עמרם מצנע היה יכול לומר: אמנם אין לי נסיון, אבל יש לי יתרונות אחרים. הוא היה יכול גם לומר: אמנם אין לי נסיון ברמה הלאומית, אבל הנסיון שרכשתי בשלטון המקומי הוא תחליף די טוב. הוא היה יכול אפילו לחייך חצי חיוך אלכסוני ולומר "לא, אבל אני יכול לנסות". אבל מצנע אמר ברצינות תהומית משהו מוטרף לגמרי, משהו שבאמת יכול להיות סיסמת "רק בישראל" לעונה הבאה. בפוליטיקה, הוא אמר בכל הרצינות, חוסר נסיון הוא יתרון. רק בישראל בנאדם יכול לומר דבר חסר שחר כזה ולזכות להמהומים של הסכמה.
רק בישראל יש מפלגה שקוראים לה "שינוי", ותנועה שנקראת "ישראל אחרת". סליחה, איזה שינוי? אחרת במה? מה רוצים לשנות, מה כיוון השינוי, איזה דבר ישן יבוטל ואיך ייראה החדש שיבוא במקומו? ש"ס, למשל, עושה שינוי גדול בחברה הישראלית, גם גוש אמונים. האם שינוי היא מפלגה שנועדה לקדם גם את השינויים האלה? לא, אני לא מנסה להתחכם, אני יודע שכאשר בראש שינוי עומד טומי לפיד, אף אחד לא מתבלבל, ולכל ברור מה הם רוצים לשנות ולאיזה כיוון. אבל בכל זאת, תחשבו על זה רגע, השם "שינוי" הוא תופעה מוזרה. תארו לכם שבמקום "האגודה למלחמה בסרטן" היו קוראים לזה בשם "האגודה למלחמה", או שהתנועה לקידום מעמד האישה היתה נקראת "התנועה לקידום", והארגון למען זכויות הנכים היה קורא לעצמו "הארגון למען". למען מה? שם לא יכול להשאיר את זה פתוח, שם צריך לבטא איזה תוכן. ואם השם הוא "שינוי", כנראה שזה התוכן המרכזי, זו הכמיהה העיקרית, העמוקה. תנו לנו שינוי. תנו לנו פוליטיקאי חדש. לא חשוב מה, לא חשוב איך, כל שינוי יהיה לטובה, רצוי חוסר נסיון קודם. רק שתהיה ישראל אחרת ואל תשאלו אחרת במה, כי אין לנו תשובה.
אמונת הקידמה
יכול היות שיש כאן איזו הבנת עומק של המחלוקת הנפשית והרוחנית בין השמאל והימין. בשאיפת השמאל לשינוי בכל מחיר יש גם ביטוי של יאוש מסויים, אבל לדעתי הוא לא העיקר. העיקר הוא דווקא התקוה והאופטימיות הבלתי נלאית. ההנחה המתמדת שכל שינוי יהיה לטובה. כבר ניסינו את זה מאה פעמים וזה לא עבד, ברוב המקרים השינוי היה לרעה, אבל לא נתייאש. עד נשימתנו האחרונה נמשיך להאמין שכל שינוי הוא התקדמות (כמובן בתנאי שעושה השינוי הוא מישהו משלנו, כלומר ממחנה הקידמה). בכל הכנות אני לא מתכוון ללעוג אלא רק להתבונן, ואפילו בהערכה. ה"בלתי נלאה" של שמעון פרס גזור מן התרבות הזאת. בזה רבין עשה לו עוול, כי לא החתרנות היתה הכוח המניע של האי-נילאות של פרס, אלא האמונה. גם של ביילין. האמונה שהעולם רק מתקדם, שכל שינוי יהיה לטובה. יש לזה אפילו הסבר רציונלי: יותר גרוע הרי לא יכול להיות, מכאן נובע שכל שינוי יהיה לטובה.
והימין חושב שיכול להיות יותר גרוע ואפילו הרבה יותר גרוע, וכדאי להזהר בשינויים, ולנהוג כבדהו וחשדהו באנשים חדשים, ולשאול איזה נסיון קודם יש להם. הימין כופר באמונת הקידמה. הוא לא חושב שהעולם בעיקר מתקדם. העולם על פי הימין משתנה, ומזדגזג, ועושה תנועות מטוטלת רחבות הלוך וחזור, חלקן לטובה וחלקן לרעה, ורק מאה שנה אחרי השינוי אתה יכול לדעת אם הוא היה התקדמות או נסיגה. ואם אתה שייך לתרבות המערבית, ואתה משכיל וליברל, זה בכלל לא מבטיח שאתה מביא קידמה ועושה שינויים לטובה. רבים כמוך עשו שינויים לרעה וקילקלו מצב נסבל, שעדיף היה לא לשנות. הוא לא אומר שאסור לשנות, הוא רק לא מתלהב. הוא רוצה לשמוע איזה שינוי בדיוק ולמה. תגדיר בבקשה מה בדיוק השינוי ומה החידוש בזה. תציג השוואות עם נסיון קודם, שלך ושל הרעיון שלך, תסביר למה זה שינוי לטובה ולא לרעה ולמה דבר שכבר נכשל פעם לא ייכשל עוד פעם.
אין דבר אחד שהשתנה לטובה
ומה אומר הנסיון, בגדול מי צדק? נדמה לי שעל פי נסיון המאה ה-19 השמאל צדק. האדם חולל בעולם שינויים מקדמים, ברוב המקרים הטוב ניצח את הרע, רוב השינויים היו לטובה. אבל במאה ה-20 זה היה הפוך. המהפכות הגדולות הובילו לאסונות גדולים. עשרות מיליונים נטבחו בגלל רעיונות חדשים וסדר חדש שלא ממש קידמו את העולם. קידמה טכנולוגית ענקית היתה, אבל היא לא לוותה בהתקדמות של החופש או השלום או רוח האדם. במאה ה-20 רוב השינויים היו לרעה. בגדול, בראשית המאה היה העולם טוב יותר מבסופה. אולי הסיבה לכך היתה ההתמכרות לחדוות השינוי והאמונה שכל שינוי, תמיד, יהיה לטובה.
מה שעשתה ישראל בעשור האחרון של המאה, היה אחד המקרים הבולטים. לפני עשר שנים שלטנו בעזה, בשכם ובחברון, ורדפנו אחרי ילדים זורקי אבנים בסימטאות ג'יבאליה. זה לא היה טוב, זה היה משפיל. שלוש ארבע פעמים בשנה היה אפילו פיגוע של ממש. בפיגועים נהרגו אנשים. לפעמים אפילו שני אנשים בפיגוע אחד. זה לא היה טוב, רצינו שינוי. היתה עלינו ביקורת בינלאומית על שאנחנו מנהלים את החיים של שלושה מיליון פלשתינים שלא רוצים אותנו. זה לא היה נעים, רצינו שינוי.
עשינו שינוי. ואלה התוצאות: מצבנו הבטחוני לפני השינוי היה טוב לאין ערוך, וכן מצבנו הכלכלי, וכן מצבנו המדיני הבינלאומי וכן גם תדמיתנו בעיתונות העולמית. גם מצב היחסים בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל לפני השינוי היה הרבה יותר טוב, ללא השוואה. נראה לי שגם מצבם של הפלשתינים היה יותר טוב אז מכל הבחינות. אין דבר אחד שהשתנה לטובה.
תרגעו, אני לא מבקש שתגיעו מכאן למסקנה שצריך לחזור לשלוט בעזה.אני מבקש הרבה פחות: רק שנודה שלא כל שינוי הוא לטובה, ושבכלל לא בטוח שהשלום ינצח ושבסופו של דבר כולם ישתכנעו לנהוג בהגיון. רק שנדע שטועה מי שחושב שלא יכול להיות יותר גרוע. הנה מאז שהבאנו את ערפאת כדי שהמצב יהיה יותר טוב, המצב נעשה יותר גרוע, והוא יכול להעשות בעתיד עוד הרבה יותר גרוע. ואם שוב נעשה שינויים שבעבר היו שינויים לרעה, גם בעתיד הם לא יהיו לטובה. ולמצנע שיהיה בהצלחה בכל זאת.
======================
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
רק בישראל יש מפלגה שקוראים לה "שינוי", ותנועה שנקראת "ישראל אחרת". סליחה, איזה שינוי? אחרת במה? מה רוצים לשנות, מה כיוון השינוי, איזה דבר ישן יבוטל ואיך ייראה החדש שיבוא במקומו? ש"ס, למשל, עושה שינוי גדול בחברה הישראלית, גם גוש אמונים. האם שינוי היא מפלגה שנועדה לקדם גם את השינויים האלה? לא, אני לא מנסה להתחכם, אני יודע שכאשר בראש שינוי עומד טומי לפיד, אף אחד לא מתבלבל, ולכל ברור מה הם רוצים לשנות ולאיזה כיוון. אבל בכל זאת, תחשבו על זה רגע, השם "שינוי" הוא תופעה מוזרה. תארו לכם שבמקום "האגודה למלחמה בסרטן" היו קוראים לזה בשם "האגודה למלחמה", או שהתנועה לקידום מעמד האישה היתה נקראת "התנועה לקידום", והארגון למען זכויות הנכים היה קורא לעצמו "הארגון למען". למען מה? שם לא יכול להשאיר את זה פתוח, שם צריך לבטא איזה תוכן. ואם השם הוא "שינוי", כנראה שזה התוכן המרכזי, זו הכמיהה העיקרית, העמוקה. תנו לנו שינוי. תנו לנו פוליטיקאי חדש. לא חשוב מה, לא חשוב איך, כל שינוי יהיה לטובה, רצוי חוסר נסיון קודם. רק שתהיה ישראל אחרת ואל תשאלו אחרת במה, כי אין לנו תשובה.
אמונת הקידמה
יכול היות שיש כאן איזו הבנת עומק של המחלוקת הנפשית והרוחנית בין השמאל והימין. בשאיפת השמאל לשינוי בכל מחיר יש גם ביטוי של יאוש מסויים, אבל לדעתי הוא לא העיקר. העיקר הוא דווקא התקוה והאופטימיות הבלתי נלאית. ההנחה המתמדת שכל שינוי יהיה לטובה. כבר ניסינו את זה מאה פעמים וזה לא עבד, ברוב המקרים השינוי היה לרעה, אבל לא נתייאש. עד נשימתנו האחרונה נמשיך להאמין שכל שינוי הוא התקדמות (כמובן בתנאי שעושה השינוי הוא מישהו משלנו, כלומר ממחנה הקידמה). בכל הכנות אני לא מתכוון ללעוג אלא רק להתבונן, ואפילו בהערכה. ה"בלתי נלאה" של שמעון פרס גזור מן התרבות הזאת. בזה רבין עשה לו עוול, כי לא החתרנות היתה הכוח המניע של האי-נילאות של פרס, אלא האמונה. גם של ביילין. האמונה שהעולם רק מתקדם, שכל שינוי יהיה לטובה. יש לזה אפילו הסבר רציונלי: יותר גרוע הרי לא יכול להיות, מכאן נובע שכל שינוי יהיה לטובה.
והימין חושב שיכול להיות יותר גרוע ואפילו הרבה יותר גרוע, וכדאי להזהר בשינויים, ולנהוג כבדהו וחשדהו באנשים חדשים, ולשאול איזה נסיון קודם יש להם. הימין כופר באמונת הקידמה. הוא לא חושב שהעולם בעיקר מתקדם. העולם על פי הימין משתנה, ומזדגזג, ועושה תנועות מטוטלת רחבות הלוך וחזור, חלקן לטובה וחלקן לרעה, ורק מאה שנה אחרי השינוי אתה יכול לדעת אם הוא היה התקדמות או נסיגה. ואם אתה שייך לתרבות המערבית, ואתה משכיל וליברל, זה בכלל לא מבטיח שאתה מביא קידמה ועושה שינויים לטובה. רבים כמוך עשו שינויים לרעה וקילקלו מצב נסבל, שעדיף היה לא לשנות. הוא לא אומר שאסור לשנות, הוא רק לא מתלהב. הוא רוצה לשמוע איזה שינוי בדיוק ולמה. תגדיר בבקשה מה בדיוק השינוי ומה החידוש בזה. תציג השוואות עם נסיון קודם, שלך ושל הרעיון שלך, תסביר למה זה שינוי לטובה ולא לרעה ולמה דבר שכבר נכשל פעם לא ייכשל עוד פעם.
אין דבר אחד שהשתנה לטובה
ומה אומר הנסיון, בגדול מי צדק? נדמה לי שעל פי נסיון המאה ה-19 השמאל צדק. האדם חולל בעולם שינויים מקדמים, ברוב המקרים הטוב ניצח את הרע, רוב השינויים היו לטובה. אבל במאה ה-20 זה היה הפוך. המהפכות הגדולות הובילו לאסונות גדולים. עשרות מיליונים נטבחו בגלל רעיונות חדשים וסדר חדש שלא ממש קידמו את העולם. קידמה טכנולוגית ענקית היתה, אבל היא לא לוותה בהתקדמות של החופש או השלום או רוח האדם. במאה ה-20 רוב השינויים היו לרעה. בגדול, בראשית המאה היה העולם טוב יותר מבסופה. אולי הסיבה לכך היתה ההתמכרות לחדוות השינוי והאמונה שכל שינוי, תמיד, יהיה לטובה.
מה שעשתה ישראל בעשור האחרון של המאה, היה אחד המקרים הבולטים. לפני עשר שנים שלטנו בעזה, בשכם ובחברון, ורדפנו אחרי ילדים זורקי אבנים בסימטאות ג'יבאליה. זה לא היה טוב, זה היה משפיל. שלוש ארבע פעמים בשנה היה אפילו פיגוע של ממש. בפיגועים נהרגו אנשים. לפעמים אפילו שני אנשים בפיגוע אחד. זה לא היה טוב, רצינו שינוי. היתה עלינו ביקורת בינלאומית על שאנחנו מנהלים את החיים של שלושה מיליון פלשתינים שלא רוצים אותנו. זה לא היה נעים, רצינו שינוי.
עשינו שינוי. ואלה התוצאות: מצבנו הבטחוני לפני השינוי היה טוב לאין ערוך, וכן מצבנו הכלכלי, וכן מצבנו המדיני הבינלאומי וכן גם תדמיתנו בעיתונות העולמית. גם מצב היחסים בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל לפני השינוי היה הרבה יותר טוב, ללא השוואה. נראה לי שגם מצבם של הפלשתינים היה יותר טוב אז מכל הבחינות. אין דבר אחד שהשתנה לטובה.
תרגעו, אני לא מבקש שתגיעו מכאן למסקנה שצריך לחזור לשלוט בעזה.אני מבקש הרבה פחות: רק שנודה שלא כל שינוי הוא לטובה, ושבכלל לא בטוח שהשלום ינצח ושבסופו של דבר כולם ישתכנעו לנהוג בהגיון. רק שנדע שטועה מי שחושב שלא יכול להיות יותר גרוע. הנה מאז שהבאנו את ערפאת כדי שהמצב יהיה יותר טוב, המצב נעשה יותר גרוע, והוא יכול להעשות בעתיד עוד הרבה יותר גרוע. ואם שוב נעשה שינויים שבעבר היו שינויים לרעה, גם בעתיד הם לא יהיו לטובה. ולמצנע שיהיה בהצלחה בכל זאת.
======================
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".