פתאום התמלאה הארץ עזוז ורוח קרב. כמעט כל אישיות ישראלית ימינה מאורי אבנרי חיוותה את דעתה בימים האחרונים, שישראל לא תוכל לשבת חיבוק ידים אם סאדאם יעז לתקוף אותה. הבקעים היחידים בקונסנזוס ההתקפי הזה נוגעים לאופי התגובה. בשמאל גורסים שישראל תוכל להסתפק במכת נגד מוגבלת אם מספר החללים כאן יהיה נמוך יחסית (500, נניח), ואילו בימין שוקלים להשתמש באופציית דימונה כבר מהחלל העשירי.
בין התובעים את כתישת בגדד, במקרה של פרובוקציה סאדאמית, אפשר למצוא גם כאלה, שלא הפסיקו להתפעל מהאיפוק הישראלי בתקופת מלחמת המפרץ, וראו בו את פסגת הישגיו של יצחק שמיר. לדעתם, אותו איפוק סנסציוני היה יפה לשעתו, אך כעת אין מנוס מתגובת מחץ. חלקם יתנגדו לגרש מכאן את ערפאת, למחרת מגע-פיגוע, אך יתבעו לגבות מסאדאם מחיר גבוה אפילו על סקאד בודד. הם דואגים מאוד ליכולת ההרתעה שלנו.
האמנם דואגים? עם כל ההתפעמות מששון הקרב הכללי קשה להבין את הצורך הדחוף בהרתעה. הרי יש סיכוי גדול שסאדאם יחוסל בידי האמריקנים, ולכן חבל להתאמץ להרתיע אותו. גם לא ברור מדוע כל יכולת ההרתעה הישראלית תלויה פתאום על אנקול תגובתנו, או אי תגובתנו, למתקפת טילים ספוראדית מארץ רחוקה. הדעת נותנת שמאזן האימה האמיתי במזרח התיכון הוא בעיקר פונקציה של דפוסי תגובתנו להתנכלויות מקומיות שוטפות. אילו היינו מגיבים כיאות על ידויי האבנים ביש"ע, בתחילת האינתיפאדה הקודמת, יתכן שסאדאם לא היה מעלה בדעתו לתקוף אותנו במלחמת המפרץ. סמרטוטיותנו מול האבן הפלשתינית פיתתה אותו להשתמש בסקאדים.
מעבר לכך, אין טעם לפעול רק כדי להרתיע. כל עוד האמריקנים פועלים נגד סאדאם, אנחנו יכולים לשבת בשקט ביציע. אבוי אם נפריע להם. גם אם יפלו כאן מספר סקאדים, אסור לנו להגיב באופן אוטומאטי. כל תגובה צריכה להימדד לפי נחיצותה הצבאית המיידית, ולא לפי איזושהי מדיניות הרתעה הפכפכנית או צורך פסיכולוגי של קהילת הבטחון.
אמנם יש לנו חיל אוויר מצויין, שכבר הוכיח עצמו בשמי בגדד, אבל המקבילה האמריקנית מסוגלת להכאיב לעיראקים פי כמה. יש לה נושאות מטוסים, טילי שיוט ותקשורת אוהדת. היא לא תיתקף נקיפות מצפון אם הטומהוק שיפגע בסאדאם יקטול יחד עימו את בני ביתו, כמו שקורה לפעמים במלחמות. היא גם לא תהסס להפעיל מטוסי תקיפה בשטח בנוי כדי לחסוך את דמם של לוחמי זרוע היבשה, כפי שאנחנו היססנו בג'נין. חיי הלוחמים באמריקה תמיד יקרים יותר מחיי האויב.
אם הממשלה תחליט לפעול בכל זאת, ולהסתכן בפעולה צבאית מסובכת, היא תצטרך להסביר לציבור מדוע נפילת סקאדים בגבעתיים חמורה בעיניה מגל הפיגועים האחרון, שחלף ללא תגובה. אם היא תגיב נחרצות על כל טיל שייפול ברמת גן, תושבי שלומי ירצו לדעת מה ההבדל העקרוני בין ירי הנ"מ של החיזבאללה לבין הירי העיראקי. כבר חודשים מפגיז אותם השייח' נסראאללה יומיום, והממשלה הפסיקה אפילו למחות. אין לה אומץ לטפל בו או באחמד יאסין. מכל שלל אויבי ישראל בדורנו היא הכריזה מלחמת חורמה דווקא על סאדאם הרחוק, הבלתי מזיק כרגע, המותקף ממילא. אחריו בטח תכריז מלחמה על מועמר קדאפי.
==================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".
בין התובעים את כתישת בגדד, במקרה של פרובוקציה סאדאמית, אפשר למצוא גם כאלה, שלא הפסיקו להתפעל מהאיפוק הישראלי בתקופת מלחמת המפרץ, וראו בו את פסגת הישגיו של יצחק שמיר. לדעתם, אותו איפוק סנסציוני היה יפה לשעתו, אך כעת אין מנוס מתגובת מחץ. חלקם יתנגדו לגרש מכאן את ערפאת, למחרת מגע-פיגוע, אך יתבעו לגבות מסאדאם מחיר גבוה אפילו על סקאד בודד. הם דואגים מאוד ליכולת ההרתעה שלנו.
האמנם דואגים? עם כל ההתפעמות מששון הקרב הכללי קשה להבין את הצורך הדחוף בהרתעה. הרי יש סיכוי גדול שסאדאם יחוסל בידי האמריקנים, ולכן חבל להתאמץ להרתיע אותו. גם לא ברור מדוע כל יכולת ההרתעה הישראלית תלויה פתאום על אנקול תגובתנו, או אי תגובתנו, למתקפת טילים ספוראדית מארץ רחוקה. הדעת נותנת שמאזן האימה האמיתי במזרח התיכון הוא בעיקר פונקציה של דפוסי תגובתנו להתנכלויות מקומיות שוטפות. אילו היינו מגיבים כיאות על ידויי האבנים ביש"ע, בתחילת האינתיפאדה הקודמת, יתכן שסאדאם לא היה מעלה בדעתו לתקוף אותנו במלחמת המפרץ. סמרטוטיותנו מול האבן הפלשתינית פיתתה אותו להשתמש בסקאדים.
מעבר לכך, אין טעם לפעול רק כדי להרתיע. כל עוד האמריקנים פועלים נגד סאדאם, אנחנו יכולים לשבת בשקט ביציע. אבוי אם נפריע להם. גם אם יפלו כאן מספר סקאדים, אסור לנו להגיב באופן אוטומאטי. כל תגובה צריכה להימדד לפי נחיצותה הצבאית המיידית, ולא לפי איזושהי מדיניות הרתעה הפכפכנית או צורך פסיכולוגי של קהילת הבטחון.
אמנם יש לנו חיל אוויר מצויין, שכבר הוכיח עצמו בשמי בגדד, אבל המקבילה האמריקנית מסוגלת להכאיב לעיראקים פי כמה. יש לה נושאות מטוסים, טילי שיוט ותקשורת אוהדת. היא לא תיתקף נקיפות מצפון אם הטומהוק שיפגע בסאדאם יקטול יחד עימו את בני ביתו, כמו שקורה לפעמים במלחמות. היא גם לא תהסס להפעיל מטוסי תקיפה בשטח בנוי כדי לחסוך את דמם של לוחמי זרוע היבשה, כפי שאנחנו היססנו בג'נין. חיי הלוחמים באמריקה תמיד יקרים יותר מחיי האויב.
אם הממשלה תחליט לפעול בכל זאת, ולהסתכן בפעולה צבאית מסובכת, היא תצטרך להסביר לציבור מדוע נפילת סקאדים בגבעתיים חמורה בעיניה מגל הפיגועים האחרון, שחלף ללא תגובה. אם היא תגיב נחרצות על כל טיל שייפול ברמת גן, תושבי שלומי ירצו לדעת מה ההבדל העקרוני בין ירי הנ"מ של החיזבאללה לבין הירי העיראקי. כבר חודשים מפגיז אותם השייח' נסראאללה יומיום, והממשלה הפסיקה אפילו למחות. אין לה אומץ לטפל בו או באחמד יאסין. מכל שלל אויבי ישראל בדורנו היא הכריזה מלחמת חורמה דווקא על סאדאם הרחוק, הבלתי מזיק כרגע, המותקף ממילא. אחריו בטח תכריז מלחמה על מועמר קדאפי.
==================================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".