בפרשת ויצא מספרת לנו התורה, על מאורעות יעקב עם לבן. יעקב עבד אצל לבן 7 שנים בעבור בתו רחל, אך לבסוף לבן רימה אותו ונתן לו את לאה (בראשית כט, כה). גם כשקיבל משכורת, לבן רימה אותו שוב ושוב, והחליף כל הזמן את תנאי השכר. בכל פעם שראה שיעקב מרויח היטב, התכחש לתנאים הקודמים שהוסכמו. תמיד ביקש לקבוע תנאי שכר חדשים, לרעת יעקב. 100 פעמים החליף את תנאי השכר, ורק בעזרת ה' הצליח יעקב ליטול המגיע לו (בראשית לא, זח וברש"י). למרות הכל, עבד יעקב את לבן באמונה וביושר. מעולם לא ניסה לרמות, ולזלזל בשמירתו המעולה של רכוש לבן. "הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני" (בראשית לא, מ).
כשביקש יעקב לשוב לארץ ישראל, לא הניח לו לבן. הוא ידע שמקור עשרו וברכתו, הוא יעקב. "ניחשתי, ויברכני ה' בגללך" (ל, כז). ליעקב לא היתה ברירה, והוא נאלץ לברוח בחשאי. כשנודעה ללבן בריחתו של יעקב ומשפחתו, הוא כעס מאד. לאחר 7 ימי מרדף ראה כבר את מחנה יעקב, ותכנן להתנפל עליו למחרת. באותו לילה נגלה אליו ה' בחלום והזהיר אותו, לא לעשות שום רעה ליעקב (לא, כד).
כשאנו קוראים את הסיפור בפרשת וישלח, נראה שמדובר כאן על עסק ממוני. לבן היה בעל תאוה לכסף, ולכן תמיד רימה את יעקב. הוא לא רצה שפועל נאמן וישר כמוהו יעזוב, ולכן רדף אחריו.
בפרשת השבוע שלנו, זמן רב לאחר שקראנו את פרשת ויצא, אנו חוזרים לסיפור. למרבה ההפתעה, נוסף כאן פרט חדש ומהותי. פרט השופך אור אחר לגמרי, על מה שהבנו קודם.
"וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך: ארמי אובד אבי..." (דברים כו, ה). מסתבר שלא היה כאן רק ויכוח ממוני, אלא אנטישמיות ושנאת יהודים. לבן רצה להשמיד ולאבד את כל משפחת יעקב, ולכלות את העם היהודי הצעיר. שנאתו עברה כל גבול, עד שהיה מוכן אפילו להרוג את נכדיו, בני רחל ולאה בנותיו.
בהגדה של פסח (לאחר "והיא שעמדה") אנו לומדים, ששנאת לבן היתה נוראה יותר משל פרעה. "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים [להריגהשמות א, כב], ולבן ביקש לעקור את הכל".
כעת מסתבר, שנס ההצלה של יעקב ומשפחתו, היה גדול הרבה יותר משחשבנו. יתכן שאף יעקב עצמו לא שיער, מאיזה סכנה הוא ניצול. הוא חשב שהוא ניצל מחזרה לחרן, ולא ידע שהיה מועמד להשמדה טוטלית.
מדוע העלימה התורה פרט זה בפרת ויצא, ומספרת אותו רק כאן?
יש כאן לקח חשוב בשבילנו, בכל הדורות. בהגדה של פסח, אנו קוראים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם".
לא בכל דור אנו יודעים, כמה גדול היה חסד ה' עמנו. לפעמים נדמה שבדרך הטבע העם היהודי שורד, ולא בהשגחה מיוחדת ואוהבת של ה'. יתכן ולעולם לא נדע, כמה אסונות כמעט וקרו לנו. כמה פיגועים קשים או פצצות רצו אויבנו לשלוח בנו, וה' מנע זאת מהם. התורה לא סיפרה לנו על סכנת ההשמדה בפרשת ויצא, ויתכן שגם יעקב לא ידע עליה. כדי שנדע שבעוד דורות רבים, רצו להשמידנו בלי שידענו. מכאן נדע, שנס העמידה של העם היהודי לאורך הדורות, הוא שמירה מיוחדת של ה' עלינו. שמירה מיוחדת, שאיננו עומדים עדיין על גודלה ועוצמתה. רק זאת נדע, שחסד ה' עלינו וחובת ההודאה עליו, גדולים עד מאד. חסד שבזכותו עד היום הזה, למרות אלפי שנות רדיפות, העם היהודי קיים. מדינות ענק ואימפריות, כבר נעלמו ונמחקו מעל דפי ההיסטוריה. גם בדור הזה, רבים רוצים לכלותנו. אולם חסדי ה' עלינו תמיד, ובזכותם עם ישראל חי, ויתגבר על צורריו גם בדור הזה.
=================================
הרב משה ברגמן הוא שליח מישראל בקהילה הדתית הציונית סאן פאולו .
כשביקש יעקב לשוב לארץ ישראל, לא הניח לו לבן. הוא ידע שמקור עשרו וברכתו, הוא יעקב. "ניחשתי, ויברכני ה' בגללך" (ל, כז). ליעקב לא היתה ברירה, והוא נאלץ לברוח בחשאי. כשנודעה ללבן בריחתו של יעקב ומשפחתו, הוא כעס מאד. לאחר 7 ימי מרדף ראה כבר את מחנה יעקב, ותכנן להתנפל עליו למחרת. באותו לילה נגלה אליו ה' בחלום והזהיר אותו, לא לעשות שום רעה ליעקב (לא, כד).
כשאנו קוראים את הסיפור בפרשת וישלח, נראה שמדובר כאן על עסק ממוני. לבן היה בעל תאוה לכסף, ולכן תמיד רימה את יעקב. הוא לא רצה שפועל נאמן וישר כמוהו יעזוב, ולכן רדף אחריו.
בפרשת השבוע שלנו, זמן רב לאחר שקראנו את פרשת ויצא, אנו חוזרים לסיפור. למרבה ההפתעה, נוסף כאן פרט חדש ומהותי. פרט השופך אור אחר לגמרי, על מה שהבנו קודם.
"וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך: ארמי אובד אבי..." (דברים כו, ה). מסתבר שלא היה כאן רק ויכוח ממוני, אלא אנטישמיות ושנאת יהודים. לבן רצה להשמיד ולאבד את כל משפחת יעקב, ולכלות את העם היהודי הצעיר. שנאתו עברה כל גבול, עד שהיה מוכן אפילו להרוג את נכדיו, בני רחל ולאה בנותיו.
בהגדה של פסח (לאחר "והיא שעמדה") אנו לומדים, ששנאת לבן היתה נוראה יותר משל פרעה. "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים [להריגהשמות א, כב], ולבן ביקש לעקור את הכל".
כעת מסתבר, שנס ההצלה של יעקב ומשפחתו, היה גדול הרבה יותר משחשבנו. יתכן שאף יעקב עצמו לא שיער, מאיזה סכנה הוא ניצול. הוא חשב שהוא ניצל מחזרה לחרן, ולא ידע שהיה מועמד להשמדה טוטלית.
מדוע העלימה התורה פרט זה בפרת ויצא, ומספרת אותו רק כאן?
יש כאן לקח חשוב בשבילנו, בכל הדורות. בהגדה של פסח, אנו קוראים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם".
לא בכל דור אנו יודעים, כמה גדול היה חסד ה' עמנו. לפעמים נדמה שבדרך הטבע העם היהודי שורד, ולא בהשגחה מיוחדת ואוהבת של ה'. יתכן ולעולם לא נדע, כמה אסונות כמעט וקרו לנו. כמה פיגועים קשים או פצצות רצו אויבנו לשלוח בנו, וה' מנע זאת מהם. התורה לא סיפרה לנו על סכנת ההשמדה בפרשת ויצא, ויתכן שגם יעקב לא ידע עליה. כדי שנדע שבעוד דורות רבים, רצו להשמידנו בלי שידענו. מכאן נדע, שנס העמידה של העם היהודי לאורך הדורות, הוא שמירה מיוחדת של ה' עלינו. שמירה מיוחדת, שאיננו עומדים עדיין על גודלה ועוצמתה. רק זאת נדע, שחסד ה' עלינו וחובת ההודאה עליו, גדולים עד מאד. חסד שבזכותו עד היום הזה, למרות אלפי שנות רדיפות, העם היהודי קיים. מדינות ענק ואימפריות, כבר נעלמו ונמחקו מעל דפי ההיסטוריה. גם בדור הזה, רבים רוצים לכלותנו. אולם חסדי ה' עלינו תמיד, ובזכותם עם ישראל חי, ויתגבר על צורריו גם בדור הזה.
=================================
הרב משה ברגמן הוא שליח מישראל בקהילה הדתית הציונית סאן פאולו .