סדר הבאת הביכורים, המתואר בפתח פרשת כי תבוא, מתועד בהרחבה בפרק שלישי של מסכת ביכורים, כמציאות חיה שנהגה בפועל בשלהי ימי בית שני. טקס זה היה רצוף אירועים חגיגיים ודרמטיים בכל שלביו: החל מהפרשת הביכורים בשדה, המשך בהתכנסות העיירות לעיר המעמד והלינה ברחובה של עיר, דרך המסלול המתפתל בהרים והגאיות בואכה ירושלים, ועד לפגישה הנרגשת עם אנשי ירושלים משוע ועד דל, המקדמים את פני העולים לרגל ושואלים בשלומם.
שיא המעמד היה בעליית מביאי הביכורים להר הבית כשסליהם על כתפם והבאתם לעזרה לקול שירת הלויים, ומעל לכל מקרא הביכורים הפותח במילים הנפעמות: "הגדתי היום לה' א-לוהיך כי באתי אל הארץ" והנפתח מעלה מעלה עד קרנות המזבח. מסלול ססגוני זה, יש בו ללמד רבות על יחסה של התורה ל"הידור מצווה" ול"אמצעי המחשה", אשר נועדו להעלות את עבודת ה' מ"ממצוות אנשים מלומדה" לחוויה נפשית עמוקה ועזה.
"לחדש המצאות "
בנקודה זו חש הרמח"ל שהיה רגיש עד מאוד לערך החוויה והאסטטיקה בעבודת ה', ובעקבותיה כתב במסילת ישרים, בביאור חלקי החסידות: " אין די בעשיית המצווה לבד, אלא צריך לכבדה ולהדרה. ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני אדם המתפתים בהבלים האלה, אך הקב"ה אינו חש לזה וסדר העלאת הביכורים יהיה לנו לעיניים, לראות מה הוא הידורן של מצוות וכמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצווה. ומכאן נלמד לכל שאר מצוות שבתורה "ולעולם יהא ערום ביראה" לדעת להתבונן דבר מתוך דבר, לחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו ".
בלשון הרמח"ל נאמר גם אנו: יהיו דברים אלה לנו לעיניים, להביט בעין יפה בכל המבקשים ל"חדש המצאות" בעבודת ה': בניגון ובמחול (נוסח קרליבך דרך משל ), בסיפור, ציור ורקמה, ואף בטיולים ואירועים המעוררים לאמונה, ובלבד שיהיו הדברים נעשים מתוך הקפדה על גדרי ההלכה.
בבואי לבקש בדורנו "אדם אחד מאלף", אשר חתר "לחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו", לא למענו בלבד, אלא למען הדור כולו, עולה לפני דמותו של מורי ורבי הרב משה צבי נריה זצ"ל. הרב נריה נטל על עצמו משימה זו, מתוך הכרה עמוקה כי הדבר חיוני לחידוש החוויה הדתית של הדור הצעיר הגדל בארץ ישראל. זה הדור אשר לא ידע את עולם הישיבות ובתי המדרש שבגולה, ולא טעם את טעמה של החוויה החסידית שבעיירה.
קומו ונעלה ציון
בהמיית לב נזכר אני בפעם הראשונה בה זכיתי להיפגש עמו וללמוד מפיו את מסכת ביכורים, בעת תיקון ליל שבועות בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. לאחר שנסתלק הרב נריה מן העולם ב- י"ט כסלו תשנ"ו, חשתי צורך עז להעלות תמיה זו על הכתב וקטעים ממנה מובאים בזה לפניכם:
בליל שבועות מצאתי עצמי עם עוד נערים רבים מכל קצות הארץ, יושבים צפופים בהיכל הישיבה, מנסים להחזיק מעמד בשעות הקטנות של הלילה ולהתמודד מתוך עייפות והמולה גוברת, עם לימוד מסכת ביכורים. והנה הושלך הס. על הבמה עלה הרב נריה. איש קטן קומה עטור זקן ועיניו השחורות יוקדות כאש. עמד ופתח בפרק ג' של מסכת ביכורים והחל קורא: "כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים". קולו היה עשיר וחם, ודרך דיבורו כאבא, הממתיק סוד, משתף את בניו בסיפור מעשה מרתק המתרחש כאן ועכשיו. עקבנו עמו אחרי בן הכפר היורד לשדה לאסוף יבולו ועלינו עמו ועם ילדיו לעיר המעמד ללון ברחובה של העיר. "שקט, דומיה" לחש קולו של הרב נריה "כולם מכורבלים בשקי שינה נמים את שנתם. רק בואדי מיילל תן, באופק הרחוק כבר מפציע אורה של איילת השחר " ולפתע הרים הרב נריה את קולו והכריז בצהלה, כמכה בפעמון נסתר: "ולמשכים הממונה אומר: קומו נעלה ציון אל בית ה' אלוקינו". "ומה היתה התגובה" דחק בנו הרב נריה "שמא תרעומת על ההשכמה המוקדמת?" "אדרבה" הצטחק "הטו אוזנכם והקשיבו לקולות הבוקעים מתוך שקי השינה. הנה פתח אחד בנעימה והשני מחרה מחזיק וכבר עולה שירה גדולה והד עונה לעומתה:
"קומו ונעלה, קומו ונעלה, קומו ונעלה ציון". וכאן, מול עינינו המשתאות, הרים הרב נריה את רגליו והחל מכרכר ומפזז בריקוד כנער קטן, וקולו מתרונן בשיר: "קומו ונעלה , קומו ונעלה "
לא יכולנו להישאר אדישים. קמנו ממקומנו והצטרפנו לריקוד ולשירה, והעייפות נשכחה כלא היתה.
שורות הרוקדים התפתלו בין ספסלי הישיבה שעה ארוכה, כשהרב נריה, המנצח על השירה, מהסה אותנו מידי פעם ומוביל ביד אמונה את שיירת עולי הרגלים בין מצוקי הרי הגליל והרי יהודה "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים". והשמחה עלתה עד השמים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך
עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". נשאתי עיני והתבוננתי ברב נריה. האש בעיניו יקדה והלכה ומתוק היה האור שפיכה ממנה. היה ניכר, בעליל, ששורה הוא, בו זמנית, בשני מקומות. גם עמנו כאן בישיבה וגם עם עולי הרגלים מימי קדם. גם ער וגם חולם בעת ובעונה אחת.
מעודי לא זכיתי לראות עד אז אדם שחי כך את המשנה ולא ידעתי עד אז שאפשר ללמוד כך תורה, לא כאגרת ישנה ולא כחזיון רחוק אלא כשפת חיים מרתקת שתוכה רצוף אהבה לירושלים, ופניה נשואות להגשמה אם לא מחר אז מחרתיים.
=================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
שיא המעמד היה בעליית מביאי הביכורים להר הבית כשסליהם על כתפם והבאתם לעזרה לקול שירת הלויים, ומעל לכל מקרא הביכורים הפותח במילים הנפעמות: "הגדתי היום לה' א-לוהיך כי באתי אל הארץ" והנפתח מעלה מעלה עד קרנות המזבח. מסלול ססגוני זה, יש בו ללמד רבות על יחסה של התורה ל"הידור מצווה" ול"אמצעי המחשה", אשר נועדו להעלות את עבודת ה' מ"ממצוות אנשים מלומדה" לחוויה נפשית עמוקה ועזה.
"לחדש המצאות "
בנקודה זו חש הרמח"ל שהיה רגיש עד מאוד לערך החוויה והאסטטיקה בעבודת ה', ובעקבותיה כתב במסילת ישרים, בביאור חלקי החסידות: " אין די בעשיית המצווה לבד, אלא צריך לכבדה ולהדרה. ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני אדם המתפתים בהבלים האלה, אך הקב"ה אינו חש לזה וסדר העלאת הביכורים יהיה לנו לעיניים, לראות מה הוא הידורן של מצוות וכמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצווה. ומכאן נלמד לכל שאר מצוות שבתורה "ולעולם יהא ערום ביראה" לדעת להתבונן דבר מתוך דבר, לחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו ".
בלשון הרמח"ל נאמר גם אנו: יהיו דברים אלה לנו לעיניים, להביט בעין יפה בכל המבקשים ל"חדש המצאות" בעבודת ה': בניגון ובמחול (נוסח קרליבך דרך משל ), בסיפור, ציור ורקמה, ואף בטיולים ואירועים המעוררים לאמונה, ובלבד שיהיו הדברים נעשים מתוך הקפדה על גדרי ההלכה.
בבואי לבקש בדורנו "אדם אחד מאלף", אשר חתר "לחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו", לא למענו בלבד, אלא למען הדור כולו, עולה לפני דמותו של מורי ורבי הרב משה צבי נריה זצ"ל. הרב נריה נטל על עצמו משימה זו, מתוך הכרה עמוקה כי הדבר חיוני לחידוש החוויה הדתית של הדור הצעיר הגדל בארץ ישראל. זה הדור אשר לא ידע את עולם הישיבות ובתי המדרש שבגולה, ולא טעם את טעמה של החוויה החסידית שבעיירה.
קומו ונעלה ציון
בהמיית לב נזכר אני בפעם הראשונה בה זכיתי להיפגש עמו וללמוד מפיו את מסכת ביכורים, בעת תיקון ליל שבועות בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. לאחר שנסתלק הרב נריה מן העולם ב- י"ט כסלו תשנ"ו, חשתי צורך עז להעלות תמיה זו על הכתב וקטעים ממנה מובאים בזה לפניכם:
בליל שבועות מצאתי עצמי עם עוד נערים רבים מכל קצות הארץ, יושבים צפופים בהיכל הישיבה, מנסים להחזיק מעמד בשעות הקטנות של הלילה ולהתמודד מתוך עייפות והמולה גוברת, עם לימוד מסכת ביכורים. והנה הושלך הס. על הבמה עלה הרב נריה. איש קטן קומה עטור זקן ועיניו השחורות יוקדות כאש. עמד ופתח בפרק ג' של מסכת ביכורים והחל קורא: "כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים". קולו היה עשיר וחם, ודרך דיבורו כאבא, הממתיק סוד, משתף את בניו בסיפור מעשה מרתק המתרחש כאן ועכשיו. עקבנו עמו אחרי בן הכפר היורד לשדה לאסוף יבולו ועלינו עמו ועם ילדיו לעיר המעמד ללון ברחובה של העיר. "שקט, דומיה" לחש קולו של הרב נריה "כולם מכורבלים בשקי שינה נמים את שנתם. רק בואדי מיילל תן, באופק הרחוק כבר מפציע אורה של איילת השחר " ולפתע הרים הרב נריה את קולו והכריז בצהלה, כמכה בפעמון נסתר: "ולמשכים הממונה אומר: קומו נעלה ציון אל בית ה' אלוקינו". "ומה היתה התגובה" דחק בנו הרב נריה "שמא תרעומת על ההשכמה המוקדמת?" "אדרבה" הצטחק "הטו אוזנכם והקשיבו לקולות הבוקעים מתוך שקי השינה. הנה פתח אחד בנעימה והשני מחרה מחזיק וכבר עולה שירה גדולה והד עונה לעומתה:
"קומו ונעלה, קומו ונעלה, קומו ונעלה ציון". וכאן, מול עינינו המשתאות, הרים הרב נריה את רגליו והחל מכרכר ומפזז בריקוד כנער קטן, וקולו מתרונן בשיר: "קומו ונעלה , קומו ונעלה "
לא יכולנו להישאר אדישים. קמנו ממקומנו והצטרפנו לריקוד ולשירה, והעייפות נשכחה כלא היתה.
שורות הרוקדים התפתלו בין ספסלי הישיבה שעה ארוכה, כשהרב נריה, המנצח על השירה, מהסה אותנו מידי פעם ומוביל ביד אמונה את שיירת עולי הרגלים בין מצוקי הרי הגליל והרי יהודה "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים". והשמחה עלתה עד השמים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך
עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". נשאתי עיני והתבוננתי ברב נריה. האש בעיניו יקדה והלכה ומתוק היה האור שפיכה ממנה. היה ניכר, בעליל, ששורה הוא, בו זמנית, בשני מקומות. גם עמנו כאן בישיבה וגם עם עולי הרגלים מימי קדם. גם ער וגם חולם בעת ובעונה אחת.
מעודי לא זכיתי לראות עד אז אדם שחי כך את המשנה ולא ידעתי עד אז שאפשר ללמוד כך תורה, לא כאגרת ישנה ולא כחזיון רחוק אלא כשפת חיים מרתקת שתוכה רצוף אהבה לירושלים, ופניה נשואות להגשמה אם לא מחר אז מחרתיים.
=================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.