הרב יוסי דיקשטיין ואשתו חני זצ"ל, שנהרגו יחד עם בנם שובאל בן ה-8 בידי ישמעאלי בדרום הר חברון בערב שבת פרשת עקב תשס"ב, היו יותר מחברים טובים שלי ושל משפחתי. היינו שכנים, דלת ליד דלת, וידידי אמת - בעצם כמו משפחה - במשך 16 שנה. באותה התקפה נהרג החייל אלעזר לייבובויץ זצ"ל. ארבעה יהודים, תוך דקות ספורות, בידי פרא אדם אחד. יהיו נא דבריי אלה לכבוד זכרם, ולזכר כל אחינו מבני ישראל אשר דמם נשפך כמים.
ארבע קושיות ותירוץ אחד.
ארבעת הקושיות:
1. מדוע נחתמו הסכמי אוסלו?
2. מדוע מוצב שומר חמוש בפתח כל בית עסק ומבנה צבורי בארץ?
3. מדוע מינה אריאל שרון, בעלותו לשלטון, את שמעון פרס לשר החוץ?
4. מדוע "הפתיע" שרון והחל לדבר על מדינה "פלסטינית"?
התירוץ האחד: משום שיש 4 מליון ישמעאלים (לפחות) בארץ ישראל.
כעת נסביר את דברינו. ונחוץ לנו לשם כך מעט רקע היסטורי.
מעט היסטוריה
בתשכ"ז (1967) זכינו בחסדי ה' לכבוש חבלי ארץ מרכזיים בארץ חמדתנו. אנשי הימין בישראל אמרו: "אף לא שעל". אנשי השמאל השיבו: "אי אפשר להחזיק כך בערבים. מה נעשה אתם?". מכאן הסיקו אנשי השמאל שצריכים "להחזיר את השטחים".
לעומת זאת - אנשי הימין (כולל אנשי הימין הדתיים, כולל כל המחנה המכונה "הציונות הדתית" על רבניה) לא הסיקו דבר, ופעלו ודיברו כאילו הישמעאלים לא היו קיימים.
בשנים הראשונות, הישמעאלים היו שקטים למדי. הם עבדו אצלנו, והכל נהנו כביכול. ניתן היה לנסוע לכל מקום ללא חשש. זכורני שבשנת תשל"ז (1977) נסעתי לעפרה עם חבר. פספסנו את האוטובוס. בסוף עלינו על אוטובוס ערבי והנהג הוריד אותנו ליד היישוב. קשה להאמין.
בשנת תש"ם (1980), בין היתר בשל חולשתו של סר הבטחון דאז עזר וייצמן, החלו הישמעאלים לזרוק עלינו אבנים. פעם פעמיים ביום לא יותר. בתשמ"ד (1984) הסכינאות כבר השתוללה בארץ, ונדקרו יהודים בידי ישמעאלים בערי ישראל. בתשמ"ח (1987) החלה האינתיפאדה הראשונה. ונמשכה ונמשכה. סר הבטחון דאז יצחק רבין נלחץ: הוא הורה "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים". ונמשכה.....עד שהצבור הבין שלראש הממשלה דאז יצחק שמיר ולליכוד אין פתרון לבעיה הערבית.
רבין עלה לשלטון בתשנ"ב (1992). הישמעאלים התייעלו, ומזמן כבר נהגו לירות עלינו. עד אותם הימים, כל סקר הראה שהצבור אינו מסכים "להחזרת שטחים" של ממש, ובודאי לא למדינה "פלסטינית". והנה, בין לילה, רבין נכנע לנציג הארופאי בממשלת ישראל שמעון פרס ואנשי המשחית שלו הוא השלים עם הסכמי אוסלו ואף חתם עליהם.
הניתוח
מה קרה? ההסבר הוא פשוט: בהעדר פתרון המוצע מימין, הצבור נכנע למנתרה של השמאל "צריך להחזיר את השטחים". ולמה "להחזיר"? מדוע לא להשאיר את המצב כפי שהיה ערב אוסלו?
שאל את שמעון פרס ויגדך: "אנחנו לא רוצים מדינה דו-לאומית, ולא יכולים לשלוט בעם אחר. כדי להבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, חייבים להעניק להם מדינה משלהם".
הגיעה השעה להודות ולהכיר באמת הפשוטה והגלויה לעין כל. פרס ואנשי המשחית שלו צודקים: אכן אי אפשר להשתלט על עם המוגדר על ידי בורא העולם כ"פרא אדם" (בראשית טז, יב). וכל מי שטען מיד לאחר מלחמת ששת הימים שלא נוכל להתמיד במציאות בה אנו שולטים על מיליוני ישמעאלים עוינים, החפצים, יותר מכל דבר אחר, לרצוח אותנו נפש צדק. צדק באופן מוחלט.
לעומת זאת, כל מי שטען שהישמעאלים יכולים להישאר, ושכך נמשיך לעד; וכל מי שאמר בשיחותיו על פרשת השבוע ש"האחמד והמוסטפא הפרטיים אינם מפריעים לנו אם מקבלים את שלטוננו"; וכל מי שאמר שאסור לדבר על "טרנספר" טעה. טעה באופן מוחלט.
כי העובדה היא שבניהם ונכדיהם של אותו אחמד ואותו מוסטפא שהיה "מותר" כביכול להושיב בקרבנו- ואפילו אם היתה אמת בטענה שאחמד ומוסטפא קבלו את שלטוננו, מה שאינו אמת - הם הם ההורגים בנו, בנשינו ובטפנו, כיום.
כיום כל בר דעת מבין שהישמעאלים "מפריעים" לנו מאוד - מפריעים לנו עד מוות. לא נותר ספק בלב איש: לא נוכל לחיות אתם במחיצה אחת. (קושיה מס' 2).
אי לכך נותרו שתי ברירות:
1. או שנעניק להם מדינה משלהם, וזאת אומרת בכמעט כל יש"ע. (ובכך נקרב את המלחמה הבאה שתסכן את קיומנו).
2. או שנגרש אותם מארצנו.
למעשה אפשר לקבוע בפסקנות שחלק גדול מהצבור הישראלי הגיע למסקנה הזאת מזמן. רק כך ניתן להבין את העלמותה הפתאומית מהמפה הפוליטית של מפלגת התחיה לפני כעשור. כך קרה גם לצומת, ומאותו הטעם: הצבור ברובו הבין שאי אפשר להישאר ביש"ע בלי לתת מענה לשאלה: "מה יהיה עם הערבים"?
ומסקנה זו עצמה הביאה לעליית רבין והשמאל: אם לימין אין מענה, אולי לשמאל יש? וכך "זכינו" לאסון אוסלו. (קושיה מס' 1).
ואם ישאל השואל: "הלא אמרת שיש מענה: לגרשם מן הארץ"? תשובתו בצדו: אף אחד מאנשי הימין, למעט בודדים, לא היה מוכן לאמץ את הפתרון התורני והרציונאלי היחיד. ועל ידי כך הופקר המגרש ליריב משמאל, שהמשיך ללא לאות להסביר לצבור שחייבים "להחזיר את השטחים". במשך שנות דור, הצבור המתין לשמוע מאנשי הימין תגובה רציונאלית כלשהי לטענות ההגיוניות של השמאל, לשאלה הנצחית והאמיתית: "מה יהיה עם הערבים"? אך מענה זה בושש לבוא. על כן פנו לרבין ופרס וצעקו: "הושיעה!".
הוי אומר: מי שהביא עלינו את האסון הנוכחי, (בו אנו קוברים הרוגינו בקצב של אחד ליום בממוצע), אינם אנשי השמאל לבדם. גם לאנשי הימין (כולל אנשי הימין הדתיים, כולל כל המחנה המכונה "הציונות הדתית" על רבניה) שמיאנו להתייחס למציאות חלק מכריע בפשע.
משל למה הדבר דומה: למשחק כדורגל, שרק קבוצה אחת משחקת ובועטת לשער, בזמן שהקבוצה השנייה טוענת כל העת שאין כאן משחק כלל. מי לדעתכם ינצח, ומי הוא האשם בכך?
זאת ועוד. מכיון שעד עצם היום הזה מסרבים אנשי הימין, ואריאל שרון בראשם, להוציא מפיהם את המענה התורני והרציונאלי היחיד לשאלת השאלות - נמצא שגם עכשיו, לאחר כל מה שראו עינינו, האופציה היחידה שנותרה היא זו שהציעו "חכמי" אוסלו: "להעניק להם מדינה. לצאת מן השטחים". (ומי שלא יסכים, מיד ישאלוהו, ובצדק: "ומה יהיה עם כל הערבים? מהי האלטרנטיבה?"). למרות הפרת הסכמי אוסלו והכרזת מלחמה עלינו, נשארנו עומדים באותו מקום: "הסדר מדיני" (שפירושו הקמת מדינה ישמעאלית ביש"ע). במילים אחרות: אוסלו ב'. מה שמבטיח רק דם, אש ותמרות עשן.
זהו הטעם וזוהי הסיבה ששרון מינה את פרס לשר החוץ. הוא צריך את ראש "חכמי" אוסלו לידו, כי גם שרון הגיע למסקנה (ואף טרח להודיענו על כך מפורשות) שצריך להגיע ל"הסדר מדיני" (שפירושו הקמת מדינה ישמעאלית ביש"ע, וסיכון קיומי ליישוב היהודי בארץ ישראל). (קושיות מס' 3 ו-4).
ממילא אין להתפלא שסר הבטחון דהיום הכריז על "הברקה" חדשה ואף החל בביצועה: "עזה ובית לחם תחילה" (נשמע נורא מוכר, לא?). ואין להתפלא ששרון, המוכיח שוב ושוב שאין לו מושג לאן פניו מועדות, מהנהן בראשו.
אנשי השמאל צדקו בקביעתם שאי אפשר לשלוט לעד באוכלוסיה עוינת דוגמת הישמעאלים. צדקו בהחלט. וכל אומות העולם, האמפיריות מן העבר ומן ההוה, יודעות זאת, מנסיונם האישי.
צדקו בזיהוי הבעיה - אך טעו באשר לפתרון.
הפתרון הוא אחר, והפתרון הוא אחד: חייבים לגרש את הישמעאלים מן הארץ.
זהו צו ההיגיון. יתרה מזאת: זהו צו התורה.
הרב דוד בר-חיים הוא ראש מכון בן-ישי למחקר תורני
ארבע קושיות ותירוץ אחד.
ארבעת הקושיות:
1. מדוע נחתמו הסכמי אוסלו?
2. מדוע מוצב שומר חמוש בפתח כל בית עסק ומבנה צבורי בארץ?
3. מדוע מינה אריאל שרון, בעלותו לשלטון, את שמעון פרס לשר החוץ?
4. מדוע "הפתיע" שרון והחל לדבר על מדינה "פלסטינית"?
התירוץ האחד: משום שיש 4 מליון ישמעאלים (לפחות) בארץ ישראל.
כעת נסביר את דברינו. ונחוץ לנו לשם כך מעט רקע היסטורי.
מעט היסטוריה
בתשכ"ז (1967) זכינו בחסדי ה' לכבוש חבלי ארץ מרכזיים בארץ חמדתנו. אנשי הימין בישראל אמרו: "אף לא שעל". אנשי השמאל השיבו: "אי אפשר להחזיק כך בערבים. מה נעשה אתם?". מכאן הסיקו אנשי השמאל שצריכים "להחזיר את השטחים".
לעומת זאת - אנשי הימין (כולל אנשי הימין הדתיים, כולל כל המחנה המכונה "הציונות הדתית" על רבניה) לא הסיקו דבר, ופעלו ודיברו כאילו הישמעאלים לא היו קיימים.
בשנים הראשונות, הישמעאלים היו שקטים למדי. הם עבדו אצלנו, והכל נהנו כביכול. ניתן היה לנסוע לכל מקום ללא חשש. זכורני שבשנת תשל"ז (1977) נסעתי לעפרה עם חבר. פספסנו את האוטובוס. בסוף עלינו על אוטובוס ערבי והנהג הוריד אותנו ליד היישוב. קשה להאמין.
בשנת תש"ם (1980), בין היתר בשל חולשתו של סר הבטחון דאז עזר וייצמן, החלו הישמעאלים לזרוק עלינו אבנים. פעם פעמיים ביום לא יותר. בתשמ"ד (1984) הסכינאות כבר השתוללה בארץ, ונדקרו יהודים בידי ישמעאלים בערי ישראל. בתשמ"ח (1987) החלה האינתיפאדה הראשונה. ונמשכה ונמשכה. סר הבטחון דאז יצחק רבין נלחץ: הוא הורה "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים". ונמשכה.....עד שהצבור הבין שלראש הממשלה דאז יצחק שמיר ולליכוד אין פתרון לבעיה הערבית.
רבין עלה לשלטון בתשנ"ב (1992). הישמעאלים התייעלו, ומזמן כבר נהגו לירות עלינו. עד אותם הימים, כל סקר הראה שהצבור אינו מסכים "להחזרת שטחים" של ממש, ובודאי לא למדינה "פלסטינית". והנה, בין לילה, רבין נכנע לנציג הארופאי בממשלת ישראל שמעון פרס ואנשי המשחית שלו הוא השלים עם הסכמי אוסלו ואף חתם עליהם.
הניתוח
מה קרה? ההסבר הוא פשוט: בהעדר פתרון המוצע מימין, הצבור נכנע למנתרה של השמאל "צריך להחזיר את השטחים". ולמה "להחזיר"? מדוע לא להשאיר את המצב כפי שהיה ערב אוסלו?
שאל את שמעון פרס ויגדך: "אנחנו לא רוצים מדינה דו-לאומית, ולא יכולים לשלוט בעם אחר. כדי להבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, חייבים להעניק להם מדינה משלהם".
הגיעה השעה להודות ולהכיר באמת הפשוטה והגלויה לעין כל. פרס ואנשי המשחית שלו צודקים: אכן אי אפשר להשתלט על עם המוגדר על ידי בורא העולם כ"פרא אדם" (בראשית טז, יב). וכל מי שטען מיד לאחר מלחמת ששת הימים שלא נוכל להתמיד במציאות בה אנו שולטים על מיליוני ישמעאלים עוינים, החפצים, יותר מכל דבר אחר, לרצוח אותנו נפש צדק. צדק באופן מוחלט.
לעומת זאת, כל מי שטען שהישמעאלים יכולים להישאר, ושכך נמשיך לעד; וכל מי שאמר בשיחותיו על פרשת השבוע ש"האחמד והמוסטפא הפרטיים אינם מפריעים לנו אם מקבלים את שלטוננו"; וכל מי שאמר שאסור לדבר על "טרנספר" טעה. טעה באופן מוחלט.
כי העובדה היא שבניהם ונכדיהם של אותו אחמד ואותו מוסטפא שהיה "מותר" כביכול להושיב בקרבנו- ואפילו אם היתה אמת בטענה שאחמד ומוסטפא קבלו את שלטוננו, מה שאינו אמת - הם הם ההורגים בנו, בנשינו ובטפנו, כיום.
כיום כל בר דעת מבין שהישמעאלים "מפריעים" לנו מאוד - מפריעים לנו עד מוות. לא נותר ספק בלב איש: לא נוכל לחיות אתם במחיצה אחת. (קושיה מס' 2).
אי לכך נותרו שתי ברירות:
1. או שנעניק להם מדינה משלהם, וזאת אומרת בכמעט כל יש"ע. (ובכך נקרב את המלחמה הבאה שתסכן את קיומנו).
2. או שנגרש אותם מארצנו.
למעשה אפשר לקבוע בפסקנות שחלק גדול מהצבור הישראלי הגיע למסקנה הזאת מזמן. רק כך ניתן להבין את העלמותה הפתאומית מהמפה הפוליטית של מפלגת התחיה לפני כעשור. כך קרה גם לצומת, ומאותו הטעם: הצבור ברובו הבין שאי אפשר להישאר ביש"ע בלי לתת מענה לשאלה: "מה יהיה עם הערבים"?
ומסקנה זו עצמה הביאה לעליית רבין והשמאל: אם לימין אין מענה, אולי לשמאל יש? וכך "זכינו" לאסון אוסלו. (קושיה מס' 1).
ואם ישאל השואל: "הלא אמרת שיש מענה: לגרשם מן הארץ"? תשובתו בצדו: אף אחד מאנשי הימין, למעט בודדים, לא היה מוכן לאמץ את הפתרון התורני והרציונאלי היחיד. ועל ידי כך הופקר המגרש ליריב משמאל, שהמשיך ללא לאות להסביר לצבור שחייבים "להחזיר את השטחים". במשך שנות דור, הצבור המתין לשמוע מאנשי הימין תגובה רציונאלית כלשהי לטענות ההגיוניות של השמאל, לשאלה הנצחית והאמיתית: "מה יהיה עם הערבים"? אך מענה זה בושש לבוא. על כן פנו לרבין ופרס וצעקו: "הושיעה!".
הוי אומר: מי שהביא עלינו את האסון הנוכחי, (בו אנו קוברים הרוגינו בקצב של אחד ליום בממוצע), אינם אנשי השמאל לבדם. גם לאנשי הימין (כולל אנשי הימין הדתיים, כולל כל המחנה המכונה "הציונות הדתית" על רבניה) שמיאנו להתייחס למציאות חלק מכריע בפשע.
משל למה הדבר דומה: למשחק כדורגל, שרק קבוצה אחת משחקת ובועטת לשער, בזמן שהקבוצה השנייה טוענת כל העת שאין כאן משחק כלל. מי לדעתכם ינצח, ומי הוא האשם בכך?
זאת ועוד. מכיון שעד עצם היום הזה מסרבים אנשי הימין, ואריאל שרון בראשם, להוציא מפיהם את המענה התורני והרציונאלי היחיד לשאלת השאלות - נמצא שגם עכשיו, לאחר כל מה שראו עינינו, האופציה היחידה שנותרה היא זו שהציעו "חכמי" אוסלו: "להעניק להם מדינה. לצאת מן השטחים". (ומי שלא יסכים, מיד ישאלוהו, ובצדק: "ומה יהיה עם כל הערבים? מהי האלטרנטיבה?"). למרות הפרת הסכמי אוסלו והכרזת מלחמה עלינו, נשארנו עומדים באותו מקום: "הסדר מדיני" (שפירושו הקמת מדינה ישמעאלית ביש"ע). במילים אחרות: אוסלו ב'. מה שמבטיח רק דם, אש ותמרות עשן.
זהו הטעם וזוהי הסיבה ששרון מינה את פרס לשר החוץ. הוא צריך את ראש "חכמי" אוסלו לידו, כי גם שרון הגיע למסקנה (ואף טרח להודיענו על כך מפורשות) שצריך להגיע ל"הסדר מדיני" (שפירושו הקמת מדינה ישמעאלית ביש"ע, וסיכון קיומי ליישוב היהודי בארץ ישראל). (קושיות מס' 3 ו-4).
ממילא אין להתפלא שסר הבטחון דהיום הכריז על "הברקה" חדשה ואף החל בביצועה: "עזה ובית לחם תחילה" (נשמע נורא מוכר, לא?). ואין להתפלא ששרון, המוכיח שוב ושוב שאין לו מושג לאן פניו מועדות, מהנהן בראשו.
אנשי השמאל צדקו בקביעתם שאי אפשר לשלוט לעד באוכלוסיה עוינת דוגמת הישמעאלים. צדקו בהחלט. וכל אומות העולם, האמפיריות מן העבר ומן ההוה, יודעות זאת, מנסיונם האישי.
צדקו בזיהוי הבעיה - אך טעו באשר לפתרון.
הפתרון הוא אחר, והפתרון הוא אחד: חייבים לגרש את הישמעאלים מן הארץ.
זהו צו ההיגיון. יתרה מזאת: זהו צו התורה.
הרב דוד בר-חיים הוא ראש מכון בן-ישי למחקר תורני