גורלו של עם ישראל קשור בנאמנותו לבורא העולם, לתורתו ולמצוותיו, על כן בכל מקרה שאנו מוכים ונפגעים עלינו לבדוק את עצמנו בהקשר לנאמנות זו. זהו המסר שהתורה מעבירה לנו בפרשת התוכחה שבספר ויקרא ובפרשתנו "כי תבוא".
כללי הקיום של העם היהודי דומים לכללי הבריאות של גוף האדם, וכמו אדם האוכל מאכל מקולקל סופו שקיבתו כואבת, ואין זה עונש אלא תוצאה ישירה של התנהגות המנוגדת לכללי הבריאות. כך גם האדם מישראל כפרט, והציבור ככלל, הנוהגים נגד רצון בורא העולם, תביא התנהגות זו לפורעניות, לא כעונש, אלא או כתוצאה ישירה מההתנהגות השלילית או מהסתרת הארת השכינה שרחקה מהם בגלל טומאת החטא. וכשהנפגע מאשים ומתלונן כלפי השמים, עליו אמר שלמה המלך (משלי יט ג): "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".
והנה, אחרי שהתורה בפרשת התוכחה מפרטת לנו מכות איומות ונוראות, היא מוסיפה שאם נמשיך לא לשמוע ולעשות את כל דברי התורה הזאת, נוסף למכות הראשונות יפליא ה' את מכותיו בהביאו עלינו מכות גדולות ונאמנות, ובכללן מכה שאינה כתובה בתורה. על המכה המופלאה הזו שואלת הגמרא (שבת קלח ב): "הפלאה זו איני יודע מה היא"? והתשובה לכך מצויה בדברי הנביא ישעיה (כט יד): "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", שממנה משמע ש"הפלאה זו תורה".
רואים אנו מסדר התורה שהמכה הרוחנית היא עליית מדרגה במכות שינחתו על עם ישראל לאחר המכות הראשונות הנוגעות לגוף, לרכוש ולנפש. והמכה המופלאה תהיה "ואבדה חכמת חכמיו". מה מביא לאובדן החכמה? שכחת התורה, ולפי דברי הגמרא, "עתידה תורה שתשכח מישראל". מובנה הפשוט הוא שידיעת התורה תחסר מכלל הציבור היהודי, וכשאין גדיים אין תיישים, כך שגם מהחכמים תאבד החכמה. על אפשרות זו אומר רשב"י: "חס ושלום שתשכח תורה מישראל, שנאמר: 'כי לא תשכח מפי זרעו'". והוא מסביר את השכחה במובן הכתוב בספר עמוס (ח יב): "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" והכוונה "שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". כלומר, לא היעלמות גמורה של התורה אלא התמעטות בידיעת התורה. מה שאין כן העדר תורה לגמרי מישראל עלול להביא לכיליון האומה, כמו שמצינו במעמד הר סיני (ע"ז ב ב) ש"כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם".
דרך אחרת להסבר אבדן החכמה אינה מן הכלל אל הפרט אלא מן הפרט אל הכלל, בסילוקם של החכמים כמו שפרש"י (ישעיה שם): "ומהו הפלא ופלא ומאבד חכמת חכמיו? קשה סילוקם של חכמי ישראל כפליים כחורבן בית המקדש וכל קללות שבמשנה תורה, שכולן אינו אלא הפלאה אחת 'והפלא ה' את מכותיך' וכאן שתי הפלאות". וכמובן, העדר החכמים יביא בסופו של דבר לשכחת התורה בישראל.
לפי שני הפירושים הללו הכתוב "ואבדה חכמת חכמיו" מכוון לאובדן החכמה ואבדן החכמים, או בגלל מיעוט הלימוד או כעונש של סילוק החכמים. ה"כלי יקר" בפירושו (דברים כח נח) מדייק מהלשון "ואבדה חכמת חכמיו" שאין כוונת הכתוב שהחכמים יהיו אבודים מישראל, שאם כך היה צריך להיות כתוב: "ואבדו החכמים", וכן אין הפירוש שהחכמה תהיה אבודה שאם כך היה צריך להיות כתוב: "ואבדה החכמה מהחכמים", אלא הכוונה למצב שלישי, שהחכמה תמשיך להיות אצל החכמים, אלא שחכמתם של החכמים תהיה אבודה מאנשי הדור עד שהתורה תשכח מהם, וכל כך למה? כי הנביא ישעיה מדבר בדור המקיים מצוות, אך לא מיראת ה' אלא מפני יראת האדם כדרך החנפים שבדורנו העושים כדי למצוא חן בעיני הבריות שיכבדום ויעשירום, וה' ייתן בלבם של החכמים שלא ישמיעו תורה לאנשים כאלו, ולכן אמרה התורה: "אם לא תשמור לעשות ליראה את ה'", שמדבר בדור ששומר ולומד ועושה, אך אינו עושה את כל זה מיראת ה'.
===================================
כללי הקיום של העם היהודי דומים לכללי הבריאות של גוף האדם, וכמו אדם האוכל מאכל מקולקל סופו שקיבתו כואבת, ואין זה עונש אלא תוצאה ישירה של התנהגות המנוגדת לכללי הבריאות. כך גם האדם מישראל כפרט, והציבור ככלל, הנוהגים נגד רצון בורא העולם, תביא התנהגות זו לפורעניות, לא כעונש, אלא או כתוצאה ישירה מההתנהגות השלילית או מהסתרת הארת השכינה שרחקה מהם בגלל טומאת החטא. וכשהנפגע מאשים ומתלונן כלפי השמים, עליו אמר שלמה המלך (משלי יט ג): "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".
והנה, אחרי שהתורה בפרשת התוכחה מפרטת לנו מכות איומות ונוראות, היא מוסיפה שאם נמשיך לא לשמוע ולעשות את כל דברי התורה הזאת, נוסף למכות הראשונות יפליא ה' את מכותיו בהביאו עלינו מכות גדולות ונאמנות, ובכללן מכה שאינה כתובה בתורה. על המכה המופלאה הזו שואלת הגמרא (שבת קלח ב): "הפלאה זו איני יודע מה היא"? והתשובה לכך מצויה בדברי הנביא ישעיה (כט יד): "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", שממנה משמע ש"הפלאה זו תורה".
רואים אנו מסדר התורה שהמכה הרוחנית היא עליית מדרגה במכות שינחתו על עם ישראל לאחר המכות הראשונות הנוגעות לגוף, לרכוש ולנפש. והמכה המופלאה תהיה "ואבדה חכמת חכמיו". מה מביא לאובדן החכמה? שכחת התורה, ולפי דברי הגמרא, "עתידה תורה שתשכח מישראל". מובנה הפשוט הוא שידיעת התורה תחסר מכלל הציבור היהודי, וכשאין גדיים אין תיישים, כך שגם מהחכמים תאבד החכמה. על אפשרות זו אומר רשב"י: "חס ושלום שתשכח תורה מישראל, שנאמר: 'כי לא תשכח מפי זרעו'". והוא מסביר את השכחה במובן הכתוב בספר עמוס (ח יב): "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" והכוונה "שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". כלומר, לא היעלמות גמורה של התורה אלא התמעטות בידיעת התורה. מה שאין כן העדר תורה לגמרי מישראל עלול להביא לכיליון האומה, כמו שמצינו במעמד הר סיני (ע"ז ב ב) ש"כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם".
דרך אחרת להסבר אבדן החכמה אינה מן הכלל אל הפרט אלא מן הפרט אל הכלל, בסילוקם של החכמים כמו שפרש"י (ישעיה שם): "ומהו הפלא ופלא ומאבד חכמת חכמיו? קשה סילוקם של חכמי ישראל כפליים כחורבן בית המקדש וכל קללות שבמשנה תורה, שכולן אינו אלא הפלאה אחת 'והפלא ה' את מכותיך' וכאן שתי הפלאות". וכמובן, העדר החכמים יביא בסופו של דבר לשכחת התורה בישראל.
לפי שני הפירושים הללו הכתוב "ואבדה חכמת חכמיו" מכוון לאובדן החכמה ואבדן החכמים, או בגלל מיעוט הלימוד או כעונש של סילוק החכמים. ה"כלי יקר" בפירושו (דברים כח נח) מדייק מהלשון "ואבדה חכמת חכמיו" שאין כוונת הכתוב שהחכמים יהיו אבודים מישראל, שאם כך היה צריך להיות כתוב: "ואבדו החכמים", וכן אין הפירוש שהחכמה תהיה אבודה שאם כך היה צריך להיות כתוב: "ואבדה החכמה מהחכמים", אלא הכוונה למצב שלישי, שהחכמה תמשיך להיות אצל החכמים, אלא שחכמתם של החכמים תהיה אבודה מאנשי הדור עד שהתורה תשכח מהם, וכל כך למה? כי הנביא ישעיה מדבר בדור המקיים מצוות, אך לא מיראת ה' אלא מפני יראת האדם כדרך החנפים שבדורנו העושים כדי למצוא חן בעיני הבריות שיכבדום ויעשירום, וה' ייתן בלבם של החכמים שלא ישמיעו תורה לאנשים כאלו, ולכן אמרה התורה: "אם לא תשמור לעשות ליראה את ה'", שמדבר בדור ששומר ולומד ועושה, אך אינו עושה את כל זה מיראת ה'.
===================================