צריך הרבה זמן וכושר ריכוז כדי לצלוח את האוטוביוגרפיה החדשה של שמואל תמיר ז"ל, "בן הארץ הזאת". היא משתרעת על 1626 עמודים ועמוסה חלקי פרוטוקול ממשפטים נשכחים שהסעירו את ישראל הצעירה. ובכל זאת, אם חופשת הקיץ עדיין לפניכם, מומלץ לכם להצטייד לקראתה בכותר הדו-כרכי הזה. הוא יעמיד לרשותכם תובנה חדשה וחיונית על הימים ההם ועל ימינו אלה.
תמיר, פרקליט כל יכול ופוליטיקאי זגזגן, שר המשפטים בממשלת הליכוד הראשונה, מת מזמן. רוב האישים שהוא תוקף אותם או מתחשבן עימם, מתו אף הם. ספק אם היו טורחים להתפלמס איתו אילו חיו עדיין. עימות מחודש עם קובלנותיו של תמיר המת עלול להסיר את החסינות הגורפת שהוענקה להם במשך שנים מפני ביקורת היסטורית, לקרוע את צעיף הנחמדות שבו עטפה אותם תמיד התקשורת.
כל מי שגדל על ברכי החלוקה התקשורתית השגורה בין טובים לרעים, בין יפים למכוערים, יופתע, למשל, מאוד מממצאיו של תמיר על השופט חיים כהן, שנפטר לאחרונה. במשך שנים תואר כהן כדמות מופת מוסרית מהמעלה הראשונה. מעצבי דעת קהל, שהיו שותפים להשקפת עולמו הרדיקלית בענייני דת, מדינה ופלשתינים, הרגילו את הציבור להתייחס ביראת כבוד עצומה לכל מוצא פיו. בגליון האחרון של בטאון לשכת עורכי הדין הוא מוספד כ"הומניסט וליברל אמיתי".
אבל הנה בא תמיר ומזכיר לציבור, שהליברל האמיתי, חסיד חופש הביטוי, לחם בחירוף נפש נגד ישיש ירושלמי, ניצול שואה, שביקש לשפוך אור על פרשת הפקרתם של יהודי הונגריה לצפורני אייכמן. בהיותו היועץ המשפטי לממשלה הוא העמיד את שרותי התביעה הכללית לטובת תביעת דיבה פרטית שהגיש איש המנגנון קסטנר נגד אותו ישיש. העיניים נפערות בתדהמה לנוכח תיאורי תמיר את שרירות לבו של כהן ואת מאמציו האדירים לטשטוש האמת בפרשה. כאשר שופט מחוזי העז לדחות את התביעה, הוקיע אותו כהן, אביר מערכת המשפט, בבוטות נוראה.
בעזרת תמיר אנחנו מקבלים תמונה מדוייקת יותר, מקוממת מאוד, על פועלם של שני ראשי ממשלה נערצים בישראל, בן-גוריון ושרת. זכרונותיו וגילוייו מסכנים את הרגלי הסגידה לשניים. הוא מתאר את עריצותו האלימה של בן גוריון ומכביר פרטים על האופן שבו השתמש שרת בשב"כ לצרכים פוליטיים. מתברר שראש הממשלה השני של ישראל, המשמש עד היום כמודל למנהיגות מתונה, ממלכתית, רודפת צדק, התייחס לשב"כ כמו לסניף של מפא"י. הוא הפך עולמות כדי לחמוק ממתן עדות מביכה על קשר השתיקה של הנהגת היישוב בתקופת השואה. תמיר טוען, לראשונה בפה מלא, שהשב"כ רצח את קסטנר כדי לסכור את פיו בפרשה עגומה זו.
גם הפרה הקדושה טדי קולק, ייבדל לחיים ארוכים, נשחטת ללא רחם ב"בן הארץ הזאת". ובכלל, ככל שהספר קרב לעמוד האחרון מתפכח הקורא מהנרטיב הכוזב, הוורדרד, שסופר לו בעבר על עידן מפא"י. אם תמיר צודק, והוא כנראה לא טועה, כולנו הולכנו שולל. מעצבי דעת קהל מיומנים הצליחו לסחוף אותנו בפולחן אישיות לאישים שביקרם חפצו. יחצ"נים גאוניים הכמינו את מעללי הרודנות המפא"יניקית בתוך מסך עשן של אגדות מלהיבות.
בימינו יותר קשה לשטות כך בציבור, אך לא בלתי אפשרי. המשבר הקיומי הכבד שפוקד את ישראל הוא תוצאה של הערצת יתר לאישים שהנהיגו אותנו בעשור האחרון. המעטים שהעזו להתווכח איתם בזמן אמת הוצגו כמסיתים דמגוגים, כמו שמואל תמיר בשעתו. האם גם הפעם ניאלץ להמתין עשרות שנים עד שגירסתם הנכוחה תצא לאור?
================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".
תמיר, פרקליט כל יכול ופוליטיקאי זגזגן, שר המשפטים בממשלת הליכוד הראשונה, מת מזמן. רוב האישים שהוא תוקף אותם או מתחשבן עימם, מתו אף הם. ספק אם היו טורחים להתפלמס איתו אילו חיו עדיין. עימות מחודש עם קובלנותיו של תמיר המת עלול להסיר את החסינות הגורפת שהוענקה להם במשך שנים מפני ביקורת היסטורית, לקרוע את צעיף הנחמדות שבו עטפה אותם תמיד התקשורת.
כל מי שגדל על ברכי החלוקה התקשורתית השגורה בין טובים לרעים, בין יפים למכוערים, יופתע, למשל, מאוד מממצאיו של תמיר על השופט חיים כהן, שנפטר לאחרונה. במשך שנים תואר כהן כדמות מופת מוסרית מהמעלה הראשונה. מעצבי דעת קהל, שהיו שותפים להשקפת עולמו הרדיקלית בענייני דת, מדינה ופלשתינים, הרגילו את הציבור להתייחס ביראת כבוד עצומה לכל מוצא פיו. בגליון האחרון של בטאון לשכת עורכי הדין הוא מוספד כ"הומניסט וליברל אמיתי".
אבל הנה בא תמיר ומזכיר לציבור, שהליברל האמיתי, חסיד חופש הביטוי, לחם בחירוף נפש נגד ישיש ירושלמי, ניצול שואה, שביקש לשפוך אור על פרשת הפקרתם של יהודי הונגריה לצפורני אייכמן. בהיותו היועץ המשפטי לממשלה הוא העמיד את שרותי התביעה הכללית לטובת תביעת דיבה פרטית שהגיש איש המנגנון קסטנר נגד אותו ישיש. העיניים נפערות בתדהמה לנוכח תיאורי תמיר את שרירות לבו של כהן ואת מאמציו האדירים לטשטוש האמת בפרשה. כאשר שופט מחוזי העז לדחות את התביעה, הוקיע אותו כהן, אביר מערכת המשפט, בבוטות נוראה.
בעזרת תמיר אנחנו מקבלים תמונה מדוייקת יותר, מקוממת מאוד, על פועלם של שני ראשי ממשלה נערצים בישראל, בן-גוריון ושרת. זכרונותיו וגילוייו מסכנים את הרגלי הסגידה לשניים. הוא מתאר את עריצותו האלימה של בן גוריון ומכביר פרטים על האופן שבו השתמש שרת בשב"כ לצרכים פוליטיים. מתברר שראש הממשלה השני של ישראל, המשמש עד היום כמודל למנהיגות מתונה, ממלכתית, רודפת צדק, התייחס לשב"כ כמו לסניף של מפא"י. הוא הפך עולמות כדי לחמוק ממתן עדות מביכה על קשר השתיקה של הנהגת היישוב בתקופת השואה. תמיר טוען, לראשונה בפה מלא, שהשב"כ רצח את קסטנר כדי לסכור את פיו בפרשה עגומה זו.
גם הפרה הקדושה טדי קולק, ייבדל לחיים ארוכים, נשחטת ללא רחם ב"בן הארץ הזאת". ובכלל, ככל שהספר קרב לעמוד האחרון מתפכח הקורא מהנרטיב הכוזב, הוורדרד, שסופר לו בעבר על עידן מפא"י. אם תמיר צודק, והוא כנראה לא טועה, כולנו הולכנו שולל. מעצבי דעת קהל מיומנים הצליחו לסחוף אותנו בפולחן אישיות לאישים שביקרם חפצו. יחצ"נים גאוניים הכמינו את מעללי הרודנות המפא"יניקית בתוך מסך עשן של אגדות מלהיבות.
בימינו יותר קשה לשטות כך בציבור, אך לא בלתי אפשרי. המשבר הקיומי הכבד שפוקד את ישראל הוא תוצאה של הערצת יתר לאישים שהנהיגו אותנו בעשור האחרון. המעטים שהעזו להתווכח איתם בזמן אמת הוצגו כמסיתים דמגוגים, כמו שמואל תמיר בשעתו. האם גם הפעם ניאלץ להמתין עשרות שנים עד שגירסתם הנכוחה תצא לאור?
================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".