציל את כולנו מליפול למלכודת-המוות שטמנו לנו באוסלו.
אין מקום לפשרה
הלקח הברור הוא, שדרך הוויתורים והנסיגות לא זו בלבד שאינה מביאה שלום, היא ממיטה אסון על כולנו. תורתנו, שהיא תורת חיים, קובעת בצורה הברורה ביותר, כי כניסת אוייב לשטחי-ספר, אפילו לצורכי "תבן וקש", היא סכנת פיקוח-נפש שמחייבת לחלל שבת כדי למנוע זאת. קל-וחומר שאסור להכניסם לשם במו-ידינו ולמסור לידיהם שטחים כאלה.
עלינו להבין סוף-סוף, שתמצית האסון היא בעצם רעיונות הפשרה. לא יכולה להתקיים פשרה על השטח הקטן של ארץ-ישראל. כל פשרה מצידנו תשמש קרש-קפיצה בידי האוייב לעבר יעדיו הבאים. כל ויתור יזמין תביעות נוספות. כל כניעה ללחץ, תגרור לחצים כבדים עוד יותר. יש רק דרך אחת "כי תצא למלחמה על אויביך", ואז מובטח לנו "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".
====================================
הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון "שיחת השבוע" בו מתפרסם מאמר זה.
ומה התגובה? אפס. צה"ל ממשיך בשגרת הפעילות שלו נגד המחבלים, הממשלה מתחילה לגלגל רעיונות מדיניים, ודמה של אישה צעירה בישראל נעשה הפקר. פעם חשבנו, שמדינת ישראל הוקמה בדיוק לצורך המטרה הזאת שדם יהודי לא יהיה הפקר, ושעל כל ניסיון של פגיעה ביהודי ייגבה מחיר יקר וכואב. לדאבון-ליבנו, דם יהודים נעשה זול מאוד בשנים האחרונות.
שקרבנם לא יהיה לשווא
אין תנחומין למשפחה שאיבדה את יקיריה. במה אפשר לנחם ילד שלא יראה עוד את אימו? מה אפשר לומר לאב העומד ליד קברי ילדיו? כאשר חייל נופל על משמרתו, אומרים למשפחה שקרבנה לא היה לשווא. מה אפשר לומר למשפחות שש-מאות הנרצחים שנפלו בשנתיים האלה?
יש דבר אחד שיכול, אולי, לתת מעט נחמה אם נפיק את הלקח. כאשר ילד משחק באש ונכווה, אפשר להתנחם בכך שהוא למד שיעור חשוב בחיים ושמעתה ייזהר ממשחק באש. כאשר עם משחק באש, הולך בקלות-דעת לעריכת הסכמים עם חבורת מרצחים, ומשלם מחיר-דמים יקר על ההרפתקה, אפשר למצוא נחמה-פורתא בכך שלפחות הוא למד לקח.
מצד אחד, אבוי לנחמה כזאת. אוי לנו אם איננו יכולים להבין בעצמנו שעם מחבלים ומרצחים אין מקום לשום הסכמים, ושהדרך היחידה לטפל בהם היא על-ידי מלחמת-חורמה. אוי לנו אם רק דמם של מאות יהודים גורם לנו לפקוח עיניים ולהתנער מאשליות ה'שלום' עם כנופיות המחבלים.
ומצד שני, אם לדאבוננו נתקיים בנו הפסוק "השמן לב העם הזה, ואוזניו הכבד, ועיניו השע, פן יראה בעיניו, ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין ושב ורפא לו", עד שהעם מתעקש ללכת היישר אל התהום, ואין הוא לומד לקח אלא כאשר הוא מקיז דם הרי לפחות בכך מצילים את העם מאסון נורא פי כמה וכמה. ככל שהמצב הנוכחי חמור וכואב, לו היינו 'מתקדמים' עוד יותר ומוסרים לידיהם את כל השטח וכבר הייתה קמה מדינה אש"פית-טרוריסטית, היה מצבנו גרוע מאות מונים, ויכולת ההגנה והתגובה הייתה מצומצמת לאין-ערוך.
הפקת הלקח היא אפוא החובה הראשונית והבסיסית שלנו כלפי הקרבנות היקרים, כדי שבכל-זאת קרבנם לא יהיה לשווא. ככל שנמהר להפיק את הלקח ולנקוט את המדיניות הנכונה, נציל את חייהם של רבים אחרים, ונציל את כולנו מליפול למלכודת-המוות שטמנו לנו באוסלו.
אין מקום לפשרה
הלקח הברור הוא, שדרך הוויתורים והנסיגות לא זו בלבד שאינה מביאה שלום, היא ממיטה אסון על כולנו. תורתנו, שהיא תורת חיים, קובעת בצורה הברורה ביותר, כי כניסת אוייב לשטחי-ספר, אפילו לצורכי "תבן וקש", היא סכנת פיקוח-נפש שמחייבת לחלל שבת כדי למנוע זאת. קל-וחומר שאסור להכניסם לשם במו-ידינו ולמסור לידיהם שטחים כאלה.
עלינו להבין סוף-סוף, שתמצית האסון היא בעצם רעיונות הפשרה. לא יכולה להתקיים פשרה על השטח הקטן של ארץ-ישראל. כל פשרה מצידנו תשמש קרש-קפיצה בידי האוייב לעבר יעדיו הבאים. כל ויתור יזמין תביעות נוספות. כל כניעה ללחץ, תגרור לחצים כבדים עוד יותר. יש רק דרך אחת "כי תצא למלחמה על אויביך", ואז מובטח לנו "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".
====================================
הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון "שיחת השבוע" בו מתפרסם מאמר זה.