בשבוע שעבר - וודאי שמתם לב ספגה מפלגת העבודה עוד נטישה של אחד מבכיריה. הפעם מדובר במי שבתוך 6 שנים בלבד הספיק להיות שר לביטחון פנים, שר חוץ ומועמד לראשות המפלגה (על פי שאיפתו לפחות) ח"כ שלמה בן עמי.
הדיפלומט בדימוס בן עמי משתייך לאותו זן של פוליטיקאים אשר בטרם דרכה כף רגלם בפוליטיקה כבר החליטו כי נועדו להיות ראשי ממשלה. לא פחות. כמו חברים אחרים במועדון היומרני - שחבריו משום מה נוטים בדרך כלל שמאלה - נאלץ בן עמי להסתלק כשזנבו מקופל בין הרגליים.
מעניין להשוות את פרישת הפרופסור בן עמי לקריירה פוליטית אחרת שהסתיימה לאחרונה. גם במקרה זה מדובר באיש שמאל ובפרופסור מן המניין - ח"כ אמנון רובינשטיין. האחרון שרד בג'ונגל הפוליטי תקופה ארוכה פי ארבעה מבן עמי. רובינשטיין לא התיימר לעמוד בראש הפירמידה, ואפילו במשרת שר שימש תקופות לא ארוכות.
הוא לא ייחס לעצמו יכולת לפתור לבדו את בעיותינו עם ערביי הארץ או את הפערים בין עניים לעשירים בישראל. התנהלותו של רובינשטיין לא שידרה ריחוק ויוהרה אקדמיים - מה שלחלוטין אי אפשר לומר על בן עמי. ההבדל בין השניים ניכר גם באקורד הסיום. רובינשטיין הביט לאחור מפויס וענייני. בן עמי, גדוש תלונות כרימון, הטיח האשמות כלפי כל מי שהיה בסביבה רק לא הוא עצמו.
מהו הלקח? הלקח איננו כמובן אימוץ השקפותיו של רובינשטיין, אלא נוגע לדרכי צבירת ההישגים בעולם הפוליטי. בחזונות נשגבים אין די. גם טיפוס מהיר בסולם העוצמה איננו מבטיח תוצאות ממשיות. מיותר לומר שהופעות מרובות בתקשורת אינן המתכון להותרת רושם מעשי על המורשת הישראלית. כל אלו היו שיטות העבודה, דלות התוצאות, של שלמה בן עמי.
אמנון רובינשטיין, לעומתו, נקט בדרכי עבודה אחרות. הוא לא התנזר אמנם מתקשורת, אך את עיקר מרצו השקיע בעבודה יסודית ומאומצת. בעזרת תכונות אלה רובינשטיין השאיר חותם משמעותי גם אם בעייתי בעיני רבים - במוקדי הכוח בהם עבר. בן עמי, לעומתו, הולך הביתה ממורמר ונטול הישגים. ככה לא עושים פוליטיקה.
=========================
הדיפלומט בדימוס בן עמי משתייך לאותו זן של פוליטיקאים אשר בטרם דרכה כף רגלם בפוליטיקה כבר החליטו כי נועדו להיות ראשי ממשלה. לא פחות. כמו חברים אחרים במועדון היומרני - שחבריו משום מה נוטים בדרך כלל שמאלה - נאלץ בן עמי להסתלק כשזנבו מקופל בין הרגליים.
מעניין להשוות את פרישת הפרופסור בן עמי לקריירה פוליטית אחרת שהסתיימה לאחרונה. גם במקרה זה מדובר באיש שמאל ובפרופסור מן המניין - ח"כ אמנון רובינשטיין. האחרון שרד בג'ונגל הפוליטי תקופה ארוכה פי ארבעה מבן עמי. רובינשטיין לא התיימר לעמוד בראש הפירמידה, ואפילו במשרת שר שימש תקופות לא ארוכות.
הוא לא ייחס לעצמו יכולת לפתור לבדו את בעיותינו עם ערביי הארץ או את הפערים בין עניים לעשירים בישראל. התנהלותו של רובינשטיין לא שידרה ריחוק ויוהרה אקדמיים - מה שלחלוטין אי אפשר לומר על בן עמי. ההבדל בין השניים ניכר גם באקורד הסיום. רובינשטיין הביט לאחור מפויס וענייני. בן עמי, גדוש תלונות כרימון, הטיח האשמות כלפי כל מי שהיה בסביבה רק לא הוא עצמו.
מהו הלקח? הלקח איננו כמובן אימוץ השקפותיו של רובינשטיין, אלא נוגע לדרכי צבירת ההישגים בעולם הפוליטי. בחזונות נשגבים אין די. גם טיפוס מהיר בסולם העוצמה איננו מבטיח תוצאות ממשיות. מיותר לומר שהופעות מרובות בתקשורת אינן המתכון להותרת רושם מעשי על המורשת הישראלית. כל אלו היו שיטות העבודה, דלות התוצאות, של שלמה בן עמי.
אמנון רובינשטיין, לעומתו, נקט בדרכי עבודה אחרות. הוא לא התנזר אמנם מתקשורת, אך את עיקר מרצו השקיע בעבודה יסודית ומאומצת. בעזרת תכונות אלה רובינשטיין השאיר חותם משמעותי גם אם בעייתי בעיני רבים - במוקדי הכוח בהם עבר. בן עמי, לעומתו, הולך הביתה ממורמר ונטול הישגים. ככה לא עושים פוליטיקה.
=========================